שנת הלימודים נפתחה בימים של מתח וחרדה. המלחמה חשפה את בועת הענק של חיינו – הפיל שבחדר שהמעטנו בסכנות הטמונות בו במהלך הזמן, כמו אומה המדחיקה את הבשורה.

ואולם, מערכת החינוך הפסיקה לעסוק בשאלות הגדולות, ומחנכים ברחו לזוטות ולאזורי הנוחות מפחד העיסוק בתפוח אדמה לוהט בעל גוון פוליטי. המערכת נמנעה ככל יכולתה מלגרום לתלמידים לחשוב על השלכות הסכסוך והבעיות הקיומיות שהוא מציב לעתיד הדור הבא.

מערכת החינוך חדלה מעיסוק בשאלות הגדולות, ומחנכים ברחו לאזורי הנוחות. המערכת נמנעה ככל יכולתה מלגרום לתלמידים לחשוב על השלכות הסכסוך והבעיות הקיומיות שהוא מציב לעתיד

דווקא בימים אלה מזדקרת לעין דמותו של יצחק אפשטיין, מחנך אמיץ, חכם ודגול, שבתחילת המאה הקודמת העז לשאול על "השאלה הנעלמה", בניגוד לבני דורו שהתעלמו מקיומה.

שאלת יחסנו אל הערבים המקומיים, טען אפשטיין, שקולה כנגד כל השאלות הקשות הקשורות למפעל הלאומי. במאמרו, קבע אפשטיין כי "יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה".

אפשטיין חשש, שבהדרגה קניית הקרקעות מהפלחים ליישובים היהודיים דוחקת את מטה לחמם: "יגיע הרגע שהמנושלים יתעוררו להשיב בכוח האגרוף, מה ששללנו מהם בתוקף הזהב!". אנו צריכים לדעת עם מי יש לנו עסק, טען, הערבים הם כרגע לביא נרדם ואסור להתגרות בהם. הוא יצא נגד הספרות העברית החדשה שהתעלמה משאלת הערבים עד שנשכחה כליל ואין לה זכר.

אפשטיין, יליד אודסה, עלה לארץ ב-1886 והתיישב במושבה זיכרון יעקב. ב-1891 היה מורה ומחנך בראש פינה ובצפת. ב-1907 נדפס מאמרו ב"השילוח" שבאודסה. את נושא היחס לערבים העלה עוד קודם בנאום שנשא בשולי הקונגרס הציוני ב1905 בבזל – הכינוס הראשון לאחר מותו של הרצל.

המאמר נכתב בתקופת השלטון הטורקי, ולא עמדה אז על הפרק שאלת צמיחתה של תנועה לאומית ערבית שקמה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. התנועה הציונית שינתה כיוון לאחר מותו של הרצל, ולאחר שהבינה שלא ניתן להשיג הסכמה ערבית להתיישבות יהודית.

המחנך הדגול יצחק אפשטיין חשש, שבהדרגה קניית הקרקעות מהפלחים ליישובים היהודיים דוחקת את מטה לחמם: "יגיע הרגע שהמנושלים יתעוררו להשיב בכוח האגרוף, מה ששללנו מהם בתוקף הזהב"

מאז שאל אפשטיין את השאלה הנעלמה, המפעל הציוני פרץ גבולות, ובנסיבות הזמן הפך להצלחה הרואית. השאלות הגדולות שהעלה אפשטיין לא נעלמו מאז, אך אנו המעטנו בחשיבותן, והמערכת החינוכית לא תהתה מספיק לאן הדבר הזה מוביל.

המלחמה הקשה שאנו מנהלים בעזה החזירה את הסכסוך לליבת השיח הציבורי. האם ניתן להתמודד עכשיו עם התהיות שהעלה אפשטיין כבר בראשית המפעל הציוני, או שטחו עינינו מלראות את האמת המרה מתוך הנחה שהזמן ייצור תנאים חדשים לפתרון?

המלחמה הוכיחה שהבעיות אינן נעלמות עם הזמן, הן מתגברות ומאיימות על העתיד. אפשטיין זיהה שהציונות הולכת לשבור את הראש ביחסיה עם האוכלוסייה המקומית, והצביע על הדרכים שימנעו התנגשות בין הצדדים. הוא פתח את עיניו במקום שרבים עצמו את עיניהם, והאמין שאסור להשתמש בכוח כדי לגאול את הארץ.

אפשטיין זיהה את הבעיה בחושיו (להבדיל מרבים מהאינטלקטואלים הציונים הראשונים). הוא לא שינה את כיוון ההיסטוריה משום שהסכנה אז לא עמדה בפתח, ואולם, ראוי ללמוד ממקרה זה לזמננו, לעודד מחשבות שונות וחריגות ולפתח חשיבה אחרת בקרב התלמידים.

הייתה מחלישה את הרוח והחזון שנדרשים כהנים ולוחמי חרות להצלחתה. יתכן גם שלא היה ניתן למצוא לה פתרון. אפשטיין ודאי היה נחשב היום לשמאלני שאינו מבין בערבים, ואולי היו כאלה שהיו מכנים אותו בוגד, אבל הכרחי כאז גם היום לאפשר שדעות שונות תשמענה גם אם הן נחשבות לחריגות ומקוממות.

המלחמה הוכיחה שהבעיות אינן נעלמות עם הזמן, הן מתגברות ומאיימות על העתיד. אפשטיין פתח את עיניו – במקום שרבים עצמו את עיניהם, והאמין שאסור להשתמש בכוח כדי לגאול את הארץ.

היום אנחנו במקום אחר. לאורך הזמן אפשרנו לתפיסות אמוניות ומשיחיות קיצוניות לחדור עמוק לתרבות השיח של ילדי ישראל, ולא עודדנו סיעור מוחות של ממש עם ראש פתוח המשוחרר מכבלי הממסד.

לא חינכנו לחשיבה מורכבת ולא גרמנו לתלמידים להטיל ספק בהנחות שהוטבעו ולהעלות תהיות לאן מובילה אותנו השליטה המתמשכת בכל שטחי יהודה ושומרון. לא אפשרנו באמת חשיבה מאוזנת ומתוך ראיית העובדות והנתונים, המציגה זוויות ראייה מגוונים שונים.

נמנענו מהתמודדות עם סילופים ומידע מוטה, ועם כמות הידע של סוכני חוץ בלתי מפוקחים שחדרו לבתי הספר עם אג'נדה פוליטית מסוימת. לא עשינו די כדי לתת לתלמידים כלים נאותים וביקורתיים לסנן חומרים ולצרוך מידע המבדיל בין הערכה לעובדות ומבחין בין עיקר לטפל.

טראומת המלחמה בעזה צריכה להוביל למסקנה, שראוי לשוחח עם התלמידים על כל נושא ולא להימנע מכניסה לנושאים בעלי גוון פוליטי. הדיון צריך להיות פתוח, מאוזן וראוי להעניק לתלמידים את הכלים הנאותים להתמודד עם שאלות אלה ומורכבותן מכל זוויות הראייה של הסכסוך: התרבות הפוליטית, הנראטיבים, הסטריאוטיפים, החלומות שהתנפצו, החשדנות ההדדית, הרגשות והשנאה, הפחדים והמעשים המזינים קיצוניות בשני הצדדים.

האם יש בתוכנו מחנכים אמיצי לב מסוגו של אפשטיין, המסוגלים להעלות שאלות נוקבות אלו מתוך ידיעה שהם עשויים גם לשלם מחיר אישי על עצם העלאתן? שאלות יסוד  הנידונות מתוך מצפון ופתיחות יחזקו את מעמד המורה ויעמיקו את חשיבת התלמידים.

ראוי להשתמש באמרתו של ברל כצנלסון, שהקיץ מלאו 80 למותו, "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". המלחמה ותוצאותיה היא הזדמנות למערכת החינוך לייצר תהליך חינוכי המתמודד עם הנושא הקריטי ביותר לעתידנו.

ראוי להשתמש באמרתו של כצנלסון "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". המלחמה ותוצאותיה היא הזדמנות למערכת החינוך לייצר תהליך חינוכי המתמודד עם הנושא הקריטי ביותר לעתידנו

טראומת המלחמה בעזה מחזקת את ההכרח לשוחח. האומץ לזהות את האמת הכרחי להתפתחות האנושית ולעיצוב אישיותו הרצויה של בוגר אחראי והיותו אזרח מועיל.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.