התכנון המודיעיני המבריק של אמ"ן והמוסד מול חזבאללה הדהים אותי. הוא עמד בניגוד מוחלט להפקרת 7 באוקטובר. חששתי מאד ממלחמה כוללת נגד חזבאללה. זה עדיין היה נורא, אבל הרבה פחות מכפי שחששתי. טוב שטעיתי. וברור שבמובנים רבים הייתה הכרעה לטובתנו. גם מספר האזרחים הלבנונים שנהרגו היה נמוך לאין ערוך ממספר התושבים הפלסטינים העצום והנורא שהרגנו ברצועה (אף שכל אדם הוא עולם ומלואו וזה נורא תמיד).

הכרעת חזבאללה היא חדשה מצוינת. דיבור על ניצחון מוחלט, לעומת זאת, הוא כזב נוסף. וברור לכולנו ששיקולי הפסקת האש מהצד הישראלי לא היו רק צבאיים ומדיניים (הפסקת האש עדיין על כרעי תרנגולת). כפי ששום החלטה ביטחונית-מדינית ישראלית תחת כהונת הנאשם אינה נראית נקייה מהחשיבה הדומיננטית: כיצד אני שורד בשלטון ומסיים את הליך הפיכת המשטר לדיקטטורה בראשותי. בלי מעצורים.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.