עברו שנים מאז פרשתי ממשרד החוץ, וכבר כמעט אינני מכירה איש מנציגינו בעולם. ובכל זאת, מדי יום הכותרות מעלות בי השערות על קשייהם בעת הזו.

נכון, הם גרים בבתים מכובדים, מתניידים במכוניות נאות, ולפעמים משתתפים בכמה קבלות פנים בשבוע: לציון חג לאומי של מדינה, לכבוד פתיחת מושב הפרלמנט, לרגל חנוכת אגף חדש במוזיאון. חיים טובים? חגיגה מתמשכת? לא בדיוק. בעיניי, האירועים ההמוניים הללו תמיד היו אתגר.

בפגישה עם אדם אחד – פקיד בכיר, מחוקק, איש עסקים – אפשר להעריך פחות או יותר מה יעלה בשיחה ולהתכונן. לעומת זאת, בקבלות פנים משתתפים עשרות ולעיתים מאות מוזמנים: משלטון ואופוזיציה, תקשורת ותרבות, אקדמיה, דתות ועסקים. אין לדעת מי יגיע, ואילו שאלות יפתיעו.

סביר שבחודשים הראשונים לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, בני שיח מערביים התעניינו כיצד ישראל תישאר דמוקרטיה אם הממשלה תמנה שופטים – כלומר, תבטל את הפרדת הרשויות

סביר שבחודשים הראשונים לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, בני שיח מערביים התעניינו כיצד ישראל תישאר דמוקרטיה אם הממשלה תמנה שופטים – כלומר, תבטל את הפרדת הרשויות. בוודאי שאלו גם על העמדות המדיניות של הממשלה החדשה.

בעבר, נציגינו – כאנשי מקצוע שמיומנים בייצוג מדיניות מתחלפת ונמנעים מהבעת עמדה אישית – יכלו להצביע על תקדימים או על התבטאויות כמו נאום בר־אילן של ראש הממשלה בנימין נתניהו כהוכחה שישראל מעוניינת בפתרון מדיני ומוכנה להתפשר, רק פרטנר חסר לה.

אלא שקווי היסוד של הממשלה הנוכחית קובעים כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל" – כלומר, לשיטת הממשלה המכהנת, לאיש מלבדנו אין זכויות. והרי "מהים עד הנהר" משלנו. אין לי מושג כיצד הייתי עונה.

הנושאים בוודאי השתנו אחרי 7 באוקטובר. אני מדמיינת שבעוד מלצר בעניבת פרפר מגיש משקאות בכוסות בדולח, פרשן בכיר שואל את שגריר ישראל – זו שיחה קצרה, כמה דקות – מדוע בעבר ישראל דחתה תוכניות שהיו כמעט זהות לתוכנית טראמפ, שהיא דווקא קיבלה, בעוד חיילי ארצו ממשיכים להיהרג ולהרוג בעזה. וכן, נורא, עניין החטופים – אבל מה לגבי העזתים?

ובעודו מנסה להשיב, מגיע שר כלכלי ושואל איך ישראל מתכוונת לעצור את בריחת המוחות, ולמה בדיוק התכוון שר האוצר באמירתו התורנית.

מניסיוני, כאן בערך מסתיימת עיקר ההתחככות הדיפלומטית הפומבית. נכון, בקולנוע ובטלוויזיה מראים סעודות דיפלומטיות עם שיחות שנונות סביב שולחן מפואר. אבל אירוע פרטי איננו קבלת פנים דיפלומטית, שאליה נהוג להזמין את כל הסגל. מוזמן מי שנוכחותו תורמת ליוקרת המארח ולמעמדו במקום השירות.

הייתי שגרירה בדרום אפריקה בראשית האלף. עוד קודם, בתקופת השלטון הלבן, מתנגדיו השוו את התנהלות ישראל לאפרטהייד שנהג שם עד 1994. במהלך שליחותי, באינתיפאדה השנייה, ההשוואה גברה – ואני הייתי הפנים הלא־רצויות שלה.

להפתעתי ולאכזבתי, להתרחקות ממני היו שותפים גם יהודים, ובהם מנהיגים בקהילה, שדאגו מאוד מהתדרדרות היחסים עם ישראל – הלוואי וידעו מה אפשר לעשות

להפתעתי ולאכזבתי, להתרחקות ממני היו שותפים גם יהודים, ובהם מנהיגים בקהילה, שדאגו מאוד מהתדרדרות היחסים עם ישראל – הלוואי וידעו מה אפשר לעשות.

ביקשתי מהם: כשאתם מארחים בביתכם אנשי שלטון חדשים, למשל את זה שהרגע סיפרתם לי מה קניתם לאשתו ליום הולדתה – אולי תזמינו גם אותי? מאוד יעזור לי לפגוש אותם באווירה משוחררת, לא רק מעבר לשולחן הרשמי במשרדיהם, אם בכלל יסכימו להיפגש.

אלא שפעילות קהילתית לחוד ועסקים לחוד; קשרים טריים עם האליטה החדשה עניין אחד, פתיחת דלתות בפני נציגת ישראל – עניין אחר.

האמת, הבנתי אותם. אבל אני זוכרת עד היום בתודה את הבודדים שלא חששו לארח אותי בחברת חשובים מקומיים – ותוהה אצל מי שגרירי ישראל רצויים כעת.

נכון, לשגריר בית נאה ולידו נהג במכונית מהודרת. ובכל זאת, תנו את הדעת על מצוקתם של הדיפלומטים הישראלים: לוחמים בחזית רחוקה מסוג אחר, המנסים לבצע מטלה בלתי אפשרית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.