אחרי שהושג בשעה טובה ההסכם על שחרור החטופים, אנו נכנסים לשלב "היום שאחרי" בעזה, וכאן אנו נכנסים לסיבוכים לא קלים, לא רק בין ישראל למדינות ערב, אלא בין מדינות ערב לבין עצמן.

בשורש הוויכוח נמצאים האינטרסים המתנגשים בין מצרים לקטאר. מבחינת מצרים, המלחמה המחישה את דאגתה האסטרטגית שהמוני עזתים מיואשים יציפו את סיני, יערערו את היציבות השברירית במצרים, ויתחברו עם האחים המוסלמים, האויב הראשי של המשטר של עבד אל-פתאח א-סיסי. כלומר: נקודת המבט של מצרים הייתה להיערך לסכנה של הפיכה של האחים המוסלמים במצרים כתוצאה מקריסת עזה.

בשורש הוויכוח בין מדינות ערב נמצאים האינטרסים המתנגשים בין מצרים לקטאר. מבחינת מצרים, המלחמה המחישה את דאגתה האסטרטגית שהמוני עזתים יציפו את סיני ויתחברו עם האחים המוסלמים

האינטרס של קטאר הוא הפוך. זאת מעצמה של האחים המוסלמים, שיש לה חזון של השתלטות על העולם הערבי, וממנו על המערב. במה שמצרים ראתה סכנה –  קטאר ראתה הזדמנות, וזה שורש המתיחות שהתפתחה בין מצרים לישראל.

מצרים עקבה בדאגה אחר היחסים המיוחדים בין קטאר לישראל, והנחת ההערכה הבסיסית שלה הייתה שגם ישראל מעוניינת להפיל את המשטר של א-סיסי. גם המתיחות בין מצרים לארצות הברית מיוחסת בקהיר לחתרנות ישראלית.

כוונת ישראל הייתה לחלק את הרצועה עם קטאר, בבחינת – בצפון הרצועה ישראל תקים התנחלויות, וקטאר תקבל את דרום הרצועה דרך מעבר כרם שלום. המצב שבו ישראל דוחקת את מיליוני העזתים לדרום, באזור בשליטת קטאר, המחיש למצרים את הסכנה שקטאר היא זאת שתדחוף את הפליטים העזתים לסיני.

כעת, מה שיעמוד בראש מעייניה של מצרים יהיה לדחוף את העזתים צפונה, והתרגום הפוליטי של העמדה הזאת הוא התניה לפיה כל ההתפתחויות בעזה יהיו בהקשר של מדינה פלסטינית המחברת את עזה והגדה. רוצה לומר: אחרי שישראל ניסתה לדחוק אותם דרומה, מצרים דוחקת אותם צפונה, לא פיזית, אלא מבחינת הפתרון המדיני. מבחינתם עזה קשורה עם הגדה ולא עם סיני.

אינטרס קטאר הפוך. זו מעצמה של האחים המוסלמים, עם חזון השתלטות על העולם הערבי וממנו על המערב. במה שמצרים ראתה סכנה – קטאר ראתה הזדמנות. זה שורש המתיחות שהתפתחה בין מצרים לישראל

לקושי המובנה עם קטאר התווסף הסיבוך עם טורקיה, אשר על היבטיו הרחבים יותר אפרט ברשומה נפרדת. לענייננו אומר כי טורקיה הפכה למעצמה המעורבת בעזה, מה שהופך למכפיל כוח לקטאר, ואפילו מזניק את הדאגות של מצרים לרמות גבוהות יותר. זאת מכיוון שטורקיה תתבע לעצמה את נמל עזה העתידי, ואם זה יקרה, זה יגשים לרג'פ טאיפ ארדואן חלום ישן להשתלט על מזרח אגן התיכון בקרבה מסוכנת למצרים, ישראל, קפריסין ויוון. זה גם ייצור בעיה למדינות המפרץ המושקעות בקידוחי הגז באגן המזרחי של הים התיכון, מדינות שהן מעין בעלות ברית של ישראל, יוון וקפריסין.

כניסת טורקיה לתמונת היום שאחרי מעלה עוד חשש של מצרים, ולא רק, זהו חשד משותף גם לישראל וליתר מדינות ערב – חשש שצבא טורקי ישתתף בכוח הבינלאומי לשמירת השלום בעזה.

אולי זה הזמן ש"הדיפלומטיה הישראלית", אם יש דבר כזה, תיכנס לשיחות דיסקרטיות עם מצרים כדי לשקם את האמון שנהרס, וכדי לרכז יחדיו כוחות להדוף את השאיפות העות'מאניות על סף ביתם.

אפשר לומר כי באגן המזרחי של הים התיכון יש "חיים בשלום", אם לא לומר ברית בין ישראל, מצרים, יוון, קפריסין והמפרציות, שעלולה להיות מאותגרת מן החדירה של טורקיה למרחב הזה. זאת נקודת המבט שממנה צריכים לבחון את הסידורים של היום שאחרי.

אולי זה הזמן ש"הדיפלומטיה הישראלית", אם יש דבר כזה, תיכנס לשיחות דיסקרטיות עם מצרים כדי לשקם את האמון שנהרס, וכדי לרכז יחדיו כוחות להדוף את השאיפות העות'מאניות על סף ביתם

אבל למצרים, שרוצה לחבר את הסידורים בעזה לפרמטר של רמאללה, יש בעיות לשכנע את מי שאמורה להיות בעלת בריתה במחנה הערבי, סעודיה, מכיוון שלסעודיה יש דגשים אחרים. סעודיה מצויה עכשיו בתנופת שינוי המנטליות הערבית ממנטליות של מיליציות למנטליות של מפלגות פוליטיות, ואת זה אנו רואים באופן ברור בלבנון בדרישה מחזבאללה להתפרק מנשקו.

כאשר מתרגמים את עמדת סעודיה מלבנון לעזה, הרי שהדגש של סעודיה הוא בפירוק חמאס מנשקו. מצרים לא הצטרפה לדרישה הזאת משתי סיבות – ראשית, ברור כי מי שיוטל עליו התפקיד הזה זאת מצרים, והיא לא מוכנה להיכנס לעזה. מצרים רוצה להתנתק מעזה, ולא מעוניינת גם להסתבך עם דעת הקהל שלה שיאשים את הממשלה במשת"פיות עם "הכיבוש הישראלי".

אבל, וזה לא פחות חשוב, למצרים חשוב ביותר שהמיקוד בשיח הבינלאומי יהיה על הקשר בין עזה לגדה, ולא במצב הפנימי בעזה במנותק מן הגדה. זאת בעוד שהדיון על פירוק חמאס מנשקו מתמקד בעזה בלי הגדה.

כאשר סעודיה הבינה כי מצרים לא מוכנה לתמוך בה בעניין פירוק הנשק של חמאס, היא הכשילה את היוזמה של מצרים, יוזמה לפיה מצרים היא זאת שתרכז את כספי שיקום עזה. במקום זאת, סעודיה פנתה לערוץ נפרד יחד עם צרפת.

אבל לא רק חוסר התיאום עם סעודיה הכשיל את המדיניות המצרית – גם אבו מאזן ברמאללה תרם לכך. מצרים הבינה כי אי אפשר להטיל על הרשות הפלסטינית את מלאכת שיקום עזה, והציעה ועדה של מומחים אשר תיקח על עצמה את מלאכת ניהול עזה והשיקום.

כשסעודיה הבינה שמצרים לא מוכנה לתמוך בה בעניין פירוק חמאס מנשקו, היא הכשילה את היוזמה המצרית, לפיה מצרים היא זאת שתרכז את כספי שיקום עזה. תחת זאת, סעודיה פנתה לערוץ נפרד עם צרפת

אבו מאזן הטיל וטו מייד כאשר שמע את ההצעה המצרית, וקבע – רק הרשות הפלסטינית, והיא לבדה, תיקח על עצמה את המשימה. לשיטתו, על חמאס לוותר על השלטון מייד, ולמסור את נשקו לרשות הפלסטינית.

איש לא מתייחס ברצינות לעמדות של אבו מאזן, ועל רקע זה באה התוכנית של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להקים את "מועצת השלום" בראשותו, כאשר ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, ינהל אותה.

תכלית ההצעה היא לעקוף את כל התסבוכת הבין ערבית, במעין מנדט מערבי, שהוא גלולה קשה לבליעה "ללאומיות הערבית", שכן פירושה שהלאומיות הפלסטינית נכשלה ושהפלסטינים לא מסוגלים לנהל את ענייניהם.

כל זה מעלה את השאלה הכללית, לנוכח החורבן הכולל של העולם הערבי – באיזו מידה "הלאומיות הערבית" היא אשר הרסה את סוריה, את לוב ואת עיראק, וטלטלה את יתר מדינות ערב.

זאת הסיבה שסעודיה שותקת. היא ממתינה שהביקורת והעלבון על "מועצת השלום" של בלייר ידעכו – כדי לתמוך בה. תמיכה כזו עולה בקנה אחד עם רצונה בפירוק המיליציות ובהתפכחות מן הלאומנות הערבית ומאחותה – האסלאמיות הלוחמת.

ואיפה ישראל בתמונת היום שאחרי? כפי שהדברים נראים היום – ישראל בחוץ. שום כוח בין-ערבי, או בינלאומי לא ייכנס לעזה כל עוד צה"ל בפנים. יש לחשוש כי לא רק שלישראל לא יהיה שום תפקיד בתהליך השיקום, אלא גם שצה"ל ייאלץ לסגת נסיגה מלאה.

איפה ישראל בתמונת היום שאחרי? כעת נראה שהיא בחוץ. שום כוח בין-ערבי או בינלאומי לא ייכנס לעזה כל עוד צה"ל בפנים. יש לחשוש כי לא רק שלישראל לא יהיה תפקיד בתהליך השיקום, אלא שצה"ל יידרש לנסיגה מלאה

הקרב עכשיו הוא על הפרימטר. ויש לקוות שממשלה תהיה נבונה מספיק כדי לשמור לפחות על זה, אחרי שאיבדה את כל השאר. 

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.