חרף החתימה על הסכם שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה – הטראומות המתוארות כאן יהיו עם הנושאים אותן לשנים ארוכות, אם לא למשך חיים שלמים. ההסכם לא ישנה זאת. אצל חלקם הן אפילו יחמירו בבוא היום. כמתואר להלן.
במונולוג בן 21 דקות שהעלה אודי כגן, שחקן וסטנדאפיסט, לרשתות החברתיות, הוא משתף בהלם-הקרב בו לקה במהלך שירותו הקרבי, במבצע "חומת מגן", וההתמודדות עם הפוסט-טראומה שבעקבותיו. המונולוג צבר ביממה אחת מיליון וחצי צפיות ואלפי תגובות, והפך לשיחת היום.
כגן תיאר את נסיעתו לדרום אמריקה עם חבר טוב מהצוות שלו, כשבמהלך הטיול החלו להופיע אצל כגן התקפים של קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות וזיעה, שרופא כפרי בפרו זיהה אותם כ"סטרס".
עם חזרתו לארץ נמשכו ההתקפים ואף התחזקו, כשכגן לא חלק את סודו עם איש ולא טיפל בתופעה. זה נמשך עד שמישהו גילה לו דרך לעמעם את התחושות באמצעות תערובת של אלכוהול וסמים, כולל סמים קשים.
התערובת הזו עמעמה את הקולות הפנימיים המציקים ואת הכאב, ויותר מכולם את הקול שהיה לו בראש.
ועל כך אודי מספר:
"היה לי קול בתוך הראש שהיה אומר לי את הדברים הכי קשים בעולם. לא הייתי צריך בכלל אויבים כי היה לי אותו. זה השותף הכי גרוע בעולם. רק הייתי פוקח עיניים בבוקר והוא היה מתחיל לדבר ואומר לי: 'איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות'".
ועל המשפט הזה רציתי לעמוד כאן.
במונולוג פוסט-הטראומה של אודי כגן הוא סיפר: "רק הייתי פוקח עיניים בבוקר והוא היה מתחיל לדבר ואומר לי: 'איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות'". ועל המשפט הזה רציתי לעמוד כאן
* * *
עד לפני כמה שנים הייתה לי חברה בע"מ בבעלותי. נעזרתי בניהולה על פי חוק בנותני שירותים שונים, מתחומים הדורשים השכלה אקדמית, הכשרה מקצועית והסמכה. אחד מנותני השירותים הללו – שלצורך הנוחות אקרא לו מכאן והלאה שמעון – היה בן לאחת העדות החביבות עלי מכלל העדות בארץ, עדה שמרבית אנשיה שינסו מותניים למרות תנאי התחלה קשים ובנו את עצמם ללא שום רגשות נחיתות או קיפוח.
שמעון בא ממשפחה מעוטת אמצעים, שלימודים נחשבו בה דבר ראשון במעלה בחשיבותו – אחרי היות בן אדם ראוי.
הכנסתם החודשית הוריו הייתה דלה ולא אפשרה לממן לימודים אקדמאיים, על כן הוא פרנס עצמו במהלך הלימודים באוניברסיטה מניקוי ושטיפת חדרי מדרגות בבתי דירות גדולים ומעבודות ניקיון בכלל. עם השנים נעשה לבעל משרד עצמאי, לא גדול, בתחומו.
כך הכרתי אותו.
היו לו מספר עובדים במשרד הזה, כמקובל במשרד פעיל – וכל העובדים הללו הלכו בגרביים במשרד.
זה לא שהם היו באבל, וגם לא שמוצאו של שמעון היה יפני – זה משום שהוא אמר לעובדים שלו להרגיש בנוח במשרד במהלך היום, ואם נוח להם ללכת בגרביים או יחפים, שיעשו כמוהו.
הנוחות היתה עדיפה עליו על פני הנעליים האלגנטיות שנחו בפינת חדרו.
הוא היה איש חייכן וחביב וידידותי לכל אדם, ותמיד כשקראתי או נתקלתי בביטוי: "מישהו שלא יודע לעשות רע ולא מסוגל לפגוע בזבוב" – הוא אחד משני האנשים שמיד חשבתי עליהם.
הוא גם היה בשבילי דוגמה לאדם ששלם עם עצמו. שחי בשקט פנימי, עם סיפוק וביטחון של אדם שבנה את עצמו ויודע מה הוא שווה.
ויום אחד, אחרי כמה שנות היכרות וידידות, סיפר לי שמעון שהוא התחיל טיפול פסיכולוגי. אחר-כך סיפר לי שעבר לטיפול פסיכיאטרי מלווה בתרופות – ובהמשך הוכר על ידי משרד הביטחון כמוכה הלם קרב.
יום אחד, אחרי כמה שנות היכרות וידידות, סיפר לי שמעון שהוא התחיל טיפול פסיכולוגי. אחר-כך סיפר לי שעבר לטיפול פסיכיאטרי מלווה בתרופות – ובהמשך הוכר על ידי משרד הביטחון כמוכה הלם קרב
זה התחיל בשנת 2006, והוא אז כבר בשנות החמישים של חייו.
מאחר שהיינו אז ידידים קרובים, וחלקנו סודות אישיים זה עם זה, הוא סיפר לי שהתחילו אצלו חלומות ביעותים בלילה, שמהם התעורר מכוסה זיעה קרה ולא יכול היה להירדם שוב.
כל הסיוטים הללו היו חלום ביעותים אחד שחזר על עצמו שוב ושוב, וזה היה החלום:
בחלום שמעון חייל סדיר במלחמת יום הכיפורים. הוא וחבריו יושבים בזחל"ם פתוח, מהסוג ששימש אז את חיל הרגלים המשוריין. הזחל"ם היה ללא גג, וכל החיילים יכלו לעמוד בו ולהוציא את מחצית גופם העליונה מעל הדופן, לכוון את נשקם החוצה ולירות.
בחצי הימני של החלון הקדמי הותקן בדרך כלל מקלע מסוג בראונינג 03 – מקלע חצי-כבד בעל קצב ירי איטי, או לחלופין, מעל החלון הקדמי ניצב – קשור לשק חול – מקלע מהיר מסוג "מאג", שיכול היה להגיע לקצב ירי של עד 1,200 כדורים בדקה – ויש לזה קשר ישיר לנושא שלנו כאן.
כי באותו חלום של שמעון שעליו מדובר, בעוד הוא וחבריו נוסעים בזחל"ם בשעת לילה חשוכה במדבר סיני, ואורות הזחל"ם דולקים ומאירים פס צר מלפנים, מופיעה לפתע בפס האור הזה קבוצת חיילים מצרים, בגדיהם מרוטים, והם ללא נשק. ידי החיילים בחלום מונפות כלפי מעלה לאות כניעה והם קוראים קריאות שונות בערבית בניב המצרי.
ומה שקורה אחר-כך, בחלומו של שמעון, הוא הדבר הבא: המקלען שליד נהג הזחל"ם פותח בירי.
הוא קוצר בירי בצרורות ארוכים את החיילים המצרים שלפני הזחל"ם.
בחלום של שמעון, בעודו נוסע עם חבריו בזחל"ם בלילה חשוך במדבר סיני, ואורות הזחל"ם מאירים פס צר מלפנים, מופיעה מולם קבוצת חיילים מצרים, בגדיהם מרוטים, ללא נשק וידיהם מונפות מעלה לאות כניעה
החיילים המצרים שבחלום פונים לאחור ולצדדים ובורחים, ונהג הזחל"ם פותח במרדף אחריהם, כשכל מי שנקלע לפס האור של הזחל"ם נקצר.
החיילים שבתוך הזחל"ם מתעוררים גם הם לפעולה, כשהם מתרוממים אל מעבר לדפנות הזחל"ם ויורים לכל עבר, לחסל את מי מהחיילים המצרים שעדיין נשאר חי.
עד שפוסקות היריות וחדלות הצעקות בחלום, וחוץ מגרגור המנוע דממה מכסה את כל השאר, כולל את הגופות הדוממות.
וכששמעון סיים לספר לי את החלום הוא אמר:
"אתה יודע, אני לא מפסיק לחשוב שזה לא סתם חלום – אני משוכנע שזה קרה במציאות. ואני לא יכול להפסיק לחשוב שאני, כמו כולם, יריתי באנשים האלה שנכנעו. ושהדחקתי את זה. כי זה זיכרון שלא יכולתי לחיות אתו, אז הדחקתי ושכחתי מזה".
ואז אמר:
"עכשיו זה חוזר אלי לסגור אתי חשבון, ואני לא מבין – איך יכולתי לעשות דבר כזה?"
* * *
"איך עשית מה שעשית?" שאל הקול הפנימי את אודי כגן, ואת שמעון, ואת רבים אחרים כמותם, אנשים טובים שמצאו עצמם בסיטואציה שהוציאה מהם דברים שאיש מהם לא ידע שהוא מסוגל לעשותם.
"איך עשית מה שעשית?" שאל הקול הפנימי את אודי כגן, ואת שמעון, ואת רבים אחרים כמותם, אנשים טובים שמצאו עצמם בסיטואציה שהוציאה מהם דברים שאיש מהם לא ידע שהוא מסוגל לעשותם
לטוב ולרע.
וכשמדובר ברע, אני מסתכל על מדינת ישראל של היום, מדינה אחרת מזו שנולדתי וגדלתי בה, שרק חלק מאזרחיה עדיין חי את חלום ישראל של פעם. היום זו מדינת-יהודה הדתית-ימנית-מוטרפת, ואני רואה מה היא עושה, וכל יום מחדש אני תוהה: "איך אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?"
ולא רק בעזה, בשם מלחמת שלום הקואליציה ושימור בנימין נתניהו – גם מה שעושים פורעי הגבעות, שקרויים בשם המכובס "נוער הגבעות", בעזרת הצבא והמשטרה, מזכיר ימים אפלים בהיסטוריה.
בספר שלי "בשם שמים" (עם עובד, 1998) שכבר כתבתי עליו כאן, חזיתי את התהליך העובר כיום על מדינת ישראל. זה לא מידע שיווקי – הספר אזל וניתן לקבל אותו ממני חינם במייל. בספר שלי התהליך מביא את מדינת ישראל אל קיצה. אבל אם יקרה הנס והמדינה תמשיך להתקיים לאורך זמן, מספיק זמן כדי להבריא מהמחלה, ובמיוחד היום, כשהדברים כאן נכתבים – בשבוע בו נחתם הסכם הפסקת הלחימה ושחרור החטופים, ויש סיכוי שמה שאנחנו עושים ועשינו עד כה יחדל, כולל הפקרה בזדון עד היום של החטופים בידי ממשלת העוועים הנוכחית, אני מקווה שיקרה הדבר הבא:
אני מקווה שיגיע היום בו ישאלו עצמם מי שעדיין יהיו בחיים אז – כשאני כבר לא אהיה כאן כנראה: "איך עשינו מה שעשינו אז, כמדינה? איך עשינו את הדברים שעשינו כבני-אדם?"
ועל השאלה הזו גם שמחת שחרור החטופים וגם שמחת הפסקת הלחימה, אם אמנם נפסיק ונחדל, ספק אם יכסו. אולי רק החולות הנודדים של הזמן יצליחו לטשטשה תחת ערמה של השכחה ושכחה.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו