כולם מדברים על הפסקת אש, כי לא נעים לדבר על פוסט טראומה. המומחים הרי חוזרים ומזהירים, שלא צריך למהר ולהגדיר כל מצוקה נפשית חולפת כפוסט טראומה.
וחוץ מזה, אם התמזל מזלך ולא הסתגרת בממ"ד בבארי או בניר עוז, ואם השמש הפנימית שלך לא כבתה בין עזה לרפיח בסבבי מילואים אינסופיים, ואם בן משפחה אהוב לא נמק במנהרות חמאס – איזו זכות יש לך בכלל לקטר, ועוד לקרוא לזה פוסט טראומה? תגיד תודה להשם יתברך, תרכין ראש בענווה ותמשיך הלאה בחייך. תפסיק לרחם על עצמך.
כי מה בסך הכול קרה לנו, בני המזל? כמה טילים בליסטיים נפלו ברחוב הסמוך והרעידו את הבית? התעוררנו מבולבלים באמצע הלילה ורצנו עשרות פעמים למרחבים המוגנים? חיבקנו ילדים בוכים וניסינו להרגיע אותם? הצטופפנו במקלט עם שכנים בעלי ריח פה לא נעים? נחשפנו לתמונות זוועה, מאירועים שכמו נשלפו מסרטי אימה, אבל קרו לאחרים ולא לנו? מזה לעשות עניין?
אם התמזל מזלך ולא הסתגרת בממ"ד בבארי או בניר עוז, ואם השמש הפנימית שלך לא כבתה בין עזה לרפיח, ואם בן משפחה אהוב לא נמק במנהרות חמאס – איזו זכות יש לך בכלל לקטר, ועוד לקרוא לזה פוסט טראומה?
חס וחלילה. לא עושים עניין. רק מדברים על זה פה ושם, בשקט, במבוכה ובאי נוחות בולטת.
חבר קרוב סיפר לי שרק אחרי שכל החטופים החיים חזרו לישראל הוא הצליח לישון לילה שלם רצוף בפעם הראשונה מאז שבעה כאוקטובר. "בכל פעם שהייתי נכנס למיטה הייתי חושב מה עובר עליהם במנהרות וזה היה רודף אותי לתוך השינה", אמר.
וחבר אחר סיפר שהוא יצא עם המשפחה לטיול באירופה. אחר צוהריים אחד הם ישבו באיזה בר עירוני, העננים התפזרו והגיחה שמש נעימה, ופתאום – כאילו משום מקום וללא הודעה מוקדמת – חצו את השמיים שלושה מטוסי קרב שפיזרו עשן צבעוני, כדי לחגוג פסטיבל לאומי גדול שהתחיל באותו יום. וכל האנשים סביבם הריעו בהתלהבות, ורק הבת שלו – בת עשרים ומשהו, לא ילדה – פרצה בבכי בלתי נשלט.
חבר אחר, שסוחב סיפור מאוד לא פשוט ממלחמת לבנון הראשונה, צפה באובססיביות בסרטוני הזוועה של חמאס בטלגרם בבוקר הטבח ובימים שאחריו, ונכנס לסחרור נפשי שבמהלכו צצו אירועים מזעזעים מעברו
וחבר אחר, שסוחב סיפור מאוד לא פשוט ממלחמת לבנון הראשונה, צפה באובססיביות בסרטוני הזוועה של חמאס בטלגרם בבוקר הטבח ובימים שאחריו, ונכנס לסחרור נפשי שבמהלכו צצו אירועים מזעזעים מעברו, שהוא בכלל לא זכר שקרו לו.
הרשימה הזו, מדגם לחלוטין בלתי מייצג של ישראלים שאני במקרה מכיר אישית, יכולה להימשך עוד ועוד. זה נורמלי להתכווץ באימה בכל פעם שאופנוע מרעיש ברחוב הסמוך? או להרגיש סחרחורת קלה בכל פעם שטנדר טויוטה לבן חוצה את קו הראייה? אבל היי, סיכמנו שלא נעשה עניין, נשמור על קור רוח ולא נקרא לכל שטות כזו "פוסט טראומה".
כלומר, חוץ מלאותם דברים שבאמת עומדים בקריטריונים המקצועיים הנוקשים. ואלה מתפרסמים על בסיס יומי כמעט, ולא נראה שיזכו למענה סביר בקרוב.
למשל העובדה ש-50% מהמילואימניקים שיש להם תסמינים פוסט טראומטיים – קשיי הירדמות, התקפי חרדה, התפרצויות זעם – מתקשים לשוב למעגל העבודה.
הנתון הזה מופיע במחקר חדש של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) שפורסם השבוע ומבוסס על מאות מקרים של אנשי מילואים שפנו לעמותה בבקשת עזרה. וברור שיש עוד רבים-רבים שלא פנו.
לא כל הפונים לעמותה אובחנו או הוכרו כמי שסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), השם הרשמי המלא למה שאנחנו מכנים "פוסט טראומה". אבל גם בלי החותמת המקצועית, מתברר שכמחצית מהם מתקשים לחזור ולתפקד כמו בעבר. מתקשים לעבוד, מתקשים ללמוד, מתקשים לנהל משק בית או לשמור על זוגיות. מתקשים לחזור למה שהם מחשיבים כחיים נורמליים.
מחקר שנערך בקרב שורדי מסיבת הנובה, מגלה ש-55% מהם סובלים מפוסט טראומה חריפה. רבים מהם מדווחים על מחשבות אובדניות, אפיזודות פסיכוטיות ומצוקה גדולה
מחקר אחר, שנערך בקרב שורדי מסיבת הנובה, מגלה ש-55% מהם סובלים מפוסט טראומה חריפה. רבים מהם מדווחים על מחשבות אובדניות, אפיזודות פסיכוטיות ומצוקה אישית גדולה.
ביום שלישי השבוע נחשפתי במקרה לעדותה שוברת הלב של חובשת קרבית בשם חיה ארביטמן, שהגיעה לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בתקווה לטלטל את היושבים בבית הנבחרים ולגרום להם לפעול. ארביטמן סיפרה שעברה אירוע קשה במהלך שירות צבאי בגזרת איו"ש – לא בעזה – ממנו היא לא מצליחה להתאושש.
"הלכתי לחפש מקום להתאשפז בו", היא סיפרה, כשהיא על סף דמעות, "וכולם אמרו לי 'יש רשימת המתנה ולא יכולים לקבל אותך'. עשיתי כמה סבבי מילואים מתחילת המלחמה. עשיתי כל מה שיכולתי למנוע את הפוסט טראומה.
המונולוג של חיה ארביטמן בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, 27 באוקטובר 2025 (וידאו: ערוץ הכנסת)
"המפקדים ידעו שאחרי האירוע הייתי במצב של טראומה אקוטית. ירדתי 12 קילו. ביולי האחרון ניסיתי להתאבד. בכל פעם שפניתי לעזרה לא קיבלתי אותה… במזל בן זוגי עצר אותי בניסיון האובדני. כי אחרת לא הייתי פה".
"המפקדים ידעו שאחרי האירוע הייתי במצב של טראומה אקוטית. ירדתי 12 קילו. ביולי האחרון ניסיתי להתאבד. בכל פעם שפניתי לעזרה לא קיבלתי אותה… במזל בן זוגי עצר אותי בניסיון האובדני. כי אחרת לא הייתי פה"
הלב יוצא אל ארביטמן. והיא לא לבד במצוקה האיומה שהיא תיארה, שלא מקבלת כל מענה כי "יש רשימת המתנה". אני אפילו לא יודע אם ניסיון ההתאבדות שלה נכלל במניין 279 החיילים שניסו להתאבד בין ינואר 2024 ליולי 2025, ומוזכרים בנתונים שצה"ל מסר השבוע למרכז המחקר והמידע של הכנסת.
והמצוקות הללו לא נעצרות רק אצל מי שלבשו מדים או נקלעו לזירות אסון. מאז השבעה באוקטובר הביטוח הלאומי הכיר ב-23 אלף ילדים כנפגעי פעולות איבה.
דוח של המועצה לשלום הילד שגם הוא פורסם השבוע מגלה כי חל גידול של 29% במספר הילדים המדווחים על חרדות, גידול של 13% במספר הילדים שאובחנו כסובלים מהפרעות אכילה וגידול של 27% במספר הילדים שאובחנו כסובלים מהפרעות רגשיות.
אלה נתונים מבהילים שאמורים לזעזע כאן את אמות הסיפים, בהנחה שעוד נותרו פה אמות סיפים שמסוגלות להזדעזע ממשהו שהוא לא סקר מנדטים בלתי מחמיא.
המשמעות המצטברת של כל הסיפורים האלה – הקטנים, הבינוניים, הגדולים, האובדניים – היא שצפויות לנו שנים רבות, אולי אפילו עשורים, שבהם הצל הכבד של הימים הנוראים האלה יוסיף ללוות אותנו ולגבות מאיתנו מחיר – באלימות ביתית, במשפחות שיתפרקו, בדיכאונות, בהתקפי זעם, בהתמכרויות, בייאוש, בבדידות, בהרסנות.
כל זה לא יבוא מחר או מוחרתיים – כל זה כבר לא משל ולא חלום. כל זה כבר כאן. מאחורינו ומצדדינו ומלפנינו. אנחנו מוקפים באנשים שסובלים מסימפטומים מבהילים, שאולי חוצים את הרף הקליני ואולי נתקעים קצת מתחתיו.
כל זה לא יבוא מחר או מוחרתיים – כל זה כבר לא משל ולא חלום. כל זה כבר כאן. מאחורינו ומצדדינו ומלפנינו. אנחנו מוקפים באנשים שסובלים מסימפטומים מבהילים, שאולי חוצים את הרף הקליני ואולי נתקעים קצת מתחתיו
לרובם אין סיכוי לקבל מענה ראוי, כשמנהיגי האומה מלהגים על "ניצחון מוחלט", השרים וחברי הכנסת מתכוננים לבחירות, ובאולפנים שרים בהתלהבות שהשם יתברך תמיד אוהב אותנו ותמיד יהיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו