אנו מתרגלים לצרוך רעל כשגרה. ככל שההשתלחות ברוטלית יותר, הפופולריות של המשמיע אותה עולה לגבהים חדשים. ההקצנה בעקומה עולה. היא מפרקת אותנו כחברה ופוגעת בביטחון הלאומי.

אנו מתמכרים לכוחנות בלתי מרוסנת בשיח הציבורי ולהשחתת מידות מערכות ואנשים. השנאה וההסתה הפוליטית הופכים לדרך חיים שרבים החלו לאמץ. זה מפחיד. אין כבר דיון ענייני כמעט בשום נושא. אנו מאבדים שליטה על עוצמת השנאה והשמחה לאיד הופכת לחלק מן הזהות העצמית של רבים מאתנו.

אנו מתמכרים לכוחנות בלתי מרוסנת בשיח. אין כבר דיון ענייני כמעט בשום נושא. אנו מאבדים שליטה על עוצמת השנאה, והשמחה לאיד הופכת לחלק מן הזהות העצמית של רבים מאתנו

אנו במסלול דהירה לחושך – המנהיגים שופכים שמן לבעירה והיא מכלה את הטוב שבחיינו. הבורות, הפירוד והעויינות מכתיבים את השיח. אדם שאינו מסכים לדרכו של האחר, הופך לבוגד ועוכר ישראל. מכאן קצרה הדרך לאלימות והתבהמות.

לאורך ההיסטוריה שברה ההקצנה חברות ועקרה חיים בכל מקום שהעמיקה את אחיזתה. ההיסטוריה הוכיחה ששום דבר טוב לא יצא ממנה. אימפריות לא נכשלו כתוצאה מאיומים חיצוניים אלא מחולשה פנימית שהקריסה אותן. ספרות ענפה נכתבה על כך וניתן לקרוא, בין היתר, את הספר "עלייתן ושקיעתן של אומות"(מנקור אולסון). כל מי שבוחן אירועים ותופעות בהיסטוריה האנושית אינו יכול שלא להסיק כי הדבקות בדרך המקצינה הובילה להעמקת הקיטוב, למלחמות ולחורבן.

לטבע האנושי יש נטייה להקצין. המנגנונים הטבעיים, הפסיכו-פתולוגיים, היצריים והמסוכנים שלו, דוחפים אותו לתפוס ככל יכולתו. הריסון העצמי הכרחי כדי למנוע מהיצריים הטבעיים שלנו להשתולל ולנהוג בברוטליות.

החינוך הוא המפתח. חינוך למוסר אישי ומופת חברתי, לאחריות הדדית, וליצירת מנגנוני הכלה, ריסון ושליטה עצמית ולכיבוד כל אדם שנברה בצלם. אלה עשויים להשפיע על ההתנהגות האנושית, להפחית אלימות ולעצב סביבה טובה יותר המגבירה את אושרם של אזרחיה.

אנו במסלול דהירה לחושך. המנהיגים שופכים שמן לבעירה והיא מכלה את הטוב בחיינו. הבורות, הפירוד והעויינות מכתיבים את השיח. מי שלא מסכים לדרך האחר, הופך בוגד ועוכר ישראל. מכאן קצרה הדרך לאלימות

סיבות פסיכולוגיות, חברתיות וסביבתיות משמשות רקע להתנהגות האנושית: עוני ומחסור, דת מקצינה, תרבות שבטית מסתגרת, תפיסה אידיאולוגית פוליטית, שחיתות גוברת, חולשה מנהיגותית ורשתות חברתיות שיוצרות אנרכיה ומנוצלות על ידי תאבי כוח ושלטון ליצירת עריצות. אלה גורמים להגברת הקיטוב השיסוי והפירוד המובילים לאלימות. ישראל של היום מתאפיינת בכל הסממנים הללו.

נדרשת התייצבות של כוחות-נגד עצומים כדי לבלום הדרדרות ולהשיב את השפיות לחברה הנפגעת מכל זאת. הסדרים חברתיים ושקט הם קרקע פורייה לצמיחה וביטחון כלכלי, יצירה, התעצמות ופיתוח. הפוליטיקאים המשסים מבקשים לחזק את מעמדם הפוליטי ובדרך נזקם רב.

כיצד ניתן לטפח שביל זהב של מתינות בחברות, המתאפיינות בהבדלי דת, תרבות וזהות, ולייצר דינמיקה של חיים משותפים, וזאת מבלי לטייח ולטשטש בעיות יסוד בחיינו? זהו האתגר של ישראל כיום. לייצר הבנות בעולם מקצין ומשתנה שיש בו איומיי סייבר, בינה מלאכותית, בורות והנדוס תודעה, רשתות חברתיות מטמטמות, הגירה, מלחמות כלכליות גלובליות והפתעות בלתי צפויות המשפיעות על ערכיה של כל חברה.

הקצנה היא קרקע פורייה לליבוי יצרים, למתח בלתי פוסק וסכנה ליציבות החברתית. עולם בו המדיה מטריפה את המוח האנושי, כשהאמת הופכת לשקר והשקר לאמת – נדרשת יכולת לחנך לצריכה נכונה של מידע, ולמערכת חקיקה שתרסן גורמים שלילים המסיתים ומעלים את גובה הלהבות. בנוסף, ראוי להגביר ענישה של גורמים זדוניים, המפיצים שקרים ופוגעים בשמו הטוב של האדם.

איך לטפח שביל זהב של מתינות בחברות, המתאפיינות בהבדלי דת, תרבות וזהות, ולייצר דינמיקת חיים משותפים, מבלי לטייח ולטשטש בעיות יסוד בחיינו? זהו האתגר של ישראל כיום. לייצר הבנות בעולם מקצין ומשתנה

ככל שכמות הידע והשימוש בבינה המלאכותית עולה – כך המוסר האנושי נשחק, משום שהוא אינו מתמודד עם האתיקה הדרושה למציאות המתהווה. לכן הצורך לייצר מודלים חדשניים של קיום משותף, סובלנות וחיים בצוותא הם הכרח לקיומה של החברה.

ישראל, כארץ קולטת הגירה, עם תת תרבויות מגוונות החיות בתוכה, יכולה ללמוד מניסיונם של אחרים כיצד לייצר איזון בין כוחות שונים בחברה ולטפח בולם זעזועים לפני הפורענות.

חתירה מתמדת להסכמות חברתיות צריכה להיות מנגנון הכרחי לקבוצות השונות, וויתורים הדדיים הם תנאי להצלחתם. תנאי נוסף – להתרחק מהזיוף והעמדת הפנים, מן הפיוס המלאכותי ומן המשחק בנדמה לי. הדבר צריך לבוא מאמת פנימית עמוקה ולחדור לתשתית הזיכרון והנפש. הציבור צריך לחוש שמנהיגיו באים בכנות כוונות, ומשמשים במעשיהם ובדרך התבטאויותיהם מודל חיקוי והשראה.

חוקרים ומהפכנים עשויים לטעון, ששביל הזהב מטפח בינוניות, עוקף בעיות יסודיות הדורשות טיפול שורש ומתחמק מהכרעות. בנוסף, הוא נעדר תעוזה מחשבתית הדרושה כדי ליצור מהפכה בחשיבה ואת רפורמות נדרשות בעולם שמשתנה במהירות. זה לא נכון. מוסר חברתי שמתדרדר פוגם באיכות החברה ובערכיה ומייצר קיטוב, מתח והרס, ומונע התפתחות תקינה של החברה.

אחריות אינה אנוכיות. רק התפתחות הדרגתית, הנותנת תשובות למציאות בעולם החדש, יכולה לייצר פיתוחים שייטיבו עם הפרטים בחברה ויענו על צרכיה. שביל הזהב אינו הליכה בתלם וקונפורמיסטיות חברתית. מתינות בדרך החיים, הקניית ערכי סובלנות והכלה, תוך עידוד יצירתיות ומחשבה מטלטלת, אינם צריכים לעמוד בסתירה.

ישראל, כארץ קולטת הגירה, עם תת תרבויות מגוונות החיות בתוכה, יכולה ללמוד מניסיונם של אחרים כיצד לייצר איזון בין כוחות שונים בחברה ולטפח בולם זעזועים לפני הפורענות. שביל הזהב אינו הליכה בתלם

אימוץ דרך האמצע בחייו הפרטיים של האדם כדרך חיים, ישליך על דפוסי החיים במרחב הציבורי והקהילתי, התרבותי והמדינתי. העבודה צריכה להתחיל בפרט. האיזון הדרוש לכל צעד מחיינו, לכל תופעה שאנו נתקלים בה – מתחיל מעצמנו.

יש להימנע מלחרוץ דין ולהביע דעה שיש בה שלילה של הצד השני והקטנת מעמדו. הישרדותה ארוכת הטווח של ישראל צריכה לעמוד בראש מעיניה של המדינה, וממנה נגזר הצורך להגביר את הסולידריות הפנימית, ההופכת לסם חיים לקיומה.  

אנו זקוקים לרוח מפייסת. רוח של הכלה, מנהיגות אחראית ושינוי השיח, סובלנות וכבוד הדדי של כל המחנות הפוליטיים. העקרונות המנחים צריכים להיות: כיבוד ערכי הקהילה על כל מרכיביה וכיבוד החוק והסדר, שוויון חובות וזכויות כבסיס לכל מכנה משותף.

יהיו קבוצות שוליים שיתנגדו גם לעקרונות אלה, ותפקיד הרוב הוא לשמור על ערכי היסוד של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית, ולדחות את הניסיונות להופכה לתיאוקרטיה דתית.

ההסכמות וההסדרים החברתיים הכרחיים לבנות את הסלון הביתי המשותף, שיש בו חדרים נפרדים. טיפוח מנגנונים של מפגשים משותפים עם מגוון רחב של מובילי דעה הם הדרך לתוצאות שיצמחו מהם.

מול ההכרעות הקיומיות שאנו צפויים להן בשנים הקרובות, הכרחי לקבוע כללים חדשים בשיח הציבורי, שימנעו גלישה לאלימות וישפרו את כושר העמידה.

אימוץ דרך האמצע בחייו הפרטיים של האדם כדרך חיים, ישליך על דפוסי החיים במרחב הציבורי והקהילתי, התרבותי והמדינתי. העבודה צריכה להתחיל בפרט. אנו זקוקים לאיזון, סולידריות פנימית ולרוח מפייסת

צריך לחבק מנהיגים הנמצאים במסלולי צמיחה ודוגלים בראייה זו כדי לשנות את הפוליטיקה. בדרך, יש להיפטר מעסקנים שזרעו שנאה ופילוג והרעילו את השיח. זה הרקע שממנו יצמח הסיפור הישראלי החדש.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.