שליחו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ,  סטיב ויטקוף, חוזר לישראל כדי להתניע את שלב ב' בתוכנית טראמפ. זה נעשה בעת שישראל נדחקת מעמדת בכורה בעיצוב השלב הבא לטובת טורקיה וכאשר לא בטוח שישראל מודעת להנמכת מעמדה. כך למשל שמענו את השר אלי כהן אומר בפסקנות כי מחבלי חמאס לא ייצאו מן המנהרות, והגרנדמייזר בצלאל סמוטריץ' קבע כי הם ימותו.

אילו היו ממתינים עוד קצת היו מגלים שהחזרתו של החלל החטוף הדר גולדין לישראל איננה אלא חלק מעסקה עם חמאס, בהובלת טורקיה, שהולכת ומחליפה אותנו כבעלת הברית הראשית של ארצות הברית במזרח התיכון.

אילו שרי הממשלה היו ממתינים עם הצהרותיהם, הם היו מגלים שהחזרת גולדין לישראל היא חלק מעסקה עם חמאס, בהובלת טורקיה, שהולכת ומחליפה אותנו כבעלת הברית הראשית של ארה"ב במזה"ת

פתאום כולם מתפלאים – ומתפלצים – איך זה קרה "פתאום" שבמקום "השמדת חמאס", קיבלנו חמאס משודרג עם טורקיה בעזה על גבולנו הדרומי. אז אין מה להתפלא. היה אפשר להעריך כבר לפני שנה לפחות כי המדיניות של ישראל בעזה בהכרח תביא לנו את רג'פ טאיפ ארדואן לפתחנו.

מי שהלך לישון עם קטאר, שלא יתפלא כאשר הוא מתעורר עם טורקיה. ועוד תמיהה מיותרת – מהיכן נכנסת ההשפעה הטורקית לעזה? מישראל – לא ממצרים.

נקודת המפתח היא רפיח ומעבר רפיח. מייד כשפרצה המלחמה נכנסו לרפיח שיירות סיוע מן האמירויות, מסעודיה וממצרים, והתחילו להקים מנגנון סיוע משל עצמם, שהיה אמור להיות הגרעין לממשל מתחרה לממשל חמאס בצפון. וכמו שקרה באידליב – מן המובלעת הזאת, הממשל המתחרה היה אמור לעלות צפונה ולהחליף את חמאס בממשל הנתמך בידי מדינות ברית אברהם.

אבל אז קפץ עלינו "הניצחון המוחלט", מעבר רפיח נסגר, "ברית אברהם" סולקה מרפיח, וקטאר נשארה היחידה בעלת ההשפעה הערבית בעזה. יתר על כן, כאשר התחילו ההפגנות הסוערות של העזתים נגד חמאס, ישראל יזמה את "מרכבות גדעון" ושמה קץ להפגנות האלה. חמאס נשאר בעל הבית היחיד בעזה, בלי מתחרים, וקטאר נותרה נותנת הסיוע היחידה ללא מתחרים.

פתאום כולם מתפלאים ומתפלצים – איך קרה "פתאום" שבמקום "השמדת חמאס", קיבלנו חמאס משודרג עם טורקיה על גבולנו הדרומי. אין להתפלא. היה אפשר להעריך כבר לפני שנה לפחות כי מדיניות ישראל בעזה תוביל לכך

אחד החשדות הנחקרים בעניין פרשת קטארגייט הוא דיווחי פייק לכאורה על המזימות של מצרים נגד ישראל, חרחור אווירת מלחמה בין מצרים לישראל, והמשך הברחת אמצעי מלחמה מסיני לישראל, שלא היו ולא נבראו. כל אלו היו חלק ממסע תודעה לכאורה של קטאר נגד מצרים דרך לשכת ראש הממשלה.

מתברר כי ישראל ממשיכה לראות במצרים אויב, וזאת אחת הבעיות בקידום שלב ב'. הדברים אמורים בעיכוב הסכם הגז בין ישראל למצרים, שאמור להכניס לקופתה של ישראל עשרות מיליארדי דולרים, אבל על פי מה שמדווחים כלי תקשורת ערביים, ישראל מסכנת את ההסכם האסטרטגי. העיכוב הוא לא רק מן ההיבט של ההכנסות המשמעותיות, אלא גם מן הבחינה של הרחבת החיפושים לגז נוסף בחופי ישראל – וכל זאת כדי ללחוץ על מצרים לחצים פוליטיים.  

אז מה הבעיה בין מצרים לישראל בשלב ב'? הקשר בין פתרון עזה למדינה הפלסטינית, ובהקשר המיידי, הצבת פרסונל הקשור ברשות הפלסטינית במעבר רפיח, אשר ישראל מתמהמהת בפתיחתו. אין להוציא מכלל אפשרות שהשתהות זו נועדה לעכב את כניסתה של מצרים לעזה.

לא רק מעבר רפיח הוא העניין, אלא אזור רפיח כולו, שכן נקודת ארכימדס של שלב ב' היא רפיח.

בין השותפות למהלכים אין תמימות דעים לגבי אזור רפיח. ישראל רוצה להשאיר אותו בידיה כדי להקים שם התנחלויות. מועצת השלום של טראמפ ושל ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר רוצה להקים שם – יחד עם מדינות ברית אברהם – מודל של משטר מתחרה לחמאס, אשר כמו אידליב בסוריה, יתקדם צפונה עד שיחליף את חמאס כולו.

אחד מחשדות קטארגייט הוא דיווחי פייק לכאורה על מזימות מצרים נגד ישראל, חרחור אווירת מלחמה ביניהן, והמשך הברחת נשק מסיני לישראל כביכול – כחלק ממסע תודעה לכאורה של קטאר נגד מצרים

מצרים מתנגדת לחלוקת עזה בין ישראל לחמאס, כדי לקשור את עזה עם הגדה, והיא גם מתנגדת למועצת השלום של טראמפ ובלייר בגלל העלבון ללאומיות הערבית – אבל היא מבליעה את העלבון הזה בשלב הזה.

הפתרון שלה הוא ועדת המומחים של העזתים, המנותקת כביכול מחמאס, אבל בהסכמת חמאס. אבו מאזן התנגד לוועדה הזאת כי ראה בה פגיעה בבלעדיות של הרשות על עזה, אבל חוסיין א-שיח' – בשיחות שקיים בקהיר עם חמאס – הסכים לה, תמורת הסכמת חמאס שראש וועדת המומחים יהיה עזתי, וכי הוא יקבל תואר של שר בממשלת רמאללה.  

גם שאלת הנשק של חמאס עדיין פתוחה ועומדת, כאשר עמדת חמאס היא שהוא מוכן למסור את הנשק הכבד, אבל לא את הנשק האישי. למי? עדיין פתוח. רמאללה רוצה שהנשק יימסר לה, אבל ארצות הברית לא תקבל זאת. מי שיקבל את הנשק הכבד יהיה "כוח הייצוב הבינלאומי", אבל זה ממתין למועצת הבטחון.

לעומת מצרים, שעמדתה לגבי עיר לדוגמה ברפיח היא בסימן שאלה, הרי שתגובת סעודיה והמפרץ לכך תהיה חיובית, אבל זאת בתנאי שישראל תיסוג מכל שטח שאליו יכנסו גורמים ערביים, ובוודאי צבאות בינלאומיים.

לסעודיה יש דרישה לסלק את בצלאל סמוטריץ' ואת איתמר בן גביר מן הממשלה, ויש להניח כי בשיחה הקרובה בין טראמפ לבין מוחמד בן סלמאן הסעודי, הוא ינסה להניא אותו מן הדרישה הזאת. טראמפ צריך שדווקא נתניהו ינהיג את המהלכים האלה, כי נזקו באופוזיציה יהיה כבד יותר, וכי הוא – טראמפ – לוקח את העניינים לידיו ולא ירשה לגרנדמייזרים לקלקל את השלבים הבאים. יש לחשוש שבן סלמאן לא יקבל זאת, ועמדת סעודיה עדיין בסימן שאלה.

סעודיה רוצה בסילוק סמוטריץ' ובן גביר מהממשלה, ויש להניח שבשיחה הקרובה בין טראמפ לבן סלמאן, טראמפ ינסה להניאו מדרישה זו. הוא צריך שנתניהו ינהיג מהלכים אלה, כי נזקו באופוזיציה יהיה כבד יותר

בינתיים מתייצב המצב שבו ישראל נמצאת בצד אחד של עזה, ואילו חמאס וטורקיה בצד השני. יש לישראל הזדמנות בתקופת הביניים לקבוע עובדות באזור הנתון לשליטתה, כמו ייזום נמל ברפיח. ישראל? סליחה – צריך להציע זאת לבעלי הבית האמיתיים – טראמפ ובלייר.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.