קרל מרקס פתח את ספרו "השמונה עשר בברימר של לואי בונפארט" מ-1852 במשפט מפורסם שהפך מאז לקלישאה: "ההיסטוריה חוזרת פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". מרקס לא זכה לחוות את ההיסטוריה המשוגעת של המזרח התיכון במאה השנים האחרונות, שבה בכלל לא בטוח שהמשפט הזה עדיין בתוקף.

האין זה אירוני שלא רק ההיסטוריה, אלא גם המשפט הזה חזר פעמיים, פעם כאבחנה היסטורית יבשושית ופעם כפאנץ'? פרידריך הגל כתב ראשון ש"עובדות ואישים היסטוריים גדולים מופיעים פעמיים". מרקס הוסיף לו את סיומת המחץ: "הגל שכח לציין שהם חוזרים פעם כטרגדיה ופעם כפארסה".

פרידריך הגל כתב ראשון ש"עובדות ואישים היסטוריים גדולים מופיעים פעמיים". מרקס הוסיף לו את סיומת המחץ: "הגל שכח לציין שהם חוזרים פעם כטרגדיה ופעם כפארסה"

הטרגדיה שמרקס התייחס אליה באמצע המאה ה-19 הייתה המהפכה הצרפתית ועלייתו לשלטון של נפוליאון בונפרטה כמה עשורים קודם לכן, עם סדר ישן שהתמוטט, התנגשות אדירה בין המעמדות, מלחמות ושפיכות דמים שבהן המוני אזרחים שילמו את המחיר.

נפוליאון בונפרטה במשרדו בארמון טווילרי, 1812. ציור של ג'ק-לואי דויד (צילום: Samuel H. Kress Collection of the National Gallery of Art)

הפארסה הייתה המהפכה שהוביל נפוליאון לואי בונפרטה, אחיינו של נפוליאון הראשון, ששנה לפני פרסום ספרו של מרקס ייסד את הקיסרות השנייה של צרפת, הפעם בגרסה שמרקס כינה "בינוניות גרוטסקית המגלמת תפקיד של גיבור".

מאז שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק פרש מפוליטיקה אמנם הפסיקו לדבר אצלנו על נפוליאון, אבל גם אנחנו יכולים לחשוב על כמה אנשים בינוניים וגרוטסקים למדי שמתעקשים (ולצערנו גם מצליחים) לגלם את תפקיד הגיבור על הבמה הבינלאומית, האזורית והלאומית.

אם ה"טרגדיה" היא הפעם הראשונה שבה החברה נקרעת, סדר ישן מתמוטט ומציאות היסטורית חדשה נולדת, הרי שה"פארסה" היא חיקוי מוקצן, מופרך ומגוחך של אותה דרמה היסטורית.

אפשר בהקשר הזה לחשוב על מושג "המנדט", שכאילו חזר לחיינו השבוע במעין רימייק אמריקאי לדרמה תקופתית בריטית. הפעם עם הפקה נוצצת, משחק מוגזם, דמויות גרוטסקיות, והמון הפסקות לפרסומות. הפרומו יבטיח מסע מסחרר מהמלך ג'ורג' החמישי לדונלד טראמפ הראשון ומדוד בן-גוריון לבנימין נתניהו.

היסטוריונים ומקצועני מדעי המדינה יתקוממו על ההשוואה החובבנית הזו, ובצדק. אין היום "מנדט אמריקאי על עזה" במובן הקלאסי שיוחס למונח "מנדט" בימי חבר הלאומים

היסטוריונים ומקצועני מדעי המדינה יתקוממו על ההשוואה החובבנית הזו, ובצדק. אין היום "מנדט אמריקאי על עזה" במובן המשפטי הקלאסי שיוחס למונח "מנדט" בימי חבר הלאומים.

המנדט הבריטי חל על טריטוריה עצומה ולא נתחם בזמן (ולכן נמשך כ-30 שנה, שעיצבו את פני האזור כולו לדורות). החלטה 2803 של מועצת הביטחון השבוע אישרה בסך הכול הקמת "כוח ייצוב בינלאומי", שתהיה לו סמכות להשתמש "בכל האמצעים הנדרשים" כדי לייצב את רצועת עזה בלבד, והוא יהיה רשאי לפעול עד סוף 2027.

הרברט סמואל, נציב העליון הראשון על ארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי, באוגוסט 1931 בביתו (צילום: AP Photo)

לא זו אף זו: כוחות המנדט הראשון היו בריטיים. זה לא היה "כוח בינלאומי" אלא "צבא האימפריה". "כוח הייצוב" ינוהל על ידי האמריקאים, אבל עוד לא ברור בכלל מי ישרתו בו וכמה מוטיבציה תהיה להם להיכנס לעימותים עם חמאס.

והיו גם הבדלים של ליהוק וסטייל.

בדרמה התקופתית הבריטית כיכבו ג'נטלמנים רציניים להחריד בחליפות גזורות על פי מידה שהתכנסו במלון מפואר בסן רמו, בוועידה שכולנו נדרשנו לשנן את שמה לבחינת הבגרות

בדרמה התקופתית הבריטית כיכבו ג'נטלמנים רציניים להחריד בחליפות גזורות על פי מידה שהתכנסו במלון מפואר בסן רמו, בוועידה שכולנו נדרשנו לשנן את שמה לבחינת הבגרות. הם שרטטו קווים על מפות מנייר והחלטותיהם נכתבו בדיו, נחתמו על ידי נציגי כל המעצמות במסמך ששמור בארכיון הלאומי הבריטי.

ברימייק האמריקאי – החלטה 2803 של מועצת הביטחון מסתובבת ברשת כמסמך וורד עם אפשרות לעקוב אחרי שינויים. רוב הדיונים שקדמו לה נערכו בשיחות וידאו מאובטחות. מעט מאוד ג'נטלמנים רציניים היו מעורבים בניסוח. הדור הבא ילמד עליה – אם בכלל – מסרטוני טיקטוק, או מאיזה סיכום AI שאמינותו מפוקפקת.

בקיצור: זה לא אותו דבר.

מועצת הביטחון של האו"ם מתכנסת כדי להצביע על על תוכנית השלום האמריקאית בעזה, ניו יורק, 17 בנובמבר 2025 (צילום: ANGELA WEISS / AFP)

אבל אחרי שסיימנו לכבד את ההסתייגויות החשובות האלה – אפשר לשים לב גם לכמה קווי דמיון מעניינים. ובראשם: מעצמה מערבית מקבלת מהקהילה הבינלאומית אישור לנהל טריטוריה במזרח התיכון, שבה ערבים ויהודים אוחזים זה בצווארו של זה, בטענה שהמקומיים לא מסוגלים לפתור את בעיותיהם בעצמם. פעם דיברו באנינות בריטית מתנשאת על "תרבות הילידים". היום מדברים ביעילות אמריקאית על "בניית יכולת".

בשני המקרים אפשר היה למצוא בקפלי ההחלטה הבטחה למדינה שתקום בעתיד. "בית לאומי לעם היהודי" בסיבוב הראשון, "נתיב למדינה פלסטינית" בסיבוב הנוכחי

בשני המקרים אפשר היה למצוא בקפלי ההחלטה הבטחה למדינה שתקום בעתיד. "בית לאומי לעם היהודי" בסיבוב הראשון, עם הבטחה עמומה לשמור על זכויות התושבים הערבים. "נתיב למדינה פלסטינית" בסיבוב הנוכחי, עם הבטחה עמומה לדאוג לביטחון הישראלים.

המנדט הבריטי נולד בעקבות התפוררות הסדר העולמי של תחילת המאה ה-20, אחרי שהאימפריה העות'מאנית לא הצליחה לשלוט באזור, שבו כבר התגוששו תנועות לאומיות, מדינות שבדרך, משטרים מתפרקים והמון מחתרות ומיליציות מקומיות.

המנדט האמריקאי נולד אחרי התמוטטות הסדר האזורי של תחילת המאה ה-21, באזור שבו מממשיכות להתגושש תנועות לאומיות, מדינות שבדרך, משטרים מתפרקים, מחתרות ומיליציות מקומיות. ספוילר: הרימייק כולל טילים בליסטיים, מתקני גרעין ויכולות הרס דמיוניות.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ (במרכז) עם ראשי מדינות ערביות ומערביות בפסגת השלום בשארם א-שייח', 13 באוקטובר 2025 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

המנדט הבריטי כלל התייחסות להצהרת בלפור, 67 מילים שהתניעו פה מאה שנים פלוס של עימות. המנדט האמריקאי התבסס על תוכנית 20 הנקודות של טראמפ. הוא מלווה במצגת, סרטון תדמית, תוכנית מיתוג מחדש ומיליון ממים ויראליים ברשת.

למנדט הבריטי הייתה יומרה קולוניאליסטית במהותה לא רק לנהל אלא גם לבנות. הבריטים עזבו לבסוף בחיפזון והשאירו אחריהם מהומת אלוהים, אבל גם תשתית אזרחית, כבישים סלולים, ומערכת משפט משוכללת למדי

למנדט הבריטי הייתה יומרה קולוניאליסטית במהותה לא רק לנהל אלא גם לבנות. הבריטים עזבו לבסוף בחיפזון והשאירו אחריהם מהומת אלוהים, אבל גם תשתית אזרחית, כבישים סלולים, מערכת משפט משוכללת למדי וניסיונות מוצלחים יותר ופחות לבסס מוסדות מקומיים.

המנדט האמריקאי הוא קודם כל מנדט של פירוק. מטרתו הראשונה היא לפרק את חמאס מנשקו. ואז לבנות ישות פלסטינית לא לגמרי ברורה ולא אפויה עד הסוף ברצועת עזה, שכרגע עומדת בחורבנה הכמעט מוחלט, ומנותקת מהגדה המערבית. איך זה בכלל יעבוד? יש מצב שזה לא יעבוד בכלל.

האירוע הנוכחי מגיע עם שעון עצר: המנדט האמריקאי אמור להסתיים ב-31 בדצמבר 2027. אבל אנחנו הרי יודעים שאצלנו הזמני הוא הרבה פעמים הדבר הכי קבוע. ואנחנו גם יודעים את מה שמרקס לא יכול היה לדעת במאה ה-19: במזרח התיכון, ההיסטוריה הרבה פעמים חוזרת פעם כטרגדיה ואז כטרגדיה עוד יותר גדולה.