ב-2008, כשביקרנו חניה זוגתי לחיים ארוכים ואני בפריז, ביקרנו בין השאר גם במוזיאון אוגוסט רודן, שבו מוצגות עבודותיו של הפסל. העבודות כללו ציורים ורישומים של רודן, סקיצות לפסלים – ואת הפסלים עצמם.

בילינו פעורי-פה כשעתיים וחצי במוזיאון, יצאנו לרחוב והבטנו זה בזו וזו בזה, ואחרי שתיקה קלה אמרתי לחניה: "אני עדיין מחפש מילים להגיד".

וחניה אמרה: "זה איש שאלוהים נגע בו".

גם חניה וגם אני לא מאמינים בקיומו של אלוהים, אבל לשנינו הייתה הרגשה שהמשפט הזה מתאר באורח ציורי את מה שהרגשנו ביחס לאוגוסט רודן כאמן וכפסל.

מתאר באופן הטוב מכולם.

בילינו פעורי-פה כשעתיים וחצי במוזיאון אוגוסט רודן, יצאנו לרחוב והבטנו זה בזו וזו בזה, ואחרי שתיקה קלה אמרתי לחניה: "אני עדיין מחפש מילים להגיד". וחניה אמרה: "זה איש שאלוהים נגע בו"

ההיכרות הראשונה שלי עם רודן כפסל הייתה בשנות השישים, ואני אז ילד בן עשר. מוזיאון הלנה רובינשטיין היה אז המוזיאון הרשמי והיחיד של העיר תל-אביב – מוזיאון תל אביב עדיין לא היה קיים אז – ובאותו מוזיאון הלנה רובינשטיין הוצגה תערוכה שנקראה "אוצר מוזיאוני בורדו".

הוריי לקחו אותי לראות את התערוכה – זו הייתה תערוכת האמנות הראשונה שביקרתי בה מעודי והביקור הראשון שלי במוזיאון.

במושגים של מה שראו עד אז בארץ התערוכה נחשבה מדהימה ויוצאת מן הכלל. גם היום אני יודע לומר שאכן הייתה איכותית ביותר מבחינת מגוון והרכב העבודות שהוצגו בה.

ומה שהוצג בה הוא זה: עבודות ציור ופיסול של אמנים צרפתיים שכמותן לא נראו עד אז בארץ. הגם שכשאני מביט לאחור, מהמקום בו אני מכיר ויודע לא מעט על אמנות כיום, אינני יודע מאין המציאו את השם "מוזיאוני בורדו". מישהו שלף אותו מנבכי הזייתו, אני מניח. אבל אין לי טענות – התערוכה הכילה מכל הטוב שבאמנות הצרפתית.

שתי עבודות בתערוכה ההיא הרשימו אותי במיוחד, באורח שליווה אותי עוד שנים אחר כך – האחת הייתה הציור של אז'ן דלקרואה "ציד אריות", ציור ענק ומפעים המתאר אריות נאבקים בציידים בלבוש אוריינטלי הרכובים על סוסים וחמושים בחניתות וחרבות.

אם תקלידו "אז'ן דלקרואה – ציד אריות" בגוגל תוכלו להגיע אל תמונת הציור הזה, אבל שום הצצה בתמונה בגוגל לא תדמה לעמידה של ילד בן עשר מול הקיר הענק שבו מתרחשת דרמת הציד, האריות נלחמים על חייהם וחירותם, כף האריה שורטת את גב סוסו של הצייד, שריטה עמוקה ומדממת בגבו של הסוס, וכפתור זנב האריה מכה באוויר, בין להבי כלי הנשק של הציידים.

"אז'ן דלקרואה – ציד אריות" בגוגל יאפשר הצצה בתמונת הציור, אבל היא לא תדמה לילד בן 10 העומד מול קיר ענק ובו דרמת הציד, האריות נלחמים על חייהם וחירותם, כף האריה שורטת עמוק את גב סוס הצייד

היצירה השנייה שלא יכולתי להינתק ממנה באותה תערוכה הייתה פסל "הנשיקה" של רודן. הייתי אז כאמור בן עשר, פחות או יותר, ואני זוכר את הצמרמורת וההתרגשות הארוטית שהפסל עורר בי. זו הייתה ככל הנראה תחילתה של הנצה ראשונית של רגשות מיניים בילד בשלבי ההתבגרות המינית שלו, וכל גופי הצטמרר בהתרגשות נעימה ולא מוכרת לי. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה התרגשות מינית.

הבטתי בפסל "הנשיקה" ולא יכולתי להינתק.

למזלי אבי קנה את קטלוג התערוכה, ושנים אחר כך עוד נהגתי להציץ בקטלוג הזה, מחפש את פסל "הנשיקה" ושוטף בו את עיניי.

ובכל פעם כזו הרגשתי את אותה התרגשות נעימה שוב.

*  *  *

ולמה נזכרתי בזה?

כי לפני שבוע חיפשתי משהו בחדר העבודה שלי, ולפתע מצאתי עצמי עומד מול פסלון קטן שלארה בתי קנתה לי פעם, לפני שנים, במתנה.

הבטתי בפסלון, צילמתי אותו, ושלחתי את התמונה בוואטסאפ ללארה.

"זה עדיין אצלי על המדף", כתבתי.
התשובה לא איחרה לבוא.
"וזה אצלי על המדף" – היא כתבה, ולהודעה צורף צילום שבו נראים חניה ואני מתנשקים.

אני זוכר את הצילום הזה היטב. אני זוכר מתי צולם, וגם זוכר באיזה נסיבות, אבל לא ידעתי שהוא עדיין ישנו – לא ידעתי שהצילום הזה עדיין חי וקיים. ארבעים ושתיים שנה חלפו מאז. והסתבר שלארה בתי שמרה אותו אצלה.

הבטתי בצילום – זהו צילום שבו רואים את חניה ואותי מתנשקים, בימים הרחוקים ההם בהם היינו עדיין זוג צעיר.

תחילה נזכרתי בתקופה ההיא, שבה צולם, לפני למעלה מארבעים שנה, ובחוויות שונות מהתקופה, אבל ככל שהמשכתי והבטתי בתמונה עוד משהו קרה – נזכרתי בפסל הנשיקה של רודן.

הבטתי בצילום בו רואים את חניה ואותי מתנשקים, בימים הרחוקים בהם היינו עדיין זוג צעיר. תחילה נזכרתי בתקופה ההיא, לפני למעלה מ-40 שנה, ובחוויות מהתקופה, ואז נזכרתי בפסל הנשיקה של רודן

ואחר כך נזכרתי בכל מה שסיפרתי כאן למעלה.

ומה שקרה עוד בהמשך הוא, שככל שהסתכלתי בצילום יותר, כך השתכנעתי שאין ליצירה שיצרנו חניה ואני מה להתבייש ליד היצירה שאוגוסט רודן יצר.

ולהוכחת טענתי, אני מצרף כאן את תמונת הנשיקה של רודן ואת תמונת הנשיקה של חניה ושלי – לשיפוטכם.

ואם תאמרו שאני לא אובייקטיבי בעניין, נראה שאיאלץ להסכים אתכם הפעם.

פסל "הנשיקה" של אוגוסט רודן בגני הטווילרי בצרפת (צילום: iStock / UlyssePixel)

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.