לפני שלושה שבועות, נולד בננו הבכור. 

הוא נולד בתקופה שאיננה מלחמה ואיננה שלום. באזור הדמדומים הזה, כשעם ישראל מנסה להבין את המלחמה בת השנתיים שעברה עלינו ואת העתיד הצפוי והרצוי, אנחנו בוחנים את המציאות דרך כל מיני עדשות: העדשה האישית והמשפחתית, הפוליטית והכלכלית, הלאומית והדתית.

ובזמן שאני זוכה לחבק את בני הרך, אני מאמין שראוי שנחשוב גם על המלחמה הזאת, ועל השלום שאנחנו כל כך מקווים שיבוא יום אחד, דרך עיניהם של ילדים. כל ילדי המלחמה והשלום. כי אני חושב שיש דברים שלא היינו לעולם אומרים או חושבים אם היינו חושבים על הילדים.

כשאני זוכה לחבק את בני הרך, אני מאמין שראוי שנחשוב גם על המלחמה הזאת, ועל השלום שאנו מקווים שיבוא, דרך עיני ילדים. כי יש דברים שלא היינו לעולם אומרים או חושבים אם היינו חושבים על הילדים

קחו למשל את המשפט "אין חפים מפשע בעזה", כפי שהתבטאו אביגדור ליברמן ובועז ביסמוט וכפי שמאמינים, על פי סקר אחד, מעל 60% מהציבור בישראל. אני מסרב להאמין שרוב אותם משיבים באמת חושבים ש-830,000 ילדי עזה מתחת לגיל 14- כמעט 40% מהאוכלוסייה – אינם חפים מפשע, כלומר שאפשר להרוג אותם כמו כל מחבל.

הם פשוט לא חושבים בכלל על הילדים. בסליחות כל שנה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא "עשה למען יונקי שדים שלא חטאו. עשה למען גמולי חלב שלא פשעו", כי ילדים הם ההגדרה לחפים מפשע.

אותו דבר נכון גם לגבי המשפט הנפוץ "עזה היא חמאס". אפשר לקיים דיון ארוך ועמוק על כל השגיאות והעיוותים ברעיון הזה, כפי שכתבתי בהרחבה במקום אחר, אבל עוד לפני כן, המשפט הזה מאבד כל משמעות כשחושבים על ילדים. אין משמעות בכלל לשאלה האם ילדה בת 12 היא תומכת חמאס.

אני רוצה להאמין שמחשבה על ילדי המלחמה תגרום לנו גם להסתכל אחרת על החלטות שהממשלה קיבלה בזמן המלחמה, למשל המדיניות המזוויעה למנוע כניסה של אוכל ותרופות לעזה, ממרץ עד מאי השנה ובמידה מצומצמת יותר עד סוף יולי. ההחלטה הזאת הובילה, כדברי הכלכלן הישראלי ינאי שפיצר, למחירי מזון ברמות "לא אנושיות" ברצועה, כאלה שקשה למשפחות לשרוד יותר מכמה ימים. אך הממשלה המשיכה את המצב הזה למשך חודשים, עד שהיא שינתה כיוון בלי שהושג אף יתרון לישראל – רק תשאלו את עמית סגל, שקבע כי המצב הזה עזר לחמאס. לילדי עזה לא היה כל קשר ל-7 באוקטובר או למצב החטופים, אך הם שסבלו בצורה הקיצונית ביותר מהמחסור במזון ובתרופות.

אני רוצה להאמין שמחשבה על ילדי המלחמה תגרום לנו גם להסתכל אחרת על החלטות שהממשלה קיבלה בזמן המלחמה, למשל המדיניות המזוויעה למנוע כניסה של אוכל ותרופות לעזה

יותר משהגישה הזאת יכולה לעזור לנו לחשוב בצורה יותר נכונה על העבר, היא קריטית ממש כשאנחנו פונים אל העתיד.

אחד המאפיינים הבולטים של ניהול המלחמה בידי ממשלת נתניהו הוא היעדר מופגן של חזון. מי ינהל את עזה ב"יום שאחרי" חמאס? עד היום, ראש הממשלה השאיר את השאלה הקריטית הזאת ללא כל מענה, כבר מעל שנתיים מפרוץ המלחמה. העמימות הזאת מאפיינת את גישתו לסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו: מי ישלוט ברמאללה, בחברון ובשכם בטווח הרחוק? מי אנחנו רוצים שיבוא אחרי אבו-מאזן? התשובה של בנימין נתניהו לשאלות הקיומיות האלה היא לעשות הכול כדי שהן לא יישאלו. לעשות הכול כדי שלא נדבר על חזון.

ואכן קל מאוד לא לדבר על חזון, להתמקד רק בכותרת האחרונה ובבחירות הבאות. אבל לא כאשר אנחנו חושבים על ילדינו. העתיד שלהם תלוי לא רק בחודשיים הקרובים ובשנה הקרובה, אלא בעשר שנים קדימה, עשרים שנה, חמישים שנה. עלינו לנטוע היום את הזרעים שיצמחו רק כשילדינו כבר יגדלו, ובשביל זה, צריך לדבר על המטרה שלעברה אנחנו רוצים להתקדם. אנחנו צריכים חזון.

אם נשכיל להבין את הנקודה הזאת, נראה כמה מעוות השיח שלנו. השיח סביב הטלפון של הפצ"רית היה ער פי כמה וכמה מהשיח על הכוח הבין-לאומי שיהיה או לא יהיה בעזה, שאמור לפרק את חמאס מנשקו. איזה מהם ייראה יותר חשוב במבט לאחור עוד עשר שנים? אם נשאל את עצמנו "מה השאלות שחשובות לעתיד ילדינו", אני מאמין שהשיח שלנו ייראה אחרת לחלוטין.

אחד ממאפייני ניהול המלחמה בידי ממשלת נתניהו הוא היעדר מופגן של חזון. ואכן קל מאוד לא לדבר על חזון, להתמקד רק בכותרת האחרונה ובבחירות הבאות. אבל לא כשאנו חושבים על ילדינו ועתידם

וכאן אי אפשר שלא לחזור גם למחשבה על ילדי עזה. כשחושבים על "הפלסטינים" (וגם "הישראלים") כמקשה אחת לאורך מאה השנים האחרונות, באמת קשה להיות אופטימי. הפלסטינים בחרו בחמאס, הפלסטינים דחו הסכם שלום בקמפ דייויד, וכו'. אבל ה"פלסטינים" האלה הם בדיה. רוב הפלסטינים החיים כיום כלל לא נולדו כשחמאס עלה לשלטון ב-2006, קל וחומר בתקופת ערפאת. הילדים הפלסטינים, שהם הרוב והם העתיד, מעולם לא השתתפו בבחירות, מעולם לא נשאלו בסקר מה דעתם.

רובם המוחלט של הילדים הפלסטינים לא מכיר בכלל מושג של "תהליך שלום" או הצעות לסיום הסכסוך, שהרי הניסיון האמיתי האחרון למו"מ היה ב-2007 תחת ממשלת אהוד אולמרט. לא רק שאנחנו לא יודעים מה חושבים הילדים האלה, הדעות שלהם בכלל לא התגבשו סופית.

עם כל הכבוד ל"שטיפת מוח" לכאורה שהם עברו מצד חמאס והרשות הפלסטינית, ילדי יפן וגרמניה שגדלו בזמן מלחמת העולם השנייה ספגו תעמולה לא פחות אלימה ואינטנסיבית – והם אלה שבנו מדינות דמוקרטיות וסובלניות לתפארת מייד לאחר סיום המלחמה.

לפני 62 שנה, מרטין לותר קינג הבן שיתף את העולם בחלום שהיה לו, בחזון. הוא חי בתקופה ששחורים בדרום ארצות הברית נרצחו והותקפו בשיטתיות ובאכזריות, כנסיות ובתים של שחורים הופצצו יומם ולילה, ומושלי מדינות התגאו בגזענות שלהם. החזון שלו, שילדים וילדות שחורים ולבנים יוכלו לשחק יחד במדינות דרום ארצות הברית, באחד הנאומים המפורסמים בהיסטוריה, היה למופת – בדיוק כיוון שהוא צייר מציאות אחרת בתכלית, שאפשר לשאוף אליה ולהתקדם לקראתה.

רוב הפלסטינים החיים כיום לא נולדו כשחמאס עלה לשלטון ב-2006 או בימי ערפאת. הילדים הפלסטינים, שהם הרוב והעתיד, מעולם לא השתתפו בבחירות או נשאלו לדעתם

ברגע שחושבים על ילדים – בין אם במיסיסיפי ואלבמה או בישראל ובעזה – אפשר וחייבים לדמיין מציאות אחרת. וה' יברך את עמו בשלום.

מאיר ברוקס הוא דוקטורנט ישראלי-אמריקאי בכלכלה המתגורר כיום בגלות בברקלי, קליפורניה. הרקע שלו הוא בכלכלת פיתוח, ויש לו התעניינות עמוקה בשפה הערבית, באסלאם ובמזרח התיכון. הוא דוגל תמיד בדיאלוג מכבד בעיקר עם מי שלא מסכים איתו, ולכל שאלה או פידבק אפשר לשלוח מייל ל-mabrooks.opinion@gmail.com.