פורים שחל השבוע אמור היה להיות חג של שמחה והתרגשות, אבל בתקופה ביטחונית מתוחה גם ימי חג מלווים בדריכות ובאי ודאות, והשנה לא ניתן היה לחגוג אותו כנהוג במסגרות החינוכיות.

עבור ילדים, השילוב בין ציפייה לחג שלא נחגג כראוי, לבין המציאות המשתנה עלול לעורר בלבול ואכזבה. כאן נכנס התפקיד ההורי – לתווך, לווסת ולייצר תחושת ביטחון בתוך חוסר הוודאות. 

בימים של חוסר ודאות ביטחונית, התפקיד ההורי שלנו מתחדד במיוחד.
אנחנו ה"מכל" של הילדים שלנו, זה שמחזיק את הרגש, מתווך את המציאות ומייצר תחושת ביטחון גם כשהחוץ רועש.

עבור ילדים, השילוב בין ציפייה לחג לבין המציאות המשתנה עלול היה לעורר בלבול ואכזבה. כאן נכנס התפקיד ההורי – לתווך, לווסת, להכיל, ולייצר תחושת ביטחון בתוך חוסר הוודאות הביטחונית

ילדים, בכל גיל, מרגישים אותנו. הם קוראים את הטון, את הנשימה, את המבט. ולכן חוסן משפחתי מתחיל קודם כל בנו – במודעות, ברוגע היחסי שנצליח לייצר, ובכלים קטנים ויומיומיים.

כשהתחפושת נשארת בארון – איך מתמודדים עם אכזבה?

בפורים יש ערבוב טבעי בין דמיון למציאות – מסכות, רעש, הפתעות. בתקופה ביטחונית מתוחה, הגבול הזה עלול היה להתבלבל עוד יותר. רעש נפצים יכול היה להזכיר אזעקה, מסכה יכולה הייתה לעורר אי נוחות, והמעבר החד משמחה לדריכות בלבל גם אותנו כמבוגרים.

עבור ילדים, התחושות האלו חזקות אפילו יותר. לכן חשוב להיות קשובים לא רק לאכזבה מביטול האירוע, אלא גם לרגישות שמתעוררת סביב גירויים, קולות או מצבים חברתיים. עצם ההבנה שהחג השנה נחווה אחרת – מאפשרת לנו להגיב ברוך ולא באופן שלילי לנוכח הציפייה שנכזבה "לחגוג כרגיל".

פורים הוא חג של ציפייה, התרגשות ודמיון. כשהחגיגות התבטלו או הצטמצמו בגלל המצב, עבור ילד זה לא "רק מסיבה" שציפה לה והתבטלה – זו אכזבה אמיתית.

מה חשוב לעשות

לתת תוקף לרגש – מותר לילד להיות עצוב, כועס או מתוסכל. נימנע ממשפטים כמו: "יש דברים יותר גרועים". במקום זה נאמר: "אני רואה כמה חיכית לזה. זה באמת מאכזב". הכרה ברגש היא הצעד הראשון לוויסות.

מותר לילד להיות עצוב, כועס או מתוסכל. נימנע ממשפטים כמו: "יש דברים יותר גרועים". במקום זה נאמר: "אני רואה כמה חיכית לזה. זה באמת מאכזב". הכרה ברגש היא הצעד הראשון לוויסות

לייצר חגיגיות מותאמת – גם אם לא הייתה מסיבה גדולה – אפשר לייצר רגעים קטנים של פורים או חגים אחרים בבית או במרחב המוגן: תחפושת קצרה, תצוגת אופנה משפחתית, קריאת מגילה מצומצמת, משחק תפקידים. המסר הוא: השמחה לא נעלמת – היא פשוט משנה צורה.

לחזק נרטיב של תקווה – להדגיש שהמצב זמני. שאנחנו מחכים יחד לחגוג שוב בחוץ. שהחיים לא נעצרו, רק הסתגלו.

עקרונות חשובים בוויסות ותיווך המצב

קודם כל, ויסות שלנו – לפני שיחה עם הילד ניקח רגע לנשימה עמוקה.
המערכת הרגשית שלו מסונכרנת עם שלנו. ככל שנשדר יציבות – כך הוא ירגיש מוגן יותר.

הסבר פשוט וישיר – נסביר בגובה העיניים, בלי פרטים מפחידים: "האזעקה נועדה לעזור לנו להגיע למקום בטוח". פשטות מייצרת ביטחון.

צמצום חשיפה לחדשות – מידע לא מתווך עלול להציף ולבלבל. אנחנו המסננת הרגשית של הילדים.

ארגז כלים קטן לרגעי לחץ

נשימות "בלון" – לנשום עמוק דרך האף ולנשוף לאט מהפה, כאילו מנפחים בלון.
אפשר גם לשחק בבועות סבון, זה מרגיע את מערכת העצבים בצורה טבעית.

מגע פיזי – חיבוק, יד ביד, ישיבה קרובה. המגע משדר לילד: "אני כאן איתך".

לתת תפקיד קטן – להביא משהו לממ"ד, לסדר משחקים, לבחור סיפור. תפקיד מעביר את הילד מחוסר אונים למסוגלות.

להכין את המרחב המוגן– בובה אהובה, שמיכה מוכרת, חטיף קטן, ספר או משחק.
תחושת מוכרות בתוך מרחב בטוח.

ולסיום

הלב של הילדים שלנו יודע להכיל מורכבות: פחד ואכזבה, לצד שמחה ותקווה. התפקיד שלנו הוא לא לבטל את הקושי, אלא להיות איתם בתוכו. לנשום יחד. להזכיר להם שאנחנו צוות אחד – ושגם בתקופה לא פשוטה, הבית נשאר מקום בטוח ואוהב.

הילה מדהלה פרחן היא עובדת סוציאלית, מטפלת רגשית ומנחת הורים. רכזת סקטור רגשי ב"טיפולי - המרכז להתפתחות הילד".