בגיל 66 איבדה נעמה (שם בדוי) את בתה היחידה בנסיבות טרגיות, והפכה למשפחה אומנת עבור נכדיה: אביהם של הילדים נעצר ונכלא באשמת רצח אמם.
נעמה מספרת כי למרות ההלם שהייתה שרויה בו לאחר הרצח, היה לה ברור שהיא תגדל את הילדים של בתה. "הייתה ישיבה של נציגי משרד הרווחה והוחלט שאני אהיה משפחת האומנה של הבנים. מכיוון שאני בקושי ידעתי איך קוראים לי, לקחו אותי ביד לביטוח לאומי כדי לעשות את הסידורים הנדרשים".
בעשורים האחרונים הפך המושג "רצח נשים" לתופעה של ממש. בין השנים 2004-2019 נרצחו 176 נשים, והשנה הנוכחית נפתחה עם 3 מקרים נוספים.
"אני כבר בת 73 היום, יש לי אמא בת 99 שזקוקה לי ושני מתבגרים לדאוג להם. עוד לא היה לי זמן לעכל את הטראומה האישית שלי כי מאז שבתי נרצחה אני רק רצה מסידור לסידור"
משפחות הנרצחות מקבלות סיוע מהמדינה במסגרת תכנית סנ"ה – סיוע לנפגעי עבירות המתה של משרדי הרווחה והמשפטים. מדובר בשמונה מרכזי סיוע הפועלים מאז שנת 2011, שמסייעים למיצוי זכויותיהן של המשפחות, על ידי מתן שירותים טיפוליים ומשפטיים. המרכזים טיפלו עד היום בכ-700 משפחות שאיבדו את יקיריהן בסוגי רצח והריגה שונים, ורק השנה נפתחו 124 תיקים.
לפי הנתונים, רצח נשים במשפחה מהווה כ-10% מכלל מקרי הרצח בארץ. תכנית ממשלתית מקיפה למאבק באלימות במשפחה לא מיושמת בשל השיתוק הפוליטי.
הסיוע המוענק כיום למשפחות כולל גמלה חודשית המשולמת לאפוטרופוס בהתאם לחוק התגמולים – ילד שהתייתם עקב אלימות במשפחה. בנוסף, משפחה המוכרת כמשפחת אומנה מקבלת דמי אחזקה לטיפול בילד ובצרכיו, ומשולמת קצבת שארים למי שנושא באחזקתו של היתום, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.
עם זאת מדיניות משרד העבודה והרווחה היא לחסוך כספים אלה ליתומים עד הגיעם לבגרות, והם נועדו לסייע לילד להתחיל את חייו העצמאיים.
קשיים כלכליים ונפשיים
משיחות שערכנו עם משפחות שכולות וגורמים מקצועיים עולה כי יתומים ובני משפחה של נרצחות מרגישים כי הם מתקשים לקבל את הטיפול והמענה הדרוש – נפשית וכלכלית, וזאת למרות המעטפת הטיפולית והמשפטית המקיפה יחסית.
לדבריה של נעמה, למשל, הסיוע של המדינה לא לגמרי ענה על צרכיה וצורכי נכדיה. "אני מרגישה שנזרקתי למים ושאם לא הייתי לומדת לשחות בעצמי, אף אחד לא היה מציל אותי", היא אומרת. "הייתי טובעת יחד עם הילדים, ולאף אחד זה לא היה אכפת. בהתחלה באמת היו אצלי נציגי רווחה, אבל מאז כלום. אף אחד לא מתקשר, לא מתעניין וגם קשה להשיג אותם בטלפון כשאני מתקשרת. פעם בשנה מגיעה נציגה של משרד הרווחה, ממלאה מסמכים ויוצאת.
"אני מרגישה שהמדינה הזניחה אותי", מוסיפה נעמה. "אני צריכה לרדוף אחרי הקצבאות והתשלומים שמגיעים לי. משרד הרווחה לוקח את קצבת השארים שמגיעה לבנים מהביטוח הלאומי – הם טוענים שהכסף ישתחרר כשיגיעו לגיל הבגרות, למרות שהם זקוקים לכסף כבר היום. ביטוח לאומי פתאום הפסיק את תשלום דמי המחיה של הבנים, ואני צריכה לרדוף גם אחריהם.
"רציתי להוציא מהבנק את הכסף שהרוצח היה חייב להעביר לילדים, אבל הייתי צריכה לפנות לבית משפט על מנת להסדיר צו אפוטרופוס, ובלי עורך דין זה היה בלתי אפשרי. אז פניתי לסיוע המשפטי של תוכנית סנ"ה והם עזרו לי. אבל בלי הסיוע המשפטי קשה להתנהל במדינה ולמצות את הזכויות. לאחרונה התעוררה בעיה עם הבנק של הנכד הקטן ואני כבר לא זכאית לסיוע. הבנק והמוסדות האחרים לא באים לקראתי, אף אחד לא מתחשב בזה שאני בעצם דואגת לילדים של בתי שנרצחה – בירוקרטיה זה בירוקרטיה.
"אני כבר בת 73 היום, יש לי אמא בת 99 שזקוקה לי ושני מתבגרים לדאוג להם. עוד לא היה לי זמן לעכל את הטראומה האישית שלי כי מאז שבתי נרצחה אני רק רצה מסידור לסידור", ממשיכה נעמה בכאב.
במקרה רצח אחר, שבו אם לשלושה מדרום הארץ נרצחה בידי בן זוגה, האירוע הטראומתי התרחש כשהילדים היו בבית. אחותה של הנרצחת, ליאת (שמה האמיתי שמור במערכת), שהקדישה את חייה לגידול היתומים, מספרת על ההתמודדות המשפחתית.
"הייתי צריכה להציל את הילדים. בשנים הראשונות רצתי איתם מפסיכולוג לפסיכיאטר, לפיזיותרפיסט. אחרת הם לא היו שורדים את זה", אומרת ליאת. "כל יום היו התפרצויות זעם, כל יום היה סיפור אחר. מזל שידעתי מה מגיע לנו ודרשתי ולמצות את הזכויות שלהם".
"אני כבר בת 73 היום, יש לי אמא בת 99 שזקוקה לי ושני מתבגרים לדאוג להם. עוד לא היה לי זמן לעכל את הטראומה האישית שלי כי מאז שבתי נרצחה אני רק רצה מסידור לסידור"
ליאת מספרת כי כדי לפרנס שלושה ילדים היא נזקקת לסיוע – ולעתים גם לתרומות – וכי מיצוי הזכויות שלה ושל הילדים במוסדות השונים היה קריטי ברמה ההישרדותית. "הפכתי למשפחת אומנה שלהם וזו הפרנסה העיקרית שלי ושלהם, כספי מחיה. מזל גם שעברתי לגור בעיר שיש בה קהילה מאוד חמה ותומכת – הרבה אנשים מחבקים אותנו ותורמים לנו.
"אני מקבלת הנחות בעירייה, אבל אם לא היה לי את הפה שלי ואת הלוחמנות לא הייתי רואה שקל. במדינה הזו, לצערי, צריך לדרוש הכל רק בכוח. במסגרת הפעילות החברתית שלי בנושא אלימות נגד נשים אני רואה הרבה יתומים שלא מקבלים רבע מזה, כי המשפחות לא יודעות לדרוש את הזכויות, או מפחדות לפנות לעזרה של העירייה ושל הרווחה כי הן חוששות שייקחו להן את הילדים.
"צריך למצוא גשר בין המשפחות לרשויות. צריך גוף אחד שאומר – בואו, אנחנו נדאג לכם, נטפל בכם, תקבלו את מה שמגיע לכם".
מעטפת טיפולית של שנתיים
לדברי עו"ד הדס גבריאל-זני, מנהלת תכנית סנ"ה בסיוע המשפטי מטעם משרד המשפטים, המעטפת הטיפולית והעזרה במיצוי זכויות ניתנת למשך השנתיים הראשונות אחרי הרצח, וסיוע משפטי ניתן לכל משך ההליכים המשפטיים.
"אנו מסייעים למשפחות שיקיריהן נרצחו אחרי 2009 ורואים ההבדל העצום בין המשפחות שמקבלות את הסיוע שלנו, לבין אלה שלא", היא אומרת, "כי הן כלל לא היו מודעות לזכויות שלהן. כך, למשל, טיפלנו במקרה של משפחה שבה נרצחו שתי נשים שהיו אחיות, כל אחת בידי בן זוגה. האחת נרצחה לפני שסנ"ה הייתה קיימת, והמשפחה לא הייתה מודעת לזכותה לקבלת קצבאות שארים.
"אנו מייצגים את המשפחות בהליכים הפליליים והאזרחיים שהן מנהלות, ובתנאי שיתחילו בשנים הראשונות. עוזרים לסבים וסבתות לתבוע קצבאות פנסיוניות, עוזרים בהליכי אימוץ של יתומים, תביעות לשון הרע וכו'"
"כשהמשפחה הגיעה אלינו בגלל הרצח של האחות השנייה, דאגנו לסדר את זה מול הביטוח הלאומי, וגם ילדי הנרצחת הראשונה קיבלו קרוב ל-300 אלף שקל.
"אנו מייצגים את המשפחות בהליכים הפליליים והאזרחיים שהן מנהלות בעקבות הרצח, ובתנאי שיתחילו בשנים הראשונות. עוזרים לסבים וסבתות לתבוע קצבאות פנסיוניות, עוזרים בהליכי אימוץ של יתומים, תביעות לשון הרע וכו'".
לא מתמודדים עם השכול
גם מבחינה נפשית, מדובר בהתמודדות לא קלה עבור הדודים או הסבים שמגדלים את הילדים. "לרוב, הסבתא שפתאום חוזרת להיות אמא במשרה מלאה מזניחה את עצמה ולא מתמודדת עם האבל שלה עצמה עד שהילדים לא גדלים", אומרת ד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית ויו"ר שותפה בפורום בין לאומי של אבדן ושכול. "חשוב שכל המשפחה תעבור טיפול בשלבים הראשונים לאבל".
נעמה, האם את והילדים קיבלתם תמיכה נפשית?
"בשנה הראשונה הפנו אותנו לפסיכולוג. אני ממש לא הצלחתי להתחבר לאיש הזה, הוא ביקש ממני לספר מה קרה ולא הייתי מסוגלת, והוא רק כתב ודיווח הכל לרווחה. ביקשתי להחליף אותו. קיבלתי פסיכולוגית אחרת, ולמרות שהייתי יוצאת מהטיפול במצב הרבה יותר קשה ממה שהייתי מגיעה אליו, המשכתי בטיפול.
"גם הילדים המשיכו בטיפול, אבל לבן הגדול זה לא עזר ולבסוף הוא עבר לפנימייה. הבנים היו כל כך קשורים לאמא. עד היום הם לא מצליחים להתגבר על האבדן".
לדברי ד"ר אבלין "היתמות אכן לא נגמרת, הנזקים נשארים עם הילדים לכל החיים, והתקווה של המשפחות ושל היתומים מצויה בטיפול המתאים שילווה אותם לתמיד. אם הם יקבלו את הטיפול המדויק להם, הם בהחלט יוכלו לנהל חיים תקינים. המדינה חייבת להשקיע משאבים נוספים כדי לעזור להם".
"לא הייתי צריכה לספר לנכדים כלום. כבר באותו היום פורסמו כתבות והגדול, שהיה אז בן 12, קרא את כולן. הוא גם סיפר את כל הפרטים המזעזעים לאחיו הקטן. הילדים היו שבורים, הגדול לא רצה להמשיך לחיות"
בלילה שבו נרצחה הבת של נעמה, היא לא חזרה הביתה מהעבודה, וכל המשפחה דאגה וחיפשה אחריה. לאחר שהמשטרה איתרה את גופתה היה ברור שהרצח נעשה על ידי בן זוגה לשעבר, אב הילדים. מהר מאוד פרטי הרצח דלפו לתקשורת. נעמה מספרת שאפילו לא הייתה צריכה לספר לילדים על מה שקרה לאמם.
"לא הייתי צריכה לספר להם כלום", היא אומרת. "כבר באותו היום פורסמו כתבות והגדול, שהיה אז בן 12, קרא את כולן. הוא גם סיפר את כל הפרטים המזעזעים לאחיו הקטן. הילדים היו שבורים, הגדול לא רצה להמשיך לחיות".
להיות ילד של רוצח
ד"ר אבלין אומרת, כי התמודדות עם רצח במשפחה הרבה יותר מורכבת מאשר במקרים בהם הרצח מבוצע על ידי איש זר, רשע ורחוק, ואז יש מישהו לשנוא ולכעוס עליו: "הרבה ילדים מתביישים ברצח, כי מה זה אומר עלי אם אבא שלי רוצח? יכול להיות שחלק מהמטען הגנטי הזה נמצא גם אצלי? זה מפחיד וזו בושה מאוד גדולה עבור הילדים", היא מסבירה.
לדבריה, היחסים עם האב במקרים כאלה תמיד מורכבים עד בלתי אפשריים. "מצד אחד זה האיש לשנוא אותו, ומצד שני זה האבא היחידי שיש לי. אז יש ילדים שעושים ניתוק מוחלט, אבל יש כאלה שמקיימים קשר עם אבא בכלא.
"הרבה ילדים מתביישים ברצח, כי מה זה אומר עלי אם אבא שלי רוצח? יכול להיות שחלק מהמטען הגנטי הזה נמצא גם אצלי? זה מפחיד וזו בושה מאוד גדולה עבור הילדים", מסבירה ד"ר אתי אבלין
"גם אז הסיפור מורכב – אם האבא הזה לא נראה כל כך נורא, אז אולי אמא עשתה משהו נורא ובגלל זה הוא רצח אותה? לפעמים גם שומעים במשפחה של האבא משפטים כמו 'אתם לא יודעים את כל האמת', והילדים נכנסים ממש לחרדות כי קשה להם לדמיין מה באמת קרה שם בבית שהם לא יודעים עליו.
"בטיפול עם ילדים כאלה אני מנסה לפשט את הסיפור עבורם ואני שואלת – נניח שאמא עשתה משהו נורא, נניח שהיא לא אהבה את אבא ורצתה לעזוב אותו, האם הגיע לה למות? לרוב זה מבהיר להם את הדברים ועוזר להם להתמודד".
נעמה מספרת כי נכדיה ניתקו כל קשר עם אביהם, שמרצה מאסר עולם. "הם שרפו את התמונות שלו ולא מוכנים לשמוע עליו. מבחינתם הוא לא אבא שלהם".
ליאת מספרת: "אני מגדלת את הילדים בצורה כזו שמדברים על הכל, והם יודעים כל מה שקרה. הם היו בבית בעת הרצח, ואחד מהם ניסה להיאבק באב. הם גם סבלו מהתעללות שלו כשאחותי הייתה בחיים, אז הם יודעים מי זה אבא שלהם".
הם לא בקשר איתו?
ליאת: "ממש לא. אפילו כשהוא ביקש מבית המשפט תמונות שלהם, הם סירבו. הם מפחדים ממנו. יש להם זיכרונות רעים ממנו, ועכשיו אני מבינה שכל הסימנים היו על הקיר. הייתי רואה שלקטנה יש פנס בעין, ושמעתי שהיא נפלה, אבל היום אני מבינה שהייתה שם אלימות. ולא עשינו כלום, לא הצלחנו להציל את אחותי".
"המערכת לא מדייקת את הטיפול ביתמות מהסוג הזה. יתמות של מישהו שנהרג בקרב, שמספר על זה בגאווה היא לא יתמות של מישהו שמתבייש באבא שלו שרצח את אמא. הוא לא יוכל לשבת באותה קבוצת תמיכה"
לדברי ד"ר אבלין, עיקר המטרה של הטיפול ביתומים מרצח במשפחה היא למצוא מילים ונרטיב לסיפור שטבעי להם להשתיק. "זו חוויה כל כך מטלטלת עם כאוס גדול שקשה לדבר על זה. קשה להסביר את מה שקרה גם לעצמי ובטח לאחרים. המצב משתפר ברגע שמצליחים לעשות סדר בסיפור ולספר אותו".
גם ד"ר אבלין מציינת כי לדעתה אין כיום במערכת הטיפולית בישראל מספיק ידע והבנה כיצד לטפל ביתומים של רצח במשפחה. "המערכת לא מספיק מדייקת את הטיפול ביתמות מהסוג הזה. יתמות של מישהו שנהרג בקרב, שמספר על זה בגאווה היא לא יתמות של מישהו שמתבייש באבא שלו שרצח את אמא שלו. הוא לא יוכל לשבת באותה קבוצת תמיכה ולהרגיש בטוח לספר את הסיפור שלו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו