כבר שנים כולם רוקדים לפי החליל של נתניהו:

קודם הוא חילל ימין-שמאל. בחיי שאני לא מבין מה ביבי מוסר-השטחים, משחרר-המחבלים ומשלם-הפרוטקשן קשור לימין אבל שויין, הקהל שלו קנה את זה. זה התחדד והפך לחלוקה ציוניים-לא ציוניים. בחיי שאני לא מבין מה ציוני בחרדים שלא תורמים לא לכלכלה ולא להגנה של ישראל אבל שויין, הקהל שלו קנה את זה. עכשיו אנחנו בואכה יהודים – לא יהודים, כאשר גם ה"רוסים של ליברמן" לא מספיק יהודים. קודם הם היו סבבה.

קודם חילל ימין-שמאל. מה ביבי מוסר-השטחים, משחרר-המחבלים ומשלם-הפרוטקשן קשור לימין? שויין, הקהל שלו קנה את זה. זה התחדד לציוניים-לא ציוניים. עכשיו אנחנו ביהודים – לא יהודים

הנרטיב תמיד מתעדכן כדי שנתניהו יציג את התוצאות כאילו יש לו רוב, הוא תמיד המקופח, "העם איתו" וזה רק השמאל שנגדו, ובשמאל הרי נעזרים בבתי המשפט עם השופטים השמאלנים שהולכים לקונצרטים שמאלניים עם נגנים שמאלניים כדי "לחבל ברצון הבוחר".

"העם איתו", זה רק מי שלא ציוני נגדו, או מי שלא יהודי נגדו, עם הערבים והדרוזים האלה שעוד מעזים לבקש זכויות שוות וייצוג במדינת הלאום היהודי! הרי פרט אליהם, הנה, יש לו רוב. במקביל עובדת גם צריבת התודעה בכיוון ההפוך, שמי שלא מצביע עבורו הוא בהכרח לא ציוני ו"שכח מה זה להיות יהודי" במקרה הטוב, או לא יהודי בכלל – שהרי "שמאל זה נגד התורה" כדברי הצדיק אריה-מעשיהו-דרעי.

למחלה שמתפתחת במדינה כבר שנים רבות, עם הפירכוסים של השנה האחרונה, יש פיתרון אחד והוא פשוט: כל מה שצריך לעשות זה להפסיק לרקוד לפי החליל של נתניהו.

החלוקה היא בין דמוקרטיה ליברלית ושלטון חוק, לבין דיקטטורה משיחית ושחיתות. לא מתאים לך? זבש"ך. או איך שמעריצי נתניהו אוהבים להגיב: קחו דרכון וטוסו. לטורקיה במקרה שלהם.

אותנו, הרוב האמיתי, לא מעניין דת, העדפה מינית, מאיפה ומתי עלית, כתובת והעדפה קולינרית. בחלוקה הזאת, בינתיים, יש לנו רוב. 4 מנדטים פער זה לא מעט, והרוב הוא יותר גדול מכפי שהוא בא לידי ביטוי בבחירות, מפני ששוחרי הדמוקרטיה ושלטון החוק לצערי מצביעים פחות מהצד שכנגד.

הנרטיב תמיד מתעדכן כדי שנתניהו יציג את התוצאות כאילו יש לו רוב. "העם איתו" וזה רק השמאל שנגדו, ובשמאל הרי נעזרים בבתי המשפט עם השופטים השמאלנים שהולכים לקונצרטים שמאלניים כדי "לחבל ברצון הבוחר"

אבל עוד קצת קמפיין שנאה מצד אחד, ועוד קצת יאוש מנגד, וגם פה לא יהיה לנו רוב. אם היו שוברים לנתניהו את החליל לפני כמה חודשים כבר הייתה פה מזמן ממשלה יציבה (לדעתי עם חלק ניכר מהליכוד) ונתניהו והחבורה שלו היו במקומם הראוי בפח ההיסטוריה.

החליל של נתניהו מוביל אותנו אל התהום. כל מה שצריך לעשות זה לגלות מנהיגות, להפסיק ללכת שבי אחר הנרטיב שלו, לקחת את המושכות ולהגיד: תודה רבה, אנחנו נמשיך מכאן.

*מעדכנים אותי באוזניה שכבר אמרו את זה. אז יאללה, עכשיו לממש.

ד"ר זיו יקותיאלי הוא מהנדס אלקטרוניקה וחוקר מוח. מנכ"ל ומייסד של חברת מונפורט המספקת בדיקות נוירולוגיות ע"י שימוש בסמארטפון. אוהב פירות יער וגלישת רוח, בינתיים מסתפק בצהוב של ביצה וקיפול כביסה.

יש מנהיגים פוליטיים שמותירים אחריהם רעיונות גדולים, ויש המוגדרים על ידי מבחן התוצאה. נדירים הם כאלה שיזכרו בשל הצייטגייסט, כי הם יצרו במו ידיהם ממש רוח של תקופה. כזה הוא בנימין נתניהו.

יש מנהיגים פוליטיים שמותירים אחריהם רעיונות גדולים, ויש המוגדרים על ידי מבחן התוצאה. נדירים הם כאלה שיזכרו בשל צייטגייסט, כי הם יצרו במו ידיהם ממש רוח של תקופה. כזה הוא בנימין נתניהו

ישראל אמורה להרגיש שונה מאוד לאחר השבעת הממשלה החדשה היום, אם תושבע למרות הטריקים והשטיקים שיימשכו כנראה עד השניה האחרונה. הדבר נכון גם אם השותפים נפתלי בנט (ראשון לרוטציה) ויאיר לפיד (יורשו המיועד לראשות הממשלה ב-2023) לא יעשו דבר וחצי דבר. השינוי יבוא מעצם ההתנהלות הלא-פסיכוטית.

זר יתקשה להבין את עוצמת הקיטוב שנוצר סביב נתניהו. כמו במקרה דונלד טראמפ, גם לנתניהו מתנגד רוב קטן (ולא אחיד) בציבור (ובכנסת), כאשר כמחצית ממתנגדיו מתעבים אותו ממש; והוא נתמך על ידי בסיס בלתי ניתן להזזה של כ-40 אחוז, כאשר כמחצית מתומכיו מעריצים אותו משל היה משיח.

כמו טראמפ, גם נתניהו שלט בשיח באמצעות רעש בלתי פוסק, שיסוי והסתה, מעשיות מתקרבנות והתנהלות דמוי-מטורפת – כך שסילוקו אמור ליצור תקופת רגיעה. יום ראשון הוא "רגע הביידן" של ישראל: קצת כמו הנשיא האמריקאי החדש, צמד בנט-לפיד אמור להיות משעמם באופן שירפא חברה בפוסט-טראומה.

ההשוואה מובנת מאליה, אבל כש-CNN מתעמקים בה ונותנים לצופים שלהם אותה, זה מעודד. נתניהו, טראמפ, אותו ה-playbook בדיוק. שנאה, קונספירציה, שקרים, התססה, שופרות. אה, ועוד דבר, את שניהם השיטה הזאת זרקה לאופוזיציה. שווה צפיה ???? pic.twitter.com/pRph4GO5cR

— Ran Harnevo (@harnevo) June 9, 2021

זר ישאל מדוע נתניהו לא ניצח לאחר שישראל הפכה למדינה הראשונה שהתחסנה מהקורונה (ובעצם נכשל ארבעה פעמים בשנתיים, איכשהו).

אחרי הכל, הביטחון האישי בתקופתו היה טוב למדי, ופיגועי ההתאבדות פסקו. הוא לא פתח במלחמות (מלבד אלה הקשורות לעזה, חידה שאין לפוליטיקאי ישראלי בולט פיתרון בשבילה). המדינה גם משגשגת למדי בגלל יכולת-העל הטכנולוגית.

יתרה מכך, נתניהו עצמו מדהים כל משקיף לא רק באנגלית ללא דופי (פרי נעורים בפילדלפיה וחינוך ב-MIT) אלא גם ביכולת שכנוע שאין שני לה על במת העולם: ההשוואה לטראמפ נכשלת כאן, כי נתניהו כנראה הרהוט והחריף בכל מנהיגי תבל.

כמו טראמפ, נתניהו שלט בשיח ברעש בלתי פוסק, שיסוי והסתה, מעשיות מתקרבנות והתנהלות דמוי-מטורפת – כך שסילוקו אמור ליצור תקופת רגיעה. קצת כמו ביידן, צמד בנט-לפיד אמור להיות משעמם באופן מרפא

כדי שיפסיד, חייבת הייתה להיות לו עקב אכילס. והו, עד כמה שאכן כזו הייתה. לא אחת ואפילו לא שתיים. היה לו עקב גם בכל אגודל.

ראשית, כי אי אפשר להתעלם מדברים כאלה, מדיניותו בפועל מקרבת ממש את הרס המדינה. בכך שהוא ביסס את כיבוש הגדה המערבית הוא הביא לסף הפיכתם של ישראל והשטחים למדינה אחת שלא תהיה יהודית, שאי אפשר לתאר אותה כדמוקרטית, ושבסוף תדמה יותר ליוגוסלביה מאשר לשוויץ (הפרטים כאן). ובסירובו להרגיז את בעלי בריתו החרדים, הוא קידם דינמיקה שמניבה שיעור צומח להדהים של ישראלים היפר-דתיים, שלא מקבלים חינוך מודרני, שרובם נסמכים על כספי מדינה, שמדירים את נשותיהם ושיהיו פה רוב אם כלום לא ישתנה (הפרטים כאן).

יש פה ושם מי שאכפת לו מכל זה, אבל הסוגיות הללו מסובכות ומבלבלות את הציבור, והממשלה הנכנסת עשויה לא לשפר בהרבה את המצב. בנט הוא לאומן שעדיין לא התנתק מהזיות הימין על שטחי קודש (בניגוד ללפיד); ובעוד שהקואליציה כוללת שחקני מפתח המבקשים לטפל באסון החרדי, כקבוצה הם מגמגמים.

לא – ההבדל הצפוי העיקרי טמון בתחום הצייטגייסט.

קשה לתאר את הרקבון בצורה אמינה מכיוון שהוא ממש בלתי ייאמן. אין דומה, בכל העולם המפותח, לשערוריות המסוכנות והססגוניות שמותיר אחריו נתניהו.

הבוקה ומבולקה חורגת בהרבה משלוש הפרשיות שהובילו אותו למשפט בגין שחיתות, מרמה והפרת אמונים.

קשה לתאר את הרקבון בצורה אמינה כי הוא בלתי ייאמן. אין דומה, בכל העולם המפותח, לשערוריות המסוכנות והססגוניות שמותיר אחריו נתניהו. הבוקה ומבולקה חורגת בהרבה מ-3 הפרשות שהובילו אותו למשפט

הוא טרם נחקר על עסקת מניות מפוקפקת שלפי הדיווחים הניבה לו מיליוני דולרים, שהועברו דרך בן דוד אפל ונגעו בחברה גרמנית שהרוויחה בעקיפין מעסקים עם ישראל הרשמית – והוא נמלט מרצף פרשיות הוצאות בעור שיניו כאשר רק אשתו שרה חטפה הרשעה. התלונות והתביעות נגד הזוג מטעם מצעד עובדים לשעבר במעון ראש הממשלה הטוענים להתעללות מדהימות. ואדם סביר עומד משתאה מול דרישות הזויות להחזרי מס בסכומי עתק וסבסוד המים בבריכתו הפרטית בקיסריה.

נתניהו ב-2008 אמר שראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, צריך היה להתפטר בגין לא יותר מחקירת משטרה – ואולמרט כך עשה. כעת כאשר נתניהו עומד לדין, הוא נאחז בכסאו בעקשנות של נבל על. דובריו מנסים לשכנע את הציבור שהפרצה בחוק שמאפשרת לראש ממשלה להמשיך לכהן בעודו עומד למשפט  (להבדיל מכל שר ואפילו מפקיד זוטר) ממש מחייבת שישאר על כסאו. והוא הצליח להטריף ממש חלק מתומכיו בהסתה עיקשת נגד המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, בעודו בונה נרטיב מבעית של קנוניה מטעם הדיפ סטייט.

הוא גם הסית באכזריות ובחוסר אחריות נגד ערביי ישראל שהם חמישית מהאוכלוסייה ושהמדינה צריכה לאמץ אותם בחום, כדי להפחיד את האופוזיציה משיתוף פעולה עם מפלגות ערביות כדי להורידו מהשלטון (כפי שקורה כעת).

מונע על ידי אגו-מאניה חריגה אפילו בפוליטיקה, הוא הרחיק כמעט את כל היריבים הפוטנציאליים המוכשרים בליכוד והקיף את עצמו באוסף כסילים כל כך מזעזע בבינוניותו, שחייבים להסיק שהמדינה לא מתרסקת בגלל סוג של טייס אוטומטי (או בגלל כישורי המנהיג עצמו, באופן בלעדי).

מונע ע"י אגו-מאניה חריגה אפילו בפוליטיקה, הוא הרחיק את יריביו המוכשרים בליכוד והקיף עצמו באוסף כסילים כה מזעזע בבינוניותו, שחייבים להסיק שהמדינה לא התרסקה בגלל טייס אוטומטי

לאורך כל הדרך הוא השתמש במערך יצירתי של טריקים בכדי להביא שוב ושוב לבחירות חדשות (כולל באמצעות השטיק של אי העברת תקציב, במהלך המגפה), כך שבחסדי פרצה נוספת הוא נשאר בשלטון בראש ממשלת מעבר, תאורטית לכל חייו.

והדבר שאולי הכי הזיק, לדמוקרטיה יחסית צעירה ודי שבירה: הוא השתמש בשלטונו הממושך כדי לחפור לישראלים שהמרכז-שמאל מסוכן ואולי אפילו בוגד. בד בבד הוא שידר כל הזמן שרק הוא יכול להנהיג את הימין (שכן אם היה מתפטר, כמו שהיה עושה כל אחד אחר, הליכוד היה כנראה נשאר מפלגת השלטון).

הסיוט המתואר יצר פולחן אישיות השווה לזה של טראמפ,  לא רק אינפנטילי אלא בעיקר מסוכן. דמויות מפתח במערכת המשפט (ובעוד תחומי חיים) נדרשים להגנה לא מחשש מפני הפשע המאורגן. ראש השב"כ פרסם בסוף השבוע שעבר אזהרה פומבית מפני אלימות שעלולה לנבוע כתוצאה מהסתה משתוללת, והוא לא התכוון לשמאלנים זועמים.

השינוי הצפוי, אם כן, הוא שהחל מיום ראשון המדינה כבר לא תעמוד בפני מתקפה יומיומית מטעם ראש הממשלה. אפשר לקוות לתפקוד לפחות סביר, לכיבוד נורמות, ולהיעדר פולחן אישיות.

אולי יקיץ הקץ על זמזום הרקע של קמפיין בלתי נגמר.

השינוי הצפוי, אם כן, הוא שהמדינה כבר לא תעמוד בפני מתקפה יומיומית מטעם רה"מ. אפשר לקוות לתפקוד לפחות סביר, לכיבוד נורמות ולהיעדר פולחן אישיות. אולי יקיץ הקץ על זמזום הרקע של קמפיין בלתי נגמר

מלבד, כמובן, מכיוון האופוזיציה, שלפחות בטווח הקצר תמשיך להיות מובלת על ידי נתניהו; הליכוד אינו ממהר להדיח את אליליו. בעניין זה, למרות הבדלים שנובעים משיטת הממשל השונה, ההקבלה לטראמפ מתקיימת ועוד איך. צפו מהאופוזיציה כאן, כמו זו של ביידן, שתרד לחלוטין מן הפסים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר וההיסטוריה איננה משופעת בהן.

אז למה דווקא היא הצליחה?

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע בני גנץ אחרי שלושה סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש שאחזה בנו, הלב מחסיר פעימה.

אפילו היום בחלוף הזמן והאירועים שעברנו מאז אני מתכווצת כשאני נזכרת בעוצמת הכאב. זו הייתה נקודת מפנה דרמטית משום שמחנה השינוי למעשה נרמס והושתק. אחזה בנו תחושה שאין שום קשר בין הפתק ששמנו בקלפי לבין הפעולות שעושים הפוליטיקאים בחסות הכוח שהענקנו להם, ולפיכך אין שום משמעות למנגנון הדמוקרטי ולקיומן של בחירות.

חשוב לי לציין שבשונה מבנט, בני גנץ הוביל את מחנה השינוי תחת הבטחה אחת ויחידה – לא לשבת תחת נתניהו. בנט בניגוד אליו הצהיר שוב ושוב שבכוונתו לכונן ממשלה אחרת ושנתניהו סיים. הוא אמנם שמר על עמימות, אבל מי שרצה וודאות יכול היה להצביע לליכוד או לסמוטריץ'. במקרה של גנץ, לא היו לנו אלטרנטיבות ולמעשה גם מי שהצביע מרצ-עבודה קולו נשדד ממנו.

האכזבה הצורמת בבג"צ 11-0 ואחריו אירוע הבגידה הותירו אותנו מיואשים וחבוטים, ומתוך התהום המורלית שהושלכנו אליה הזדקקה התובנה שלנו שלמעשה מוצו האמצעים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו להציל את הדמוקרטיה הישראלית.

בשלב הזה היו כבר גרעיני התארגנות של מחאות שונות. עדיין לא היינו מגובשים ולא עיצבנו קו מחאה אחיד, אבל היה ברור לכל מובילי הגרעינים שבשלה השעה להרים מחאה משמעותית. ידענו גם שאסור לה להיכשל, שכן אם היא תיכשל נאבד את הדמוקרטיה שגם ככה איבדה מכוחה. ההבנה הזו העמיסה על כתפנו אחריות עצומה והפנמה של אמת אחת – אנחנו האנשים להם חיכינו, ואם לא אנחנו זה לא יקרה.

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע גנץ אחרי 3 סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש, הלב מחסיר פעימה

בין קבוצות המחאה השונות התקיימו שיחות רבות, ויכוחים קולניים, מאבקים עקרוניים וערכיים, ולא מעט סטרס ופחד שנבעו מהמצוקה הפוליטית שהתחוללה תחת הקורונה והשינויים הדרמטיים שהיא הביאה עמה. המבוגרים יותר בינינו הביאו לשולחן הדיונים את הצלקות שלהם מכשלון מחאת 2011 והלקחים שנבעו ממנה. בעיני, למידת התהליכים שהביאו לכישלון של 2011 ויישומם בעיצוב מחאת בלפור, תרמו רבות להצלחת המהלך.

פונקציית המטרה וכיבוש היעד

אחד הדברים שהובילו לכישלון ב-2011 היה היעדר ניסוח מדויק של פונקציית המטרה. מחאה מוצלחת חייבת להציב לעצמה יעד קונקרטי, ברור ומדיד. כותרות כמו "צדק חברתי", "איחוי הקרעים", "תקווה" וכו' הם יעדים אמורפיים. איך מודדים צדק חברתי או תקווה? ברגע שהדרישות מופשטות אי אפשר לקבוע את השגתן, ולכן הדרישה ל"צדק חברתי" נענתה בוועדת טרכטנברג שמסמסה את המחאה ולא הביאה לתוצאות משמעותיות ביחס לבעיות שעלו בה.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה ואי אפשר לטעות בהשגתו. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא הושג, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!".

.מחאת בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

לא רוצים וועדות, לא רוצים כסף, לא רוצים הקצבת כהונה ולא רוצים לחכות להכרעת בית המשפט. רוצים שהנאשם ילך כי הוא הבעיה ולכתו היא הפתרון. לאורך הדרך היו פניות וגישושים, ניסו לפשר אותנו עם הצעות שונות ומשונות לשינויים, אבל עם "לך!" כיעד, לא היה על מה לדבר.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!"

המדיום הוא המסר

אני זוכרת שישבתי לקרוא חומרים, בניסיון להבין מה הופך מחאות למוצלחות ומה מביא לכישלונן. שלושה דברים חזרו ועלו:

1. יעד.
2. טיימינג.
3. לוקיישן.

כדי שמחאה תצליח חייבת להיות הלימה בין מיקום הבעיה למיקום המחאה. פתאום הבנתי למה תל-אביב היא בית קברות למחאות, ולמה ממרום גילי ועשרות הפגנות שלקחתי בהן חלק מאז נעוריי אף לא אחת מהן הניבה הצלחות. מה הקשר בין תל אביב לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור הפרעה, רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק. היא צריכה ליצור אי-נוחות למחולל הבעיה ולהבהיר לו שהיא מכוונת כלפיו. מכאן התחדדה ההבנה שההפגנה חייבת להיות בבלפור.

רבים חשבו שאין לכך סיכוי משום שהמקום עצמו לא מתאים להפגנות ומשום שזה רחוק מהמרכז ויכביד על המוחים. אבל מרגע שאמיר השכל וחבריו האמיצים קבעו את מאהל המחאה בבלפור, ובפרט לאחר המעצר השערורייתי של השכל, בלפור הפך למוקד עליה לרגל. לא עוד מקומו של הגרעין הקשה ומטיבי הלכת, אלא "ביתם" של רבבות אזרחים זועמים שהתייצבו בבלפור שבוע שבוע.

כרמי גילון נגרר על ידי שוטרים ממאהל בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

המעצר של השכל הגדיש את הסאה עבור אזרחים רבים ושבועיים אחריו קיימנו את הביביסטיליה שהיה למעשה האירוע שקיבע את בלפור כמחנה הקבע שלנו.

מיצג בהפגנה בכיכר פריז, ליד בלפור, מחווה לציור של דלקרואה על העלייה לבסטיליה, יולי 2020 (צילום: שרון אברהם)

”אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.“ (איוב יד, פסוק יט)

או בשפה פשוטה – גם מים שוחקים סלע אם נותנים להם מספיק זמן. אני זוכרת שחיפשתי נתונים שעוסקים בפרקי זמן של מחאות. ניסיתי לברר אם יש קורלציה בין משך של מחאה לבין סיכויי הצלחתה. לא מצאתי ראיות שתומכות בקורלציה כזו אבל כן גיליתי שאם באמת רוצים משהו, זה עשוי לקחת זמן. כך למשל המחאה נגד מלחמת ויטנאם שנמשכה בגלים משך למעלה מעשור.

פתאום הבנתי למה ת"א היא בית קברות למחאות. מה הקשר בינה לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק, להבהיר למחולל הבעיה שהיא מכוונת כלפיו

היה לנו ברור שאם אנחנו רוצים להצליח נידרש לאורך רוח והתמדה. והמשמעות היא שלא עוצרים עד שהוא הולך, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. את המסר הזה הפנמנו ופמפמנו לאורך כל הדרך, ולא זכור לי שמישהו התייאש או חשב להפסיק. היה ברור לכולם שהמחאה תימשך עד להשגת היעד "לך!". ומרגע שהתחלנו ועד היום, מחינו בבלפור במשך 15 חודשים ברצף!

מחאה עושים בזעם או לא עושים בכלל

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים. אי אפשר לביים תחושות כאלה, ואי אפשר להניע אנשים לפעולה בהעדרן. הזעם שלנו היה עצום אחרי הבגידה של גנץ. התחושה ששדדו את קולנו בקלפי שחררה שאגת זעם מגרוננו, אותה הפננו ישירות לעבר המעון בבלפור.

אסף שפיר @AsafShafir כתב:
במשך שנה שלמה נאבקנו כדי שהסיפור הגדול של מהפכת בלפור יגיע לכל בית בישראל. התמודדנו עם הכוחות הגדולים ביותר ונשבר לנו הלב כשראינו את הכתבים באולפנים מתארים מציאות שקרית ובכך מונעים מהציבור הרחב להצטרף למהפכה שתכליתה להציל את pic.twitter.com/KrRCXvAEOI

— Henry Saltzman – Saving Israel and democracy (@henrysaltzman) May 13, 2021

לתחושת הזעם הזו נלוותה חרדה קיומית והבנה עמוקה וממשית לפריכותה של הדמוקרטיה הישראלית והאיום הישיר והמיידי שרובץ עליה. זה היה הדלק שהניע כל אחד ואחת מאיתנו לאורך 15 החודשים הקשים הללו.

הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית ואם נעצור אפילו לרגע נאבד את התקווה והעתיד. ידענו שאנחנו האופוזיציה, שאנחנו החזית, שאנחנו הצבא, שאנחנו הסופרים שכותבים את ההיסטוריה ושלמעשה אין לנו את הפריווילגיה לא להילחם.

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים

מי צריך מנהיגים?

יש עדיין מי שמגלגלים עיניים למשמע המשפט "למחאה הזו אין מנהיגים". אבל אחת הסיבות העיקריות שהיא הצליחה זה בדיוק בגלל זה!

אנשים לא הגיעו לבלפור בגלל שקריים מיניסטר או סדי, או אמיר השכל, או הדגלים השחורים ביקשו מהם לבוא. תפקידם של ארגוני המחאה היה לנסות לגבש יעד ולוקיישן משותף, ולהקל על הלוגיסטיקה למי שמעוניין לבוא. לא מעט פעמים לאורך הדרך היו ארגונים שהחליטו לצאת מבלפור לפעולות אחרות, לקחת פסק זמן, לנסות משהו אחר. זה לא שינה במילימטר את המוטיבציה של ציבור המוחים להגיע במוצ"ש לבלפור.

ההמונים לא באו מתוך שייכות לארגון מסוים או מתוך ציות לבקשה של מישהו, הם באו כי הם זעמו וכי בלפור הפך להיות הכתובת לזעם הזה. כל מוצ"ש בשעה 19:00 בערב, ידעת שבבלפור לא תעמוד לבד, ידעת שבבלפור תפגוש אנשים, שכמוך מתקשים לקבל את החושך שיורד עלינו, ומוכנים לעשות כל מה שאפשר במסגרת החוק על מנת לעצור אותו. בלפור הפך למקום שבו התכנסנו ונתמכנו זה בזה, תוך הבנה שהלכה והתפתחה שאנחנו לא לבד ושהרבה יחידים זועמים יכולים להפוך לכוח שאין לעמוד בפניו.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה הזו יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני באמת מאמינה שאחד הכישלונות של 2011 נבע מהאספרציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה, אשר נטלו לעצמם חרויות להחליט החלטות בשם המחאה. מאחר שהכרנו היטב את התקדים, הקפדנו לא לעשות שום פעולה או החלטה שלא ניתן לנו המנדט לקבל.

לא לנסח רשימות של דרישות, לא להיפגש עם נציגי השלטון, לא להתפתות לפשרות או הבטחות שונות. היינו נחושים ושקופים לאורך כל הדרך.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני מאמינה שאחד מכישלונות 2011 נבע מהאספירציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה

טיימינג

חייבים להיות הוגנים ולומר זאת: גם לטיימינג יש משקל בהצלחה של מחאה, ואין ספק שמחאת 2021 הגיעה בטיימינג בו הבשילו התנאים לשינוי. אני בספק גדול אם מחאת 2011 הייתה פועלת באופן דומה למחאה שלנו, ולא עושה את הטעויות שנעשו, היא הייתה מצליחה להחליף את השלטון.

ב-2011 נתניהו עוד היה יחסית מתון בסגנונו הריכוזי והפופוליסטי, ומרוסן יחסית אל מול מערכת החוק ושותפיו הפוליטיים. הוא גם היה בתקופה של התחזקות והתרוממות שלטונית ולא עמדו נגדו אישומים פליליים.

בהינתן מצבו האישי פוליטי אז, זה היה מרחיק לכת מצד המחאה לדרוש את לכתו ואילו עתה – אחרי שלוש מערכות בחירות בהן נכשל, ושלושה כתבי אישום חמורים שעומדים נגדו, הוא איבד את הלגיטימציה הציבורית למשול. התנאים שהמחאה פרצה בהם היו שונים בתכלית מאלה של 2011, ומכאן גם נבעה נחישותה והתמדתה.

????️בחירות, סגר, חיסונים, התקשר לבורלא, ליקק למודרנה, המשפט נדחה, עלייה בתחלואה, הסכם שלום עם נרנייה, המפגינים בבלפור חייזרים, כלומר מגוחכים, או בעצם מפחידים, ממש מסוכנים.
????️לא משנה מה הוא יגיד, ישקר, ימציא או יעשה. לא משנה אם זו אמת או שקר.
????️ לא נזוז מבלפור עד שהוא ילך!!! pic.twitter.com/5DcDnzq7n9

— ???????????????????????? ???????????????????? ???? (@limor_moyal) January 9, 2021

אני כותבת את הרשומה הזו בגוף ראשון יחיד ורבים משום שהייתי שם מן הרגע הראשון, לפעמים כעצמי ולפעמים כחלק מכוח, וחוויתי חוויות אישיות וקבוצתיות. את "הדמוקרטים" הקמתי עם קבוצת חברים מוכשרים ומדהימים עם הודעתו של גנץ על הקמת ממשלת השפל עם הנאשם, ומאז ועד היום אנו פועלים כתנועת שמאל שעשתה רבות בתוך המחאה ומסביבה.

אולם הקרדיט להצלחת המחאה לא נתון לנו או לארגונים השונים. המחאה הזו הצליחה הזכות כל האנשים הנפלאים שהפגינו בהתמדה, על חשבונם, על חשבון זמנם, תוך סיכון עצמי והשקעת משאבים, מתוך אמונה ואהבה למדינה הזו ותחושת שליחות עמוקה ואמיתית.

ולמרות זאת, הניצחון האמיתי בסופו של דבר הוא של כולנו! ממשלת השינוי תהיה טובה לכל אזרח ישראלי מימין ומשמאל, יהודי או ערבי, דתי או חילוני… המחאה הביאה רוח חדשה של שינוי, ומהמתנה המופלאה הזו ייהנו כל אזרחי ישראל.

לימור מויאל היא סופרת, אקטיביסטית ודוקטורנטית לפרשנות ותרבות. רעיה ואם לארבעה.