אי אפשר היה לפספס את זה – הזמר מוקי הגיע למאהל המחאה בבלפור ועזב את המקום בטענה שנתקל במפגן שנאה לנתניהו. הוא לא הסתפק בעזיבת המקום אלא הגדיל והטיף גם מוסר למוחים: "אני מאמין בכל ליבי ששנאה כמו שראיתי היום לא תוביל אותנו כחברה, כעם וכמדינה לשום מקום טוב".

אין מה לומר – מאז "השלום מתחיל בתוכי" של שרי אריסון לא זכינו למופע קואוצ'ריות כה נוגע ללב – מה אין בו? החל ב"אמונה בכל הלב" וכלה ב"מקום טוב" – שיר הלל לביטויים שאיך לומר את זה בעדינות? הם חארטה. ואני מתכוונת להסביר למוקי ולשאר האוהבים מדוע זה חארטה.

מאז "השלום מתחיל בתוכי" של שרי אריסון לא זכינו למופע קואוצ'ריות כה נוגע ללב – מה אין בו? החל ב"אמונה בכל הלב" וכלה ב"מקום טוב" – שיר הלל לביטויים שאיך לומר את זה בעדינות? הם חארטה

ובכן, אין לך נאום של נתניהו, אין לך מפגש, הצהרה, או כל אירוע בו הוא נושא דברים, בהם הוא אינו מאשים בשנאה עזה כלפיו וכלפי בני משפחתו, אין צורך אפילו להצביע על האשמים, הם ידועים לכל – השמאל והתקשורת, שני נשואי האשמות של נתניהו בכל דבר ועניין. לרוב הוא טוען לשנאה בפתוס, על סף דמעות, עם התוספת הרגילה "לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל".

כל כך התרגלנו להאשמה הזו עד שאף אחד אינו עוצר לשאול את השאלות הבסיסיות העולות ממנה: מה המשמעות של ההאשמה הזו והאם בכלל מדובר באשמה?

ראשית, אני סבורה כי אי אפשר לשנוא מישהו מבלי להכירו, הזכות לשנאה תלויה בהכרות אישית של מושא השנאה ועל כן בעניין נתניהו אין מדובר כלל בשנאה – מדובר בתעוב או בסלידה. אבל אניח את עניין הסמנטיקה בצד ואתייחס לכך כאילו אכן מדובר בשנאה. אולי אפילו שנאה קשה. איפה פה החטא? איפה פה העוון ואיפה פה הפשע? באיזה מקום כתוב "לא תשנא"?

והרי שנאה היא רגש, רגש עז ועם זאת טבעי לחלוטין. אינני מוצאת כל בעיה ברגש הזה. מותר לשנוא, אולי אפילו בריא לשנוא, אבל שנאה היא דבר שבלב ואין עונשין על דברים שבלב.

שנאה היא בעיה אם היא מיתרגמת בידי השונא לפעולות העולות כדי עבירה על החוק. כל זמן ששנאה היא רגש פנימי – היא אינה מהווה בעיה ואי אפשר להאשים בגינה אף אחד. ויתרה מכך, האשמה בשנאה, כאילו מדובר בפשע של ממש, מעקרת את הדיון מכל תוכן ומובילה אותו למחוזות הגרוטסקה. כי איזו תשובה אפשר להשיב להאשמה בשנאה? כן, אבל? כן אבל הוא אשם בשנאה שלי כלפיו, כן אבל אני לא שונא סתם?

אין לך נאום של נתניהו, אין לך מפגש, הצהרה, או כל אירוע בו הוא נושא דברים, בהם הוא אינו מאשים בשנאה עזה כלפיו וכלפי בני משפחתו, אין צורך אפילו להצביע על האשמים, הם ידועים לכל – השמאל והתקשורת

שנית, שימו לב מי מאשים בשנאה כלפיו – האיש שתווית ההיכר שלו היא הפצת שנאה. אין לך כנתניהו להפיץ שנאה לכל עבר, כל נאום שלו, כל משפט הכי קטן שלו רווי בשנאה, בבוז, בגועל.

עשר שנות נתניהו, והפכנו לאומה בה נתניהו לקח את תווית ההיכר הפרטית שלו ושם אותה על פרצופנו כאומה – המרחב הציבורי שלנו רווי בשנאה, במשטמה ממש – נסו להיות שמאלנים במרחב הציבורי ותראו איזו גילויי שנאה תחוו. אלא שעם נתניהו ותומכיו גילויי השנאה האלה חוצים את גבול הרגש ומיתרגמים לא פעם לאלימות פיזית – כן, גם לרצח. רק לאחרונה חולץ העיתונאי, גיבור המלחמה, אמנון אברמוביץ', מידי המון שאיים עליו פיזית.

נתניהו איננו מסתפק כמובן רק בהאשמת הצד השני בשנאה. הוא ושותפיו לדרך מצהירים על עצמם שהם מלאי אהבה. "אהבת עם ישראל" הם קוראים לה ומתהדרים בה. ומי במתהדרים? טובי המסיתים ממכינת עלי. איתמר בן גביר הידוע באהבה שהוא מפיץ. תג מחיר. להב"ה ושאר ארגונים יהודיים הידועים באהבה שלהם.

ואיך מתבטאת האהבה של הארגונים האלה? וונדליזם, עקירת עצים, מכות, אלימות – אלימות כלפי ערבים ואלימות כלפי יהודים.

אז כשנתניהו מדבר על שנאה כלפיו, על שנאת השמאלנים, על שנאת התקשורת – כדאי להזכיר לו שהשנאה הזו לא הביאה לשום רצח, לשום אלימות, לשום מעשים מרושעים. לעומת זאת האהבה של "המחנה הלאומי", האהבה שהם כה מתהדרים בה – על שמה רשומים כמה מעשי רצח.

אלא שעם נתניהו ותומכיו גילויי השנאה האלה חוצים את גבול הרגש ומיתרגמים לא פעם לאלימות פיזית – כן, גם לרצח. רק לאחרונה חולץ העיתונאי, גיבור המלחמה, אמנון אברמוביץ', מידי המון שאיים עליו פיזית

ולעניין האחות הקטנה – ההתנשאות. אין לך שיח בו אותם אנשים המואשמים בשנאה לנתניהו ולבני משפחתו אינם מואשמים גם בהתנשאות כלפי בוחריו. מתי אנחנו מתנשאים? תמיד. אם אנחנו מדברים בעברית תקנית – אנחנו מתנשאים (וגם רעים, לא לשכוח). אם אנחנו נגד הליכודיאדה ביום השואה – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו נגד הענקת פרס לזמר חובב קטינות – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו משכילים – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו מבקרים כל דבר ועניין – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו נגד שוחד, מרמה והפרת אמונים – אנחנו מתנשאים. אפשר לסכם ולומר שתמצית הקיום שלנו היא התנשאות.

וכמו בהאשמה על השנאה אפשר לשאול גם על ההתנשאות – מה בעצם האשמה? מה לא בסדר בלהתנשא? איזה נזק גורמת ההתנשאות?

אז ככה, ההתנשאות, ממש כמו אחותה הגדולה השנאה, איננה מהווה כל בעיה, היא תמימה לחלוטין, הבעיה העיקרית שלה היא שהיא מעוררת את רגשי הנחיתות. אינני מומחית לעניין רגשי נחיתות אבל נדמה לי כי אפשר להכתיר אותם, לצד הקנאה, כרגשות ההרסניים ביותר. רגשי הנחיתות ודאי הרסניים לאדם החש אותם, אבל הם הרסניים לא פחות כלפי אלה המעוררים באדם את הרגשות האלה. לא אגזים אם אומר כי אדם רגיל הפועל בסביבה של אנשים בעלי רגשי נחיתות צריך להישמר מפגיעתם הרעה – הם תמצית התנהגות העבד כי ימלוך.

וסביבת נתניהו הקרובה מאופיינת יותר מכל באנשים בעלי רגשי נחיתות. אם ניקח כדוגמא את מירי רגב, הרי שכל פעולותיה כשרת התרבות, כל השתלחויותיה באנשי התרבות, נבעו מאותם רגשות נחיתות.

ומה עושה אדם בעל רגשי נחיתות, המודע לכך שתפקידו בא לו כטובת הנאה ולא בזכות כישורים לתפקיד? מאשים את הצד השני בהתנשאות. וככל שרמת האנשים בסביבת נתניהו הלכה וירדה כך הלך וגבר השימוש בהאשמה של התנשאות. אז זהו, זה שסביבתו של נתניהו מתאפיינת באנשים לא משכילים, עילגים, חסרי כישורים, כאלה המסוגלים לשקר למצלמה מבלי להניד עפעף ושלל תכונות עילית נוספות – לא הופך אותי ליותר מתנשאת, ובטח שאין מדובר בהאשמה הראויה להתנצלות. שיתנצל מי שמינה אותם ושיתנצלו הם על מופעי הוולגריות שלהם.

ולעניין האחות הקטנה – ההתנשאות. אין לך שיח בו אותם אנשים המואשמים בשנאה לנתניהו ולבני משפחתו אינם מואשמים גם בהתנשאות כלפי בוחריו. מתי אנחנו מתנשאים? תמיד

השנאה וההתנשאות בהם מואשם השמאל, או יותר נכון כל מתנגדי נתניהו, הפכו זה מכבר למנטרות שחוקות בהן נתניהו, אמן ההסתה והרוע, עושה שימוש כדי לתחזק את מצביעיו וכדי לשלהב אותם. מספיק לראות את השימוש הנלוז שהוא וסביבתו עשו בכך שהאשימו את אברמוביץ' בקריאת קדיש, רק משום שהשתמש בביטוי בארמית, והביאו אותו לכדי התנצלות – כדי לראות במי עסקינן.

האם נתניהו אי פעם התנצל על משהו? על שקריו? על חמדנותו? על הרצח הרשום על שמו כמי שהוביל את ההסתה? הוא התנצל על כך שקרא למצביעה שלו משעממת? הוא התנצל על כך שהבן שלו ניסה לסרסר בבחורה?

ההאשמות בשנאה ובהתנשאות הפכו כל כך שגורות, עד שאף אחד לא עוצר לשאול – רגע, מה בדיוק ההאשמה? מהו הפשע בגינו יש לתת את הדין? עד כדי כך שגורות הן, שיש הרואים בהן גרועות לפחות כמו הסתה לרצח אם לא למעלה מזה.

האשמות אלה נועדו ליצור סימטריה בין השמאל לבין אלו מימין שהסיתו לרצח רבין. אין הסתה משמאל ומעולם לא היתה. קל וחומר שאין סכנה לאנשי ימין מאלימות של אנשי שמאל. זו אינה קיימת ומעולם לא היתה קיימת – מדובר בפיקציה. וכל המנטרות כאילו לנתניהו או לבני משפחתו נשקפת סכנה לרצח מאנשי שמאל היא עורבא פרח. היא חלק מדמות הקורבן שהמסית מנסה לצייר, משפחה קורבנית ומסכנה שכולם כולם רודפים אותם כבר שנים.

ההאשמות בשנאה ובהתנשאות הפכו כה שגורות, עד שאיש לא עוצר לשאול – רגע, מה בדיוק ההאשמה? מהו הפשע בגינו יש לתת את הדין? עד כדי כך שגורות הן, שיש הרואים בהן גרועות לפחות כמו הסתה לרצח

האשמות בשנאה ובהתנשאות משולות לביטוי "קיצונים משני הצדדים", משולות ל"קורבנות השלום" והן לא יותר מרטוריקה המשמשת את הימין בהסטת הדיון מדיון מהותי לדיון פופוליסטי – הסטה הנוחלת הצלחה רבה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.