אי אפשר היה לפספס את זה – הזמר מוקי הגיע למאהל המחאה בבלפור ועזב את המקום בטענה שנתקל במפגן שנאה לנתניהו. הוא לא הסתפק בעזיבת המקום אלא הגדיל והטיף גם מוסר למוחים: "אני מאמין בכל ליבי ששנאה כמו שראיתי היום לא תוביל אותנו כחברה, כעם וכמדינה לשום מקום טוב".

אין מה לומר – מאז "השלום מתחיל בתוכי" של שרי אריסון לא זכינו למופע קואוצ'ריות כה נוגע ללב – מה אין בו? החל ב"אמונה בכל הלב" וכלה ב"מקום טוב" – שיר הלל לביטויים שאיך לומר את זה בעדינות? הם חארטה. ואני מתכוונת להסביר למוקי ולשאר האוהבים מדוע זה חארטה.

מאז "השלום מתחיל בתוכי" של שרי אריסון לא זכינו למופע קואוצ'ריות כה נוגע ללב – מה אין בו? החל ב"אמונה בכל הלב" וכלה ב"מקום טוב" – שיר הלל לביטויים שאיך לומר את זה בעדינות? הם חארטה

ובכן, אין לך נאום של נתניהו, אין לך מפגש, הצהרה, או כל אירוע בו הוא נושא דברים, בהם הוא אינו מאשים בשנאה עזה כלפיו וכלפי בני משפחתו, אין צורך אפילו להצביע על האשמים, הם ידועים לכל – השמאל והתקשורת, שני נשואי האשמות של נתניהו בכל דבר ועניין. לרוב הוא טוען לשנאה בפתוס, על סף דמעות, עם התוספת הרגילה "לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל".

כל כך התרגלנו להאשמה הזו עד שאף אחד אינו עוצר לשאול את השאלות הבסיסיות העולות ממנה: מה המשמעות של ההאשמה הזו והאם בכלל מדובר באשמה?

ראשית, אני סבורה כי אי אפשר לשנוא מישהו מבלי להכירו, הזכות לשנאה תלויה בהכרות אישית של מושא השנאה ועל כן בעניין נתניהו אין מדובר כלל בשנאה – מדובר בתעוב או בסלידה. אבל אניח את עניין הסמנטיקה בצד ואתייחס לכך כאילו אכן מדובר בשנאה. אולי אפילו שנאה קשה. איפה פה החטא? איפה פה העוון ואיפה פה הפשע? באיזה מקום כתוב "לא תשנא"?

והרי שנאה היא רגש, רגש עז ועם זאת טבעי לחלוטין. אינני מוצאת כל בעיה ברגש הזה. מותר לשנוא, אולי אפילו בריא לשנוא, אבל שנאה היא דבר שבלב ואין עונשין על דברים שבלב.

שנאה היא בעיה אם היא מיתרגמת בידי השונא לפעולות העולות כדי עבירה על החוק. כל זמן ששנאה היא רגש פנימי – היא אינה מהווה בעיה ואי אפשר להאשים בגינה אף אחד. ויתרה מכך, האשמה בשנאה, כאילו מדובר בפשע של ממש, מעקרת את הדיון מכל תוכן ומובילה אותו למחוזות הגרוטסקה. כי איזו תשובה אפשר להשיב להאשמה בשנאה? כן, אבל? כן אבל הוא אשם בשנאה שלי כלפיו, כן אבל אני לא שונא סתם?

אין לך נאום של נתניהו, אין לך מפגש, הצהרה, או כל אירוע בו הוא נושא דברים, בהם הוא אינו מאשים בשנאה עזה כלפיו וכלפי בני משפחתו, אין צורך אפילו להצביע על האשמים, הם ידועים לכל – השמאל והתקשורת

שנית, שימו לב מי מאשים בשנאה כלפיו – האיש שתווית ההיכר שלו היא הפצת שנאה. אין לך כנתניהו להפיץ שנאה לכל עבר, כל נאום שלו, כל משפט הכי קטן שלו רווי בשנאה, בבוז, בגועל.

עשר שנות נתניהו, והפכנו לאומה בה נתניהו לקח את תווית ההיכר הפרטית שלו ושם אותה על פרצופנו כאומה – המרחב הציבורי שלנו רווי בשנאה, במשטמה ממש – נסו להיות שמאלנים במרחב הציבורי ותראו איזו גילויי שנאה תחוו. אלא שעם נתניהו ותומכיו גילויי השנאה האלה חוצים את גבול הרגש ומיתרגמים לא פעם לאלימות פיזית – כן, גם לרצח. רק לאחרונה חולץ העיתונאי, גיבור המלחמה, אמנון אברמוביץ', מידי המון שאיים עליו פיזית.

נתניהו איננו מסתפק כמובן רק בהאשמת הצד השני בשנאה. הוא ושותפיו לדרך מצהירים על עצמם שהם מלאי אהבה. "אהבת עם ישראל" הם קוראים לה ומתהדרים בה. ומי במתהדרים? טובי המסיתים ממכינת עלי. איתמר בן גביר הידוע באהבה שהוא מפיץ. תג מחיר. להב"ה ושאר ארגונים יהודיים הידועים באהבה שלהם.

ואיך מתבטאת האהבה של הארגונים האלה? וונדליזם, עקירת עצים, מכות, אלימות – אלימות כלפי ערבים ואלימות כלפי יהודים.

אז כשנתניהו מדבר על שנאה כלפיו, על שנאת השמאלנים, על שנאת התקשורת – כדאי להזכיר לו שהשנאה הזו לא הביאה לשום רצח, לשום אלימות, לשום מעשים מרושעים. לעומת זאת האהבה של "המחנה הלאומי", האהבה שהם כה מתהדרים בה – על שמה רשומים כמה מעשי רצח.

אלא שעם נתניהו ותומכיו גילויי השנאה האלה חוצים את גבול הרגש ומיתרגמים לא פעם לאלימות פיזית – כן, גם לרצח. רק לאחרונה חולץ העיתונאי, גיבור המלחמה, אמנון אברמוביץ', מידי המון שאיים עליו פיזית

ולעניין האחות הקטנה – ההתנשאות. אין לך שיח בו אותם אנשים המואשמים בשנאה לנתניהו ולבני משפחתו אינם מואשמים גם בהתנשאות כלפי בוחריו. מתי אנחנו מתנשאים? תמיד. אם אנחנו מדברים בעברית תקנית – אנחנו מתנשאים (וגם רעים, לא לשכוח). אם אנחנו נגד הליכודיאדה ביום השואה – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו נגד הענקת פרס לזמר חובב קטינות – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו משכילים – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו מבקרים כל דבר ועניין – אנחנו מתנשאים. אם אנחנו נגד שוחד, מרמה והפרת אמונים – אנחנו מתנשאים. אפשר לסכם ולומר שתמצית הקיום שלנו היא התנשאות.

וכמו בהאשמה על השנאה אפשר לשאול גם על ההתנשאות – מה בעצם האשמה? מה לא בסדר בלהתנשא? איזה נזק גורמת ההתנשאות?

אז ככה, ההתנשאות, ממש כמו אחותה הגדולה השנאה, איננה מהווה כל בעיה, היא תמימה לחלוטין, הבעיה העיקרית שלה היא שהיא מעוררת את רגשי הנחיתות. אינני מומחית לעניין רגשי נחיתות אבל נדמה לי כי אפשר להכתיר אותם, לצד הקנאה, כרגשות ההרסניים ביותר. רגשי הנחיתות ודאי הרסניים לאדם החש אותם, אבל הם הרסניים לא פחות כלפי אלה המעוררים באדם את הרגשות האלה. לא אגזים אם אומר כי אדם רגיל הפועל בסביבה של אנשים בעלי רגשי נחיתות צריך להישמר מפגיעתם הרעה – הם תמצית התנהגות העבד כי ימלוך.

וסביבת נתניהו הקרובה מאופיינת יותר מכל באנשים בעלי רגשי נחיתות. אם ניקח כדוגמא את מירי רגב, הרי שכל פעולותיה כשרת התרבות, כל השתלחויותיה באנשי התרבות, נבעו מאותם רגשות נחיתות.

ומה עושה אדם בעל רגשי נחיתות, המודע לכך שתפקידו בא לו כטובת הנאה ולא בזכות כישורים לתפקיד? מאשים את הצד השני בהתנשאות. וככל שרמת האנשים בסביבת נתניהו הלכה וירדה כך הלך וגבר השימוש בהאשמה של התנשאות. אז זהו, זה שסביבתו של נתניהו מתאפיינת באנשים לא משכילים, עילגים, חסרי כישורים, כאלה המסוגלים לשקר למצלמה מבלי להניד עפעף ושלל תכונות עילית נוספות – לא הופך אותי ליותר מתנשאת, ובטח שאין מדובר בהאשמה הראויה להתנצלות. שיתנצל מי שמינה אותם ושיתנצלו הם על מופעי הוולגריות שלהם.

ולעניין האחות הקטנה – ההתנשאות. אין לך שיח בו אותם אנשים המואשמים בשנאה לנתניהו ולבני משפחתו אינם מואשמים גם בהתנשאות כלפי בוחריו. מתי אנחנו מתנשאים? תמיד

השנאה וההתנשאות בהם מואשם השמאל, או יותר נכון כל מתנגדי נתניהו, הפכו זה מכבר למנטרות שחוקות בהן נתניהו, אמן ההסתה והרוע, עושה שימוש כדי לתחזק את מצביעיו וכדי לשלהב אותם. מספיק לראות את השימוש הנלוז שהוא וסביבתו עשו בכך שהאשימו את אברמוביץ' בקריאת קדיש, רק משום שהשתמש בביטוי בארמית, והביאו אותו לכדי התנצלות – כדי לראות במי עסקינן.

האם נתניהו אי פעם התנצל על משהו? על שקריו? על חמדנותו? על הרצח הרשום על שמו כמי שהוביל את ההסתה? הוא התנצל על כך שקרא למצביעה שלו משעממת? הוא התנצל על כך שהבן שלו ניסה לסרסר בבחורה?

ההאשמות בשנאה ובהתנשאות הפכו כל כך שגורות, עד שאף אחד לא עוצר לשאול – רגע, מה בדיוק ההאשמה? מהו הפשע בגינו יש לתת את הדין? עד כדי כך שגורות הן, שיש הרואים בהן גרועות לפחות כמו הסתה לרצח אם לא למעלה מזה.

האשמות אלה נועדו ליצור סימטריה בין השמאל לבין אלו מימין שהסיתו לרצח רבין. אין הסתה משמאל ומעולם לא היתה. קל וחומר שאין סכנה לאנשי ימין מאלימות של אנשי שמאל. זו אינה קיימת ומעולם לא היתה קיימת – מדובר בפיקציה. וכל המנטרות כאילו לנתניהו או לבני משפחתו נשקפת סכנה לרצח מאנשי שמאל היא עורבא פרח. היא חלק מדמות הקורבן שהמסית מנסה לצייר, משפחה קורבנית ומסכנה שכולם כולם רודפים אותם כבר שנים.

ההאשמות בשנאה ובהתנשאות הפכו כה שגורות, עד שאיש לא עוצר לשאול – רגע, מה בדיוק ההאשמה? מהו הפשע בגינו יש לתת את הדין? עד כדי כך שגורות הן, שיש הרואים בהן גרועות לפחות כמו הסתה לרצח

האשמות בשנאה ובהתנשאות משולות לביטוי "קיצונים משני הצדדים", משולות ל"קורבנות השלום" והן לא יותר מרטוריקה המשמשת את הימין בהסטת הדיון מדיון מהותי לדיון פופוליסטי – הסטה הנוחלת הצלחה רבה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.

הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מאת אקיוקי נוסקה מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם, שעלולות להטיל צִלצַל ולפגוע בו:

עטיפת הספר: סיפורי מלחמה לילדים

״לא עשינו להם כל רע״, אמרה לו, ״בכל הים הגדול אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו מגלים מעט חביבות כלפינו!״.

לאחרונה קרַב הלוויתן ברישול לסירת בני אדם. להפתעתו במקום לפגוע בו, שמחו האנשים בסיפון לראותו ונופפו לו בחיבה. אחר כך פגש באיש צף על גבי סירה צהובה מגושמת שהביט בו בתחנונים. האנשים בספינה היו חיילים יפנים שהוסעו לקרב על איווג׳ימה וקינאו בלוויתן השלֵו למראה. בסירת ההצלה הצהובה שכב טייס אמריקאי פצוע, שפִּילל להיגרר בידי הלווייתן לחוף מבטחים.

הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם

ביום כניעת יפן נַדֲמו השמיים כי נעלמו מהם להקות המטוסים שהזכירו לו להקות סרדינים. הוא אהב סרדינים. בגלל תאבונו גדל גופו באופן שהרחיק מעליו נקבות, ולכן נהיה בודד.

והנה, ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. אנשיה לא ידעו כיצד לנהוג בלוויתן המוזר שנצמד אליהם. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלווייתן את פצצות העומק שהוטלו עליה. במותו, הציל הלווייתן את הצוללת.

כך באחרית ימיו נחשף הלוויתן לטוּבם ולחביבותם של בני האדם וגם להגיונם, לאכזריותם ולשרירותם. נזכרתי בסיפורו למראה הלוויתן הגדול שהגיע לחוף ניצנים, פה. האם זכה גם הוא לקורטוב של נחת ביומו האחרון בדומה לאחיו מיפן? האם למד דבר-מה על בני האדם? ואולי ראה כלי-שיט משחרר מגופו פסולת שחורה וממשיך הלאה בדרכו כאילו לא ארע דבר? מה קלט מבטו של הלוויתן בחוף ישראל, כיצד נראו הדברים מעיניו?

אולי כבר קרַב בעבר לחופים ולמד לדעת את צבעם וצורתם. על כל פנים, תחנתו האחרונה התגלתה כחוף שחור. מוכר שלגונים המכריז ״אני הולך, אני בא, לא להפעיל עלי לחץ״ נעדר מהחוף; תחתיו התרוצצו בו אנשים שדיברו בהתרגשות למיקרופונים מול עדשות מַצלמות. היו אלו כתבים שסיקרו את הסופה. הכתבים התעלמו מהלוויתן ועסקו בדקלום שבחים על אודות השלג הלבן. הוא התפלא שאינם משגיחים בו: ככל שידע, לוויתנים כמותו לא נראו מעולם בחוף הזה. בנוסף תמה מדוע מדברים על לבן כשהכל סביב נצבע שחור ותהה האם ראייתם של בני-אדם שונה מזו של לוויתנים. כלומר, האם אנשים אינם רואים את מה שניצב מול עיניהם? 

בחולשתו התקשה לקבוע האם דמויות נוספות שזיהה אכן התהלכו סביבו או בקעו מתעתועי דמיונו. איש נוקשה למראה הפיק עשן סמיך באמצעות תנור ישן; אדם זה הופקד על איפול האירוע. אחרים הפריכו כזבים מילקוטם לכיוון אנשים שפערו את פיהם ובלעו לתיאבון מבלי למיין ולבדוק. ״אפילו את הפלנקטון שלי הייתי מסנן טוב יותר״, חשב הלווייתן. מרחוק גזר אדם במספריו את האוויר. איש זה הופקד על ניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. אנשים תשושים בסירות שצבאו על החוף בדרישה לשוב ארצה נהדפו חזרה למים בהסבר שרק לזפת מותר להיכנס לארץ כי בניגוד אליהם, היא דבקה במקומה ולכן קלה להשגחה.

ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלוויתן את פצצות העומק

אדם עולץ וזחוח הזוקף כרס קטנה החווה סביב בידיו והצהיר ״הכל עשיתי אני, הכל בזכותי. תראו, איזה יופי, איזה יופי!״, מורה בגאווה על דברים טובים ויפים לכאורה, אך במקומם נראו רק גושים שחורים צמיגיים שנאחזו בחול ובסלעים.

איש אחֵר, עצוב למראה, גוו שחוח, ניגב בעדינות אגלי רטיבות מפה ומשם בעזרת מגבת רכה. ״מי אתה ומה תפקידך בארץ המשונה הזאת?״ שאל אותו הלווייתן בכוחותיו האחרונים. ״אני תפקידי לנגב לה את הדמעות״, ענה האיש.

פתאום הבחינו בו הכתבים – ״הנה לוויתן!״, אמרו. הם החלו להציג את קיומו באותן מילים דלות עצמן שוב ושוב ושוב, במהדורות כאלו ואחרות. גם בזפת הבחינו לבסוף, אמנם לאחר מכן. אך את זאת הלוויתן כבר לא ראה ולא שמע.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה וכשלונותיה – הסכמי אוסלו. ההסכמים הללו – שהיו רק הסכמי ביניים – פקעו אמנם במאי 1999, אבל הצל שלהם עדיין משמש את ממשלת ישראל כדי לכסות על מחדליה. הפעם הם משמשים אותה כדי להתחמק מחובתה ההומניטרית לספק חיסונים נגד קורונה לפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה.

צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה – הסכמי אוסלו. ההסכמים, שהיו רק הסכמי ביניים, פקעו אמנם במאי 99', אבל צילם עדיין משמש את ממשלת ישראל לכיסוי מחדליה

הגדה המערבית נמצאת בשליטתה המלאה של ישראל. שטחי הגדה נחלקים לשלושה חלקים: שטחי סי, שרשמית ישראל שולטת בהם בכל תחום, בטחוני ואזרחי; שטחי בי, שבהם רשמית ישראל מחזיקה רק בסמכות בטחונית; ושטחי איי, שלכאורה נמצאים תחת שליטתה הבלעדית של הרשות הפלסטינית.

דא עקא, שהשליטה הפלסטינית בשטחי איי ובי היא בדיחה גרועה. השטחים הללו הם מובלעות בין שטחים שנמצאים בשליטה ישראלית, וכל מה שהפלסטינים עושים בהם נתון, לכל דבר ועניין, הוא לרצונה של ישראל. הסיבה לכך פשוטה: פלסטינים אינם יכולים לעבור, או להעביר סחורות, בלי לעבור במחסומים שנשלטים על ידי ישראל.

ברצועת עזה ישראל שולטת מרחוק. היא שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה, בתדרים שלה, ובמיוחד במעברים שלה. ישראל שולטת ברישום האוכלוסין הפלסטיני, ועל כן פלסטינים אינם יכולים לצאת מהרצועה או להכנס אליה אלא באישורה של ישראל. הם יכולים, כמובן, להפוך למבריחי גבול – אבל בכך הם הופכים לעבריינים.

מאז שעלה בנימין נתניהו לשלטון, ב-1996, ממשלות ישראל משתמשות בהסכמי אוסלו כשכפ”ץ: כלפי ימין, הממשלה אומרת שמה לעשות, היא לא יכולה לפרק את הרשות הפלסטינית ולספח שטחים; כלפי חוץ, היא טוענת שישראל איננה אחראית לשטחי בי ואיי משום שהרשות שולטת בהם. במקביל, היא עושה הכל כדי למרר את חייהם של הפלסטינים שחיים בשטחי סי כדי ליישם טרנספר מרצון – בעוד שמתנחלים בונים כאוות נפשם, ישראל איננה לוקחת אחריות לחייהם של אנשים שהיא התחייבה לרווחתם בהסכמי אוסלו.

כל זה לא חדש. מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני, אבל, כאמור, המטרה של ממשלת נתניהו שם היא טרנספר מרצון.

חובתה של ממשלת ישראל לדאוג לחיסונים לפלסטינים:

1. ראשית בשל הזכות האוניברסלית לבריאות – בדיוק כמו שטענו בנייר "הזכות לחיסון" שפרסמנו במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם יחד עם רופאים לזכויות אדם.
2. בנוסף, רצועת עזה ישראל והגדה המערבית הם שטח אחד לכל דבר. כשישראל מסרבת לחסן את הפלסטינים, היא מסכנת את הישראלים. כולנו מכירים את התמונות של פלסטינים שחוצים לישראל באין מפריע. ראינו גם איך, כשצה”ל רצה בכך, פלסטינים קיבלו אישור בשתיקה להגיע לחופי הים של ישראל.

בנימין נתניהו כלוא בדמות שהוא משחק: הוא לא יכול להיראות בעיני מצביעיו, שאותם לימד לשנוא פלסטינים, כמי ש”מיטיב” איתם; על כן הוא נמנע מלהעביר חיסונים לפלסטינים – שישראל שולטת בכל המעברים שלהם – ומשתמש באוסלו ככיסוי.

מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני

הסכמי אוסלו הם שכפ”צ נוח, כל זמן שאין זכרון ציבורי. אנשים שירחיקו במחשבתם עד ממשלת שרון – מעבר להרי האופל, אני יודעת – יזכרו שהממשלה הכריזה אז שהסכמי אוסלו בטלים. האיש שהכריז על כך שוב ושוב היה שר האוצר, אחד בנימין נתניהו.

לתושבי הארץ המעונה הזו גורל אחד, פלסטינים כיהודים. אנחנו תלויים זה בזה, ואם ניתן לנתניהו לפעול כרצונו, נהיה תלויים זה לצד זה. ישראל חזקה מספיק כדי לאפשר לפלסטינים להתחסן, גם אם זה יפגע בנתניהו בקלפי.

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים מהמכללה למנהל בראשל"צ. בעשור האחרון כיהנה בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית בקואליציה ובאופוזיציה. בחמש השנים האחרונות שימשה כמנהלת המטה של יו״ר מרצ לשעבר זהבה גלאון וניהלה קמפיינים פוליטיים רבים למועמדים ורשימות בבחירות הארציות והעירוניות. היא פעילה חברתית בשמאל הישראלי וחברת הנהלת מרצ.