‏ב-2012 הזדמן לי לשתות, לראשונה בחיי, חלב גמלים.

זה קרה כשנסעתי עם בני אילי בכביש 65 בוואדי-ערה, כשאילי אמר פתאום: "ראיתי כאן פעם שלט שמוכרים חלב של גמלים באיזה כפר על הדרך. בא לך להיכנס?"

"חלב גמלים?" אמרתי. "אף פעם לא שתיתי דבר כזה. יאללה, בוא נכנס".

נכנסנו.

כאן המקום לציין שכבר למדתי מאנשים שאני תופס אותם כחכמים ממני בכל מה שנוגע למה נכון ומה לא נכון לעשות בחיים – שזה פחות או יותר כל מי שאני פוגש – שבחיים צריך לנסות הכל, למרות שיש לי הרגשה בקצה הזנב שאחרי שנמות לא יהיה לניסיון-החיים הזה כל שימוש.

לאיש שחולב את חלב הגמלים הזה קוראים פארס עלי בוראט, ומסתבר שפארס חולב את הנאקות דווקא, שהן הנקבות של הגמל, ולא את הגמלים, אבל מכיוון שמרבית הישראלים, והישראלים-היהודים במיוחד, אינם ממש יודעים עברית, אם עלי פארס בוראט יכתוב "חלב נאקות" על השלט שבכביש, כולם יחשבו שמדובר בחלב של אנחות ואנקות כאב למיניהן ואיש לא יעצור לקנות.

כי יהודים מגיעים לכפר ערבי רק אם יש בו מרכז קניות ממש-ממש זול, או חומוס קרוב לכביש הראשי, ולא סתם כך כחלק מאורח-חיים.

אבל הכפר ליביאר שבו עלי פארס בוראט גר אינו כפר ערבי – הוא הכפר הבדואי היחיד בוואדי ערה, ולמרות שרובנו איננו מבדיל, לבדואים יש זהות עצמית מובחנת ומלאת גאווה וכבוד.

וכך ישבנו אילי ואני בחצר הבית תחת העץ, יחד עם ארבעה דורות מבני המשפחה, סבים והורים ונשים וילדים, ושתינו קפה ואני גם עישנתי סיגריה ידידותית, אחת משל פארס ואחת משלי, ופארס פרש בפנינו את תכונותיו הרפואיות הנדירות של חלב הגמלים הנ"ל, הבאות לידי מימוש בעיקר אם שותים ממנו כל בוקר כוס מלאה. פארס אף הגדיל וסיפר שיש אנשים היוצקים את החלב הזה לאמבטיה ורוחצים בו כמו שנוהגים באמבטיית-בוץ רפואית, למשל, ואני התלהבתי ואמרתי: "ניקח בקבוק אחד".

הבקבוק היה של ליטר-פלוס ופעם הכיל קוקה-קולה, לפי התווית שעליו, אבל הוא נשטף היטב מהקולה כי עכשיו הבהיק בו בלובנו החלב. פארס מזג לנו שליש הכוס כדי לטעום, ומיד כשטעמתי ידעתי שאעשה ממנו אמבטיה בריאה, כי לשתות מהדבר הזה כוס אחת בכל בוקר יהיה בגדר בלתי נסבל.

"שישים שקלים", אמר פארס כשהושיט לי את הבקבוק, והבנתי שגם התוכנית שלי לעשות אמבטיה בחלב הזה נפלה עכשיו. עשיתי חשבון שאמבטיה מלאה בחלב הזה תעלה לי מחיר נסיעה למעיינות המרפא בבאדן-באדן כולל טיסות, הסעות הלוך ושוב לשדה התעופה ושלוש ארוחות ביום.

לבסוף הגעתי למסקנה שאלגום ממנו כל בוקר באצבעון.

"גם שתן גמלים בריא מאוד", אמר פארס פתאום, "ויש גם אנשים שמערבבים אותו עם החלב".

ולרגע עלה בדעתי שאולי החלב ששתיתי מכיל שתן גמלים ועל כן לא רק שהשפעתו הבריאותית כפולה ומכופלת, אלא יש בכך כדי להסביר את טעמו, שבלשון המעטה ניתן להגדירו כיוצא מגדר הרגיל.

"ולא רק זה", המשיך פארס ואמר, "אלא שפעם בא אלי מישהו וביקש רשות לגזוז שערות של הגמל. אז שאלתי אותו 'למה מה?', והוא אמר שלשערות של הגמל יש תכונות רפואיות ואנטי-ראומטיות מיוחדות, בגלל שהן ספגו הרבה זיעה של הגמל ובזיעה של הגמל יש חומרים טובים לשרירים ולעצמות".

ובזה הוא הראה לי חבל קטן עשוי שערות גמל שהיה קשור לאמת היד של אבא שלו הקשיש שישב לידנו, ואמר: "פעם רצו לנתח אותי ביד, הפעם היחידה בחיים שהייתי בבית-חולים, בבילינסון, כי התנפח לי כמו כדור בשורש כף היד. אז אמרתי לא, תודה, אני ניתוח לא עושה, והלכתי הביתה ואמרתי לעצמי 'בוא ננסה', וגזזתי שערות לגמל ואבא שלי עשה מהן חבל, וקשרתי את החבל על האמה של היד ואחרי חודשיים הכל נעלם: הנפיחות ירדה ולא היו לי יותר כאבים".

אביו הקשיש ישב בצד והנהן בהסכמה.

"זה בריא, זה, השערות של הגמל", הוא אמר והרים את אמת ידו שחבל שערות הגמל היה כרוך עליה.

פארס ואביו היו אנשים כל כך נחמדים וכל כך חביבים, עד שברגע שראיתי את חבל שערות הגמל על היד של האבא שמעתי את עצמי אומר: "אני רוצה אחד כזה. כמה זה עולה?"

זה לא רק שאני מתלהב מהתנסויות חדשות בכל פעם, כמו שכבר כתבתי קודם, אלא שהפעם באמת מדובר בבעיה שחשבתי שאולי החבל משערות הגמל ייתן לה מרפא: כבר חודשיים שאני סובל מכאבים במרפק עם הקרנות לעבר כף-היד והאמה, וכל מה שהרפואה המודרנית ידעה לומר לי הוא שהתופעה ידועה והיא נקראת "מרפק-טניס", ושהפתרון יבוא על ידי מנוחה של האזור והימנעות של יד ימין מכל מאמץ, ותוך חצי שנה עד שנתיים או עשר הבעיה תעבור.

אני לא יודע אם קראתם את "הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", אבל אם עשיתם זאת אתם כבר יודעים שלתת מנוחה ליד ימין שלי אינו בא בחשבון. אם יד ימין שלי תחדל מפעילות, לא יהיו לי יותר חיי מין.

וחיי מין הם משהו מאוד חשוב לבריאות. כל יום אני מתנסה בהם.

ועל כן אני מסתובב כבר חודשים ארוכים עם כאבים במרפק וביד ימין, וחיי המין שלי כבר נראים כמו סאדו-מאזו מתמשך, ואינני רואה באופק כל פתרון.

ועכשיו מציעים לי לטפל בבעיה הזו באמצעות שערות של גמל – שלא אקפוץ על ההצעה?

"כמה זה עולה?" שאלתי את פארס ופארס אמר: "על החלב אני לוקח כסף – על השערות של הגמל לא. זה עזרה לאנשים בבעיות רפואיות. זה כמו מעשה צדקה. על השערות לא לוקחים תשלום".

"אז אני אקח שניים", אמרתי לפני שהצלחתי להתאפק, ואבא של פארס כבר הזדרז והביא שקית ניילון מלאה שערות של גמל ולנגד עיני החל לטוות בזריזות ובמיומנות מדהימה חבל שעוביו כסנטימטר אחד ואורכו כעשרים סנטימטרים, ולאחר סיבוב קפה נוסף ושתי סיגריות נוספות – אחת שלי מטבק פלסטיני מגולגל ואחת מקופסת המרלבורו של פארס – היו שני החבלים מוכנים.

"את זה אתה קושר על האמה של היד, ליד שורש כף היד", אמר פארס תוך שליטה מושלמת בשפה ובאנטומיה של הגוף, ותוך שהוא קושר לי חבל אחד על שורש כף היד להדגמה.

"אבל הכאב במרפק", אמרתי.

"לא משנה", פארס אמר. "הזיעה של הגמל נספגת בדם דרך העור והולכת לכל הגוף, לכל מקום שהגוף צריך אותה".

ומאז אני מסתובב כמו מרכז ההפרשות של הגמל: אני שותה חלב של גמלים, שעל פי כל הסימנים ובמיוחד על פי הטעם שלו נמהל בו גם שתן גמלים טרי, ועל כף היד שלי יש מצבור של זיעה של הגמל טמון בתוך חבל עשוי מהשערות שלו, והזיעה נספגת לי בדם והולכת לכל הגוף ויש כבר הטוענים שאני מריח כמו גמל זקן שחזר מהליכה של שנתיים במדבר, ורק זין של גמל שבסתר לבי קיוויתי שיצמח לי עדיין לא קרה.

ואם רק תימצאנה גם תכונות רפואיות יוצאות מגדר הרגיל בצואה של הגמלים, אוכל לתחוב את פני לתוך ערימה מהבילה כזו, מה שהקוסמטיקאיות קוראות בשם "מסכה", או שאקנה מפארס שקית ניילון ובה צואת-גמלים יבשה כדי לערבב כפית ממנה בקפה של הבוקר.

יש לי הרגשה שזה רק עניין של זמן, ואני בשביל בריאות מוכן ללכת רחוק.

ולמי ששואל אותי: "למה קשור לך חבל כזה על היד?" אני עונה בהבעה רצינית: "זו מחאה על שחיתות שלטונית".

וכולם מהנהנים בהבנה ולפעמים גם מוסיפים טפיחה קלה על השכם או הכתף, ולא מוסיפים יותר מילה.

כי אחריות אזרחית היא דבר חשוב.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.