מדי פעם, בעיקר אחרי סבב לחימה בעזה או מהומות בירושלים, משוגרות על ישראל מספר רקטות מלבנון בלי כתובת כביכול, וחיזבאללה מכחיש שירה אותן. אם כך, מי משגר אותן? ומה הקשר בינן לבין הבעיה קשה של הפליטים הפלסטינים בלבנון שגדלים לעוני, פשע וטרור?

שיגורים של רקטות מלבנון מקורם בארגונים פלסטינים הנמצאים במחנות הפליטים בדרום. מי שמשגר אותן הם חברי ארגונים המסונפים לחמאס והג'יהאד האסלאמי ולעיתים גם ארגוני שמאל שהם בעלי ברית של חיזבאללה כגון החזית העממית – המפקדה הכללית.

הירי בד"כ סמלי, על שטחים פתוחים, כדי לסמן מצד אחד שהפלסטינים בלבנון מביעים סולידריות עם אחיהם בעזה ובירושלים ומצד שני לאותת לישראל כי לפלסטינים יכולת לפתוח חזית נוספת מול ישראל.

הירי בד"כ סמלי, על שטחים פתוחים, כדי לסמן מצד אחד שהפלסטינים בלבנון מביעים סולידריות עם אחיהם בעזה ובירושלים ומצד שני לאותת לישראל כי לפלסטינים יכולת לפתוח חזית נוספת מול ישראל

הירי אינו על יישובים כדי שהתגובה תהיה מתונה. לפעמים חזבאללה מפעיל ארגונים פלסטינים כקבלני משנה, כדי שהתגובה לא תהיה ישירות נגדו.

מחנות הרעב והייאוש

העובדה שלארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ייצוג משמעותי במחנות מעורר את השאלה מהו כוח המשיכה שלהם. למה שצעיר פלסטיני בלבנון 2022 יתגייס לארגון טרור? התשובה נעוצה במצב הקשה ביותר בו מצויים הפלסטינים במחנות אלה.

למעשה, מצבם של הפליטים הפלסטינים בלבנון הוא הגרוע ביותר בעולם הערבי. רובם מוגדרים כעניים לפי כל המחקרים, בלבנון ובאירופה. יותר ממחצית הפליטים מובטלים. פרשנים ומומחים לבנונים מתארים את המחנות כמרכזי פשע מסוכנים וכפצצת זמן חברתית.

ממשלת לבנון אינה מעניקה לפלסטינים אישורי עבודה כמדיניות. פליט יכול לעבוד אך ורק בתוך המחנה. אלא שהמצב הכלכלי של פליטים מנציח את העוני ולא מאפשר התקדמות כלכלית. בנוסף, ממשלת לבנון מונעת את העברתם של חומרי בנייה למחנות. בשנים האחרונות אירעו מקרים קשים וקטלניים של קריסת מבנים על פליטים בשל מצבם הרעוע והמסוכן של המבנים במחנות.

לשם השוואה, בירדן זכו הפלסטינים לאזרחות מלאה, בסוריה שולבו בתעסוקה, בעיקר במחנה ירמוכ, שהפך לפרבר של דמשק (אך הושמד במלחמת האזרחים), אך בלבנון מונצחת בעיית הפליטים ברמה האכזרית ביותר.

מצב הפליטים הפלסטינים בלבנון הוא הגרוע בעולם הערבי. רובם מוגדרים עניים לפי המחקרים, בלבנון ובאירופה. מעל מחציתם מובטלים. מומחים לבנונים מתארים את המחנות כמרכזי פשע ופצצת זמן חברתית

לבנון חוששת לשלב את הפליטים מסיבות רבות. החשש הוא בעיקר מה"תַוְּטִין", הפיכתם לאזרחים לבנונים קבועים, מה שלמעשה ישכיח את העובדה שהם פליטים. שילובם עלול להפר את האיזון העדתי לטובת הסונים, על כן השיעים והנוצרים מעדיפים שלא ישולבו לעולם במדינה ולא ייטלו חלק בבחירות.

למעשה, רק הסיוע של אונר"א וארגונים בינלאומיים הוא שמונע למעשה מוות ברעב במחנות ומבטיח רמה מינימלית של חינוך. אך מצבם הקשה של הפליטים, כבר דור שלישי, מוביל אותם לפתרונות קיצוניים.

מי שמצליח לצבור השכלה יעשה הכל כדי להגר לטורקיה או לאירופה. הצעירים המובטלים פונים ברובם או לפשע או לטרור. האופציה של הטרור מושכת יותר, כי הארגונים מעניקים לצעירים משכורת מינימלית, אידיאולוגיה וסיבה לחיות. במקום לסחור בסמים או לגנוב, הצעירים עוברים מחנות אימונים של כושר ושימוש בנשק וחשים שהם תורמים כביכול למאבק ב"אויב הציוני", שגירש את אבותיהם ממולדתם (ה"נַכְּבַּה" האסון הפלסטיני).

מ"פתחלנד" לארגונים קטנים

בעקבות הטבח בפלסטינים בירדן (ספטמבר השחור 1970) עבר בסיס פתח בראשותו של יאסר ערפאת לדרום לבנון, שם הקימו בסיס לחימה נגד ישראל (מה שכונה "פתחלנד") וממנה שיגר קטיושות על יישובי הגליל. במלחמת לבנון הראשונה (1982) חוסלה ישות זו ונותרו מספר שרידים של הפלגים, שהתאוששו מעט אך חדלו מלהוות איום על ישראל.

המשכילים יעשו הכל כדי להגר לטורקיה או לאירופה. הצעירים המובטלים פונים ברובם לפשע או לטרור. אופציית הטרור מושכת יותר, כי הארגונים מעניקים לצעירים משכורת מינימלית, אידיאולוגיה וסיבה לחיות

למרבה הצער, את החלל מילא כידוע חזבאללה, אולם חלק מהפלגים מנסים להראות שהם עדיין פעילים. במחנות מתקיים מתח מתמיד בין הארגונים הפלסטינים, בראשם הפתח, חמאס והג'יהאד האסלאמי. לעיתים המתח מגיע לחילופי אש ופיצוץ מחסני נשק.

גם בתוך הפתח קיים פיצול בין נאמני הרשות הפלסטינית (אבו מאזן ומאג'ד פרג'), שהם עדיין הכוח המשמעותי ביותר במחנות, לבין נאמניו של מוחמד דח'לאן, הזוכים לתמיכת סעודיה והאמירויות.

חמאס והג'יהאד אמנם נמצאים בקשרים טובים עם חיזבאללה, אך הם חלשים יותר מפתח בתוך המחנות. על כן, הם ושאר הארגונים הפלסטינים הקטנים המתנגדים לפתח מוצאים בשיגור הרקטות על ישראל אמצעי למשוך אליהם את הצעירים ולהפגין את כוחם.

כאמור, שיגור הרקטות מקבל את ברכת חיזבאללה וכנראה גם מבטיח סיוע כלכלי מאיראן. רשת אל-מיאדין הפרו-איראנית בלבנון מרבה לראיין פעילים של חמאס וגם את זיאד נח'אלה ראש הג'יהאד האסלאמי השוהה בלבנון.

הכירו את מחנות הפליטים בשמות

בלבנון ישנם 12 מחנות פליטים, בהם חיים כ-200 אלף פלסטינים. רובם צאצאים של פליטים פלסטינים ממלחמת העצמאות שהגיעו ללבנון ב-1948. המחנות הוקמו במספר אזורים. למשל, מחנה בורג' אל-בראג'נה, שחלק גדול מתושביו מתרשיחא, הוקם בפרבריה הדרומיים של הבירה ביירות. בביירות נמצאים גם מחנות מאר אליאס (פלסטינים נוצרים) בלב העיר, דבאיה בצפון העיר, וגם סברא ושתילא (שניהם מחנה אחד), בהן ביצעו הפלנגות הנוצריות את הטבח הנורא ב-1982 (בחסות צה"ל למרבה הצער).

במחנות מתקיים מתח מתמיד בין הארגונים הפלסטינים, בראשם הפתח, חמאס והג'יהאד האסלאמי. לעיתים המתח מגיע לחילופי אש ופיצוץ מחסני נשק. גם בתוך הפתח קיים פיצול

המחנה בעל מספר הפליטים הגדול ביותר הוא עין אל-חלווה, ממוקם דרומית לצידון ובו כ-21 אלף פליטים שמקורם ממספר כפרים בגליל. לא רחוק ממנו נמצא מחנה רשידיה. מזרחית לצידון, כ-5 ק"מ מהעיר נמצא מחנה מיה ומיה קרוב אליו נמצא מחנה אל-בס. ליד צור נמצאים מחנה אל-בורג' א-שמאלי, שרוב תושביו מאזור החולה וטבריה.

בצפון, ליד טריפולי, נמצא מחנה נהר אל-בארד שרובו פליטים מאזור החולה. בשנת 2007 השתלט על המחנה ארגון הטרור "פתח אל-אסלאם", מה שאילץ את צבא לבנון להתקיף אותו ולהשמיד אותו כליל. הפליטים הועברו למחנה סמוך בשם בדאווי. מחנה אל-ג'ליל הוא היחיד שאינו במערב לבנון אלא במזרחה. הוא ממוקם נמצא בבקעת הלבנון קרוב לבעלבכ, בליבה של אוכלוסייה שיעית.

החמרת המצב לאחרונה

אם המצב של הפליטים במחנות הוגדר בעשורים האחרונים כקטסטרופה, הרי שהוא החמיר עוד יותר בשנים האחרונות. הצטרפו אליהם גל חדש של פליטים פלסטינים, כ-20 אלף, שברחו מסוריה במלחמת האזרחים בעשור הקודם.

אם מצב הפליטים במחנות הוגדר בעשורים האחרונים כקטסטרופה, הרי שהוא החמיר עוד יותר בשנים האחרונות. הצטרף גל חדש של פליטים פלסטינים, כ-20 אלף, שברחו מסוריה במלחמת האזרחים בעשור הקודם

לאחר מכן הגיע גל  הקורונה, שהחמירה את המצוקה בריאותית ותעסוקתית. לאחרונה מושפעים הפלסטינים מהמשבר הכלכלי החמור ממנו סובלת לבנון כולה. חולשה זו רק מחזקת את יכולתם של ארגונים הטרור הקיצוניים לגייס את הצעירים במחנות, שאינם רואים מוצא.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q