רגעים נדירים, מרוממי נפש וגם טרגיים מזמנים לנו תחושות קולקטיביות של היותנו חלק מרקמה אנושית אחת. וכך מעבר למחלוקות המרות, לקרעים, לשסעים ולפילוגים, דומה שתמונות קיצון מהמלחמה הנוכחית ייצרבו לתמיד בזיכרון, ובפרספקטיבה היסטורית ייכנסו לפנתיאון כייחודיותן.

בקוטב האחד, המרגש והמלהיב: תמונת הניצחון של השבוע שעבר: ארבע התצפיתניות שנחטפו על סף שובן הביתה. הן ניצבו זקופות, חייכניות והתוו סימן של ניצחון על רקע פסטיבל חמאס בכיכר פלסטין בעזה.

בקוטב האחד, המרגש והמלהיב: תמונת הניצחון של השבוע שעבר: ארבע התצפיתניות שנחטפו על סף שובן הביתה. הן ניצבו זקופות, חייכניות והתוו סימן של ניצחון על רקע פסטיבל חמאס בכיכר פלסטין בעזה

הנערות הישירו מבט אל קהל עזתים משולהב ואל מחבלים חמושים. חמאס דווקא תכנן עבורן מפגן של השפלה ב"טקס השחרור". אבל ניסיון התעמולה חזר אליו כבומרנג.

שירי ביבס וילדיה כפיר ואריאל ברגעי החטיפה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: צילום מסך מסרטון חמאס)

אולם יש טוענים שחזותן המאוששת של החטופות דווקא שירתה את תעמולת חמאס. כל אחד מפרש את המראה הדרמטי כראות עיניו.

ובקוטב השני, הקשה והטרגי: שירי ביבס מניר-עוז עם שני פעוטיה הג'ינג'ים ברגע החטיפה. הבעתה של שירי שמחזיקה בזרועותיה את שני המתוקים, עטופים בשמיכה. המראה הזה לא יוצא מראשי, גם לא מראשי רבים אחרים. כפיר ביבס, בן תשעה חודשים בעת החטיפה, פולח לב במתיקותו הייחודית וממיס נשמה. סרטון החטיפה של שירי וילדיה טלטל את העולם והפך לסמל של הפקרת העוטף וקיבוץ ניר עוז.

*  *  *

תמונה אחת, כידוע, שווה אלף מילים. כל אחת ממלחמות ישראל הותירה לנו תמונות בלתי נשכחות שהיו לאיקוניות. נראה שגם תמונות של אמילי דמארי מכפר עזה ייכנסו לפנתיאון. הנה היא מציצה מתוך רכב הקרב אל מנחת בית החולים שיבא. מבטה סקרני וחיוכה שובב. דומה שתיכף היא תנסה לזנק מהחלון אל חבריה וחברותיה המצפים לה וממלאים את הרחבה.

אמילי דמארי עם הגעתה לבית חולים שיבא תל השומר, 19 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בעיתונות דווח שכבר קודם לכן אמילי לא היססה להניף לשלום יד חבושה וחסרת שתי אצבעות "וכך הפכה לאיקון של גבורה". וכך סופר ב"ידיעות אחרונות": "בתוך שתי שניות כבר חרכו את הרשת אימוג'י תואמי קעקועים…במהלך ההמתנה למטוס שינחת, נשבעו עשרות אנשים שאמילי היא החברה הכי טובה שלהם".

תמונה אחת, כידוע, שווה אלף מילים. כל אחת ממלחמות ישראל הותירה לנו תמונות בלתי נשכחות שהיו לאיקוניות. נראה שגם תמונות של אמילי דמארי מכפר עזה ייכנסו לפנתיאון

ועוד מראה שהוקרן שוב ושוב בטלוויזיה ונצרב חזק בזיכרוני. לעניות דעתי גם הוא ראוי להיות איקוני: החטופה ששוחררה רומי גונן ברגעי הפגישה הראשונים עם אימא מירב, מהלוחמות העקביות והמרשימות ביותר לשחרור בתה וכל שאר החטופים.

רומי מקופלת-מתערסלת בחיק אימא בתנוחה עוברית. החיוך של שתיהן נרגש. נראה שלחיוכה של אימא מירב נלווית הבעת השתאות. הלוא היא לא הייתה בטוחה שהרגע הנכסף יגיע והיא תזכה לפגוש את בתה.

ויש גם סיסמאות שהופכות לאיקוניות. "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" – אלה המילים שאימצו לעצמם החלוצים שייסדו את קיבוץ ניר עוז ב-1956. הן מתנוססות על שלט ענקי ששרד בישוב אשר רוב בתיו הוחרבו ונשרפו.

המכה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר ניחתה על הקיבוץ הקטן יחסית. כמעט שליש מתושביו נחטפו או נרצחו. בסך הכול 77 חטופים, 40 נרצחים. הקיבוצניקים ששרדו את התופת הם עכשיו מפונים, גולים בארצם.

והם לא מוותרים על התקווה. מקווים לקום מהאפר. להפריח ולחדש את קיבוצם. ועדיין נאחזים בסיסמה שהתנוססה בשער הקיבוץ הנגבי מאז הקמתו: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב".

*  *  *

מלחמות ישראל קודמות אף הן צרבו בזיכרון הציבורי סלוגנים וסיסמאות שהתקבעו ונהיו איקוניים. כגון הסיסמה הקשורה בסיפור של קיבוץ נירים: "לא הטנק ינצח כי אם האדם".

מלחמות ישראל קודמות אף הן צרבו בזיכרון הציבורי סלוגנים וסיסמאות שהתקבעו ונהיו איקוניים. כגון הסיסמה הקשורה בסיפור של קיבוץ נירים: "לא הטנק ינצח כי אם האדם"

הקיבוץ נוסד ב-1946 במבצע עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני. במלחמת העצמאות, 1948, אנשי נירים הדפו מתקפה של גדוד חיל רגלים מצרי שהסתייע בארטילריה. כעבור מספר חודשים שבו והתחדשו התקפות טנקים על הקיבוץ. כמעט כל המבנים נהרסו וחיי הקיבוץ התנהלו מתחת לאדמה. קיר אחד בלבד שרד מבניין חדר האוכל ועליו תלויה הסיסמה: "לא הטנק ינצח כי אם האדם".

אותה סיסמה נשגבה התקבעה בציבור הרחב של אז, ובתולדות ישראל סופר שהיא הייתה לסמל תומך מורל של לוחמי תש"ח.

והנה הסיפור על הנפת דגל הדיו, שהיה לסמלה האולטימטיבי של מלחמת העצמאות. הדגל הונף בתחנת המשטרה של אום-רשרש, כיום אילת. אברהם אדן, אשר כונה ברן, מי שהיה לימים אלוף בצה"ל, פיקד על פלוגת הפלמ"ח שהובילה את חטיבת הנגב לכיבוש תחנת המשטרה באום רשרש, במסגרת מבצע "עובדה". זה היה ב-10 למרץ 1949. ברן צולם מטפס על התורן ותולה את הדגל המאולתר שבידיו. דגל הדיו היה עשוי בד לבן ועליו שרטוט בדיו.

הנפת דגל הדיו – מבט לכיוון הים. הקרוב למצלמה הוא נחום שריג מפקד חטיבת הנגב. הצילום ההיסטורי צולם על ידי מיכה פרי – סגן מפקד הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב (צילום: מיכה פרי, דובר צה"ל, ויקיפדיה)

המעמד המצולם פורסם לראשונה בכתבה של הסופר נתן שחם שהופיעה בשבועון "דבר לילדים" במרץ 1954 לציון חמש שנים לכיבוש אילת. התצלום נחרט בזיכרון הקולקטיבי כסמל לניצחון שסיים את מלחמת העצמאות. אותו צילום היסטורי נחשב לגרסה הישראלית של הנפת דגל ארה"ב על אי היפני איוו-ג'ימה שנכבש על ידי ארה"ב במלחמת העולם השנייה, בפברואר 1945. בצילום ההיסטורי נצפים חמישה נחתים וחובש. הוא היה לסמל הניצחון האמריקאי במלחמה העולמית האיומה.

במלחמת העצמאות, 1948, בהתקפות הטנקים על קיבוץ נירים. כמעט כל המבנים נהרסו וחיי הקיבוץ התנהלו מתחת לאדמה. קיר אחד בלבד שרד מבניין חדר האוכל ועליו הסיסמה: "לא הטנק ינצח כי אם האדם"

גם קריאות מהדהדות שנשמעו במהלך מלחמות עשויות להיזכר כמיתולוגיות ולהיכנס לפנתיאון. כזאת הייתה קריאתו של מרדכי (מוטה) גור, לימים רב אלוף – רמטכ"ל, שהופנתה אל הנהג שלו במהלך הפריצה לעיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים:

"סע בן צור, סע!"

כך קרא מוטה אל הנהג שלו, משה בן צור. גור פיקד אז על חטיבת המילואים 66 של הצנחנים. קריאתו הנודעת נחרטה בזיכרון הקולקטיבי. בסיום אותו קרב, ליד הכותל, מוטה קרא:

"הר הבית בידינו".

גם קריאה מהדהדת זאת נכנסה לפנתיאון.

ועוד קטע שלא יישכח הקשור בפריצה אל הכותל. כתב הרדיו רפאל אמיר, מראשוני "קול ישראל", התלווה ב-7 ביוני 1967 אל כניסת הצנחנים לעיר העתיקה. הוא הקליט את דיווחיו הנרגשים תוך כדי תנועה, עד לשיא – שחרור הכותל המערבי והמשפטים המיתולוגיים שהוא השמיע בקול חנוק מבכי:

"אני יורד ברגע זה, ברגע זה, אני יורד במדרגות אל הכותל. אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי. אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי".

הזמן שחלף והמלחמות הבאות שינו כמובן פרספקטיבות. כיום לא כולנו מברכים על יכולתנו לגעת באבני הכותל. אבל חרף חילוקי הדעות בנוגע למקומו של הכותל בחיינו, לירושלים המזרחית ולכיבוש, למונולוג האיקוני של רפאל אמיר שמור מקום בפנתיאון.

הזמן שחלף והמלחמות הבאות שינו כמובן פרספקטיבות. כיום לא כולנו מברכים על יכולתנו לגעת באבני הכותל. אבל חרף חילוקי הדעות – למונולוג האיקוני של רפאל אמיר שמור מקום בפנתיאון

ולעניות דעתי אסור לנו לשכוח את ההיגד הנחרץ שהפנה אלי אלבג אל מתנגדי העסקה להחזרת החטופים למחרת שובה הביתה של לירי, בתו, אחרי כמעט 500 ימים בשבי, מהם ימים רבים של סבל מאז העסקאות הקודמות שקרסו:

"העם יבוא אתכם חשבון".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.