עכשיו, כשהם חוזרים – אחרוני החטופים, החיים והמתים – בואו ניתן לקדושת הרגע הזה לחלחל.

נרחיק מליבנו את הזעם, את הכעס, את התסכול על שהמאבק ארך כל כך הרבה זמן, וניתן לשקט מקום של כבוד.

נדחה לרגע את האמירות המתריסות, את הזעקות שעולות עמוק מהבטן המכווצת כבר שנתיים, ונתמקד ברגע הזה. נתמקד בחמלה, בהוויה המשותפת. את הביקורת נשמיע עוד מעט, גם את הדין וחשבון נתבע עוד מעט.

כל מי שעיניים בראשו – או גוגל במקלדתו – יכול לראות שהרגע הזה היה יכול לקרות כבר מזמן. ההסדר היה שם, על השולחן, עוד כשרבים מהחטופים היו עדיין בחיים; עוד כשהרעב והצמא לא הפכו לשגרת יומם; עוד לפני שהעינויים, האונס, ההשפלות והפחד מילאו את חייהם. אפשר לקרוא את הידיעות שפורסמו בכל מקום על ההצעות לפתרון שהונחו על השולחן.

ההסדר היה שם, על השולחן, עוד כשרבים מהחטופים היו עדיין בחיים; עוד כשהרעב והצמא לא הפכו לשגרת יומם; עוד לפני שהעינויים, האונס, ההשפלות והפחד מילאו את חייהם

זוכרים את ההצעות שישראל העבירה לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן והוא עטף אותן בניחוח אמריקאי? כמו זו מ־8 בנובמבר 2023, חודש בלבד אחרי טבח ה-7 באוקטובר, כששר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן פרסם מתווה לסיום המלחמה בעזה.

אז עוד דובר על שחרור כל החטופים – כ־250 במספר. עוד לא ידענו מי חי, מי מת ומי פצוע. ובתמורה, כך נאמר כבר אז, ישוחררו אסירים פלסטינים מהכלא הישראלי.

עוד נאמר שם – ממש כמו היום – שפלסטינים לא יגורשו מעזה, לא במהלך הקרבות ולא אחריהם; שישראל תתחייב שלא יהיה כיבוש מחודש של הרצועה בתום העימות; שלא יהיה סגר או מצור על עזה ושטחה לא יצומצם; ושלא יתאפשר טרור לא מעזה ולא מהגדה.

כבר אז דיברו על "היום שאחרי": עם שוך הקרבות, בתום הלחימה, יחלו השיחות על הסדר – בכפוף לשאיפות הפלסטיניות. עזה תאוחד עם הגדה תחת הרשות הפלסטינית; בהובלה פלסטינית יוקם מנגנון לשיקום עזה ונתיב לדו־קיום בין מדינות, לישראלים ולפלסטינים – במידה שווה של ביטחון, חירות וכבוד.

ביידן ואנשיו ניסו לשכנע שוב ושוב. הדיונים נמשכו ונמשכו, הבחירות בארצות הברית חלפו, והנשיא הנבחר דונלד טראמפ לקח את אותן התוכניות הברורות כל כך ושיווה להן תו ייצור טראמפיסטי. אין ספק שלטראמפ עצמו יש את משקלו הייחודי, בסגנון שאינו מעודן, בלשון המעטה.

אבל היי – אמרנו שנתרכז בעיקר. אמרנו שניתן לרגע המיוחד הזה של השיבה הביתה את מקומו. בלי התנצחויות, בלי להתהדר במי, כמה ולמה, ומי חזה מה. נתמקד בשמחה הזו שכל כך התגעגענו אליה. אמילי דמארי ניסחה זאת הכי נכון: "לא ידעתי שאושר יכול לחוש כך".

כן, ככה מרגיש אושר אמיתי. בקולות הצווחה שקשה לעצור, אל מול אלה שעד 7 באוקטובר 2023 כלל לא ידענו על קיומם, ועכשיו – שנתיים אחרי – הם הפכו לאחים שלנו, למשפחה שלנו. ומי שלא יצא לכיכר החטופים בימים האחרונים, לא הצליח בביתו להפסיק לזפזפ בין הערוצים, רק כדי לא להפסיד אמירה, התפתחות, רגע נוסף.

כן, ככה מרגיש אושר אמיתי. בקולות הצווחה שקשה לעצור, אל מול אלה שעד 7 באוקטובר 2023 כלל לא ידענו על קיומם, ועכשיו – שנתיים אחרי – הם הפכו לאחים שלנו, למשפחה שלנו

ומכאן, נקרא לאישי הציבור ולפוליטיקאים: תנו לשקט למלא את הרגעים האלה. תנו לו את המקום שמגיע לו. תנו לחוזרים מתהומות הגיהינום את הזמן להחלים, להתרגל למציאות שלא האמינו שישובו אליה. אל תשתמשו בהם מייד כאתנן פוליטי. יהיה לכם את כל הזמן לעשות זאת – בציניות הידועה שלכם – במערכת הבחירות.

תנו למשפחות להתרפק על גופות החללים בפרטיותן. לדבר – יהיה לכם די זמן אחר כך. ובואו אנחנו, הציבור, נעשה את הדבר שההנהגה שלנו מסרבת לעשות: נסתכל לשבים בעיניים ונאמר – סליחה.

סליחה שלא ידענו להגן עליכם. סליחה שלא הצלחנו למנוע את ההרג, הרצח, האונס וההתעללות שעברתם.

ניסינו לכפר במשך שנתיים – יצאנו לרחובות, חיבקנו את המשפחות – אבל לא הצלחנו לקצר את משך הסבל הנורא שלכם במנהרות החשוכות, עשרות מטרים מתחת לאדמה.

סליחה. ברוכים השבים.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.