נתן אשל, מציצן החצאיות, האיש ששימש ראש הסגל בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עד שהורשע בעסקת טיעון, אמר פעם: "השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו". 

בספרם "אשם ייקום – מנהיגותו של שליט קורבן" לוקחים רונן צור וד"ר איתי שילוני את הניתוח הפסיכולוגי הזה צעד אחד קדימה – לא מדובר בשנאה אלא בתחושת נקם. תחושת נקם שהועצמה על ידי השליט, כפי שנכתב בכותרת המשנה: "מנהיגותו של שליט קורבן". מדובר, לשיטתם, במנהיג, אשר מאז חזר לשלטון ב-2009 ועל אחת וכמה לאחר הקמת ממשלת השינוי – חש את תחושת הנקם בכל רמ"ח אבריו.

בספרם "אשם ייקום" לוקחים צור ושילוני את הניתוח הפסיכולוגי של אשל צעד קדימה. מבחינתם, לא מדובר בשנאה אלא בתחושת נקם, שהועצמה על ידי השליט – "מנהיגותו של שליט קורבן"

המחברים מזכירים מספרו של בן כספית את הניתוח שנעשה לאישיותו של נתניהו: "הפרעת אישיות נרקסיסטית, אורח חיים פרימיטיבי, אימפולסיביות, קסם אישי רב עד כדי שרלטנות, דימוי עצמי גרנדיוזי, שקרנות פתולוגית, נטייה למניפולטיביות, אומנות בהפעלת אנשים, היעדר תחושת חרטה או אשם, שטחיות רגשית, היעדר אמפתיה, חוסר יכולת לקחת אחריות ונקמנות".

לאורך 284 עמודים מנתחים צור ושילוני את דרך עבודתה של "מכונת הרעל" ומנסים לפצח את קוד ההפעלה של התנועה הביביסטית. בניתוח של כתבי זיגמונד פרויד, אוטו קרנברג ואחרים הם מצביעים על הצורך של של קבוצה במנהיג בדמות אב, במלך-אל, שהם מבקשים לסגוד לו.

והמנהיג "הכול יכול" שולט גם באמצעות קרובי משפחתו, כאשר הם, תוך הצגת חזית אחידה אל מול כאוס מדינתי, מבקשים להשליט דיקטטורה. כמו למשל במקרה של פרדיננד ואימלדה מרכוס, בפיליפינים, הוגו צ'אבס ואישתו מריה גבריאלה בוונצואלה, הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, השליט הדיקטטורי בספרד, ואשתו כרמן, או סדאם חוסיין בעיראק ואשתו אלמה.

הסימביוזה הכמעט מוחלטת בין בנימין, שרה ויאיר נתניהו משתלבת בניתוח הזה גם בשילוב בני משפחה נוספים כמו דוד שימרון ויצחק מולכו. נתניהו הוא השליט הקורבן, כפי שעולה בספר, גם בביתו שלו: "יאיר ושרה בתורם, לצד היותם בעלי כוח אין סופי, הם קורבנות בפני עצמם של התקפות הציבור האנטי ביביסטי עליהם".

וכאן ייכנסו לפעולה כל אנשי מכונת או מפעל התודעה, ב"גלי ישראל" וב"פטריוטים", בערוץ 14 , וב"ערוץ טוב" ברשתות, ואצל הבוטים, והעיתונאים מטעם בערוצים האחרים, החושפים את העובדה שמלחמת אזרחים בין מדינת נתניהו למדינת ישראל אינה תאוריה בעלמא.

צור ושילוני מנתחים את עבודת "מכונת הרעל" ומנסים לפצח את קוד ההפעלה של התנועה הביביסטית. בניתוח של כתבי פרויד, קרנברג ואחרים הם מצביעים על הצורך של של קבוצה במנהיג בדמות אב לסגוד לו

פרופ' דויד פסיג, שהתראיין בערוץ "טוב", מצוטט: "אנחנו עדיין עושים את מלחמת האזרחים הזו בעצימות נמוכה…זה יכול להתגלגל לאלימות גבוהה". וכאן מוזכרת המחאה בליל גלנט, שהיו אשר ראו בה הקדמה למלחמת אזרחים העלולה להתרחש: "אירוע שייזכר בדברי הימים כאירוע ההשקה של מלחמת האזרחים הראשונה של ישראל".

ואל הקולות האלה אפשר להוסיף את השרים שמתייצבים לימינו ולשמאלו של נתניהו, בכל זמן, על התבטאויותיהם המחפירות בשאלת ההיענות להחלטות בית המשפט. זאת כאשר במשך כל השנים האחרונות נעשה הכול כדי להביא להחלשת המערכת המשפטית ולהגברת אי האמון בה.

ולצד המאבק הזה מזכירים צור ושילוני את החלשת האמון בצה"ל. את המתקפה על מפקדי צה"ל. ולא רק עליהם אלא על כל המוסדות ושומרי הסף הקיימים: "חלק ממהותה של מלחמת אזרחים הוא קריאת תגר על המוסדות הקיימים האשמתם בבגידה ותיוג אזרחים באופן משפיל ומבזה המעמיד אותם כבעלי בריתו של האויב – הרצי הלוי, רונן בר, יצחק עמית, גלי בהרב מיארה, תויגו כמי ששותפים לתאוריית הבגידה מבפנים, מחלישים את המדינה ומזדהים עם רצונו של האויב, כמו קודמיהם אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך, נדב ארגמן ואחרים". 

לצד הניתוח של המציאות הנוכחית, מנסים צור ושילוני להעריך מתי יגיע היום שאחרי: "המנהיג הנרקיסיסטי מנסה ללכת על הקו הדק שבו הוא אינו פוגע בתומכיו באופן השובר את אמונם בו ואת היותם שבויים בידיו. מנגנון ההשמדה העצמית הקיים במנהיג הנרקיסיסטי, מופעל בסופו של דבר. כאשר הוא מאבד שליטה על האיזונים והבלמים, חש חסין מכל פגיעה וסומך באופן שגוי על יכולתו להיחלץ מכל מצב, או אז הוא מקדם את קיצו".

במשך השנים האחרונות, מזכירים הכותבים, נעשה הכול להחלשת המערכת המשפטית ולהגברת אי האמון בה. ולצד המאבק הזה – הוחלש האמון בצה"ל, הותקפו מפקדיו, ולא רק הם אלא גם יתר המוסדות הקיימים

ולקראת הסוף מתבלים השניים את העתיד באופטימיות שכה חסרה לנו בימים אלה: "רגש הנקמה, עוצמתי ככל שיהיה, כשהוא מנותק מחזון, מאידיאולוגיה, או אפילו מאסטרטגיה של היום שאחרי – נסיים לנקום בכולם ואז מה – אינו נחלתם של רוב הישראלים. לפיכך אנחנו סבורים כי החברה הישראלית תפנה עורף לתחושות נקם ותפנה מקום למנהיג שמקרין עוצמה וחוזק אך גם מאחד ומרפא".

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.