יש רגעים שבהם מדינה שלמה צריכה לעצור. לנשום. ולהגיד בקול רם: משהו עמוק נשבר. הדוח של רופאים לזכויות אדם שכותרתו "מותם של הפלסטינים המוחזקים במשמורת ישראל: העלמה, הרג שיטתי וטיוח" – הוא אחד הרגעים האלה.

כשקראתי אותו, לא הצלחתי לברוח למילים יבשות כמו "לקונה משפטית" או "כשלים מערכתיים". זה לא דוח. זו רשימת שמות. רשימת גופות. רשימת אנשים שחייהם נגמרו כשמפתחות התא היו בידיים שלנו. במתקני המעצר והכליאה של צה"ל ושירות בתי הסוהר. 

"בשנתיים האחרונות מתו למעלה ממאה פלסטינים במשמורת ישראל… סביר להניח כי המספר גדול בהרבה מהמוצג כאן". מאות. לא בסטטיסטיקה מופשטת. אנשים. קולות. משפחות. דופק שנעלם.

"בשנתיים האחרונות מתו למעלה ממאה פלסטינים במשמורת ישראל… סביר להניח כי המספר גדול בהרבה מהמוצג כאן". מאות. לא בסטטיסטיקה מופשטת. אנשים. קולות. משפחות. דופק שנעלם

אנשים נעלמו. ממש כך

מאוקטובר 2023 ישראל פשוט הפסיקה לספר איפה הם. לא למשפחות, לא לצלב האדום, לא לארגוני זכויות אדם. "מדיניות של אפלה מוחלטת… הובילה למעשה להעלמתם של אלפי עצורים מעזה במשך למעלה מחצי שנה".

אני מנסה לדמיין אמא שיושבת בבית, בעזה, בגדה, ומחכה לצלצול. מחכה לשם. לכל פירור מידע. ואין. לא בגלל שאין מי שיענה, אלא בגלל שהמדינה בחרה שלא לענות.

וכאן, כדי להיות ישר עם עצמי ועם הקורא, אני לא יכול להתעלם ממשהו נוסף:
אנחנו יודעים איך זה מרגיש. כולנו חיינו חודשים ארוכים בתוך החרדה של החטופים שלנו. כל שמועה זעירה הפכה לדופק מואץ. כל תמונה מטושטשת, לתקווה. כל דממה, לפחד. אנחנו למדנו על בשרנו שאי-מסירת מידע היא לא "מחדל" אלא צורה של אלימות.

וכשאנחנו יודעים את זה על עצמנו, קשה עוד יותר לעכל מציאות שבה אלפי משפחות פלסטיניות לא קיבלו אפילו בדל של תשובה. גם להם יש נשים וילדים שמחכים. גם הם קיוו לשמוע את המשפט שכל משפחה רוצה לשמוע: "הוא חי". ובמקום זה, הם קיבלו שתיקה. שתיקה שנמשכה חודשים. שתיקה שהיה לה מחיר.

וכשבתי המשפט בישראל בחרו לדחות עתירות לאיתור עצורים בחותמת גומי, בלי דיון, הם לא היו "ניטרליים". הם היו חלק מהשתיקה הזו.

המוות הפך לשגרה

זה המשפט שהכי קשה לי לכתוב, ועוד יותר לקרוא.
לפני המלחמה: פחות מ־30 מקרי מוות בעשור שלם. מאז אוקטובר 2023: לפחות 94.

מאוקטובר 2023 ישראל פשוט הפסיקה לספר איפה הם. לא למשפחות, לא לצלב האדום, לא לארגוני זכויות אדם. "מדיניות של אפלה מוחלטת… הובילה למעשה להעלמתם של אלפי עצורים מעזה במשך למעלה מחצי שנה"

הנתיחות מספרות את מה שהמדינה ניסתה להסתיר: שברים בצלעות. שטפי דם. קרעים באיברים. אינסולין שלא ניתן. זיהומים שלא טופלו. תת-תזונה. זה לא "אירוע חריג". זו לא "תקלה". זו היד המכה, והיד שלא מגישה טיפול, שתיהן חלק מאותו מנגנון. המנגנון שלנו.

ואז מגיע הטיוח. שכבת מגן על שכבת מגן

כדי לדעת איך מישהו מת, צריך לבדוק את גופתו. אבל "בין אוקטובר 2023 לסוף מרץ 2024… הצבא לא העביר אף גופה למכון לרפואה משפטית לצורך בירור סיבת המוות".

בלי נתיחה, אין אמת.  בלי אמת, אין צדק.  ובלי צדק, פשוט ממשיכים הלאה.

בחלק מהמקרים גופות הוחזקו חודשים בהקפאה. חודשים של תירוצים, חודשים של השתהות, חודשים של טיוח. דמיינו אבא שמגלה על מותו של בנו שנה אחרי שהוא נעלם, ואז נמסר לו שאין כבר מה לבדוק.

אצלנו: האלימות זוכה לפירגון. האמת, לבעיטה

במקום לשאול "איך זה קרה?", אנחנו עסוקים בשאלה איך נשמר כבודם של "לוחמי כוח 100". כאילו הסיפור הוא על תדמית, לא על חיים שנגדעו.

הנתיחות מספרות את מה שהמדינה ניסתה להסתיר: שברים בצלעות. שטפי דם. קרעים באיברים. אינסולין שלא ניתן. זיהומים שלא טופלו. תת-תזונה. זה לא "אירוע חריג". זו לא "תקלה". זו היד המכה, והיד שלא מגישה טיפול

והפצ"רית?

האדם היחיד שבמעשיו נתן לציבור הצצה למה שמתרחש בין הקירות? היא זו שעליה יוצא כל הזעם. הסרטון שהדליפה נהפך לסערה לאומית, והמתים, אלה שאין להם דימוי, שאין להם ייצוג, נעלמים שוב. היא הסדק שכולם מחטטים בו.

כשמדינה עסוקה בקליפ ולא בקורבנות, המצפן שלה תקוע על ציר מקולקל.

אם אנחנו לא נביט, העולם יביט

הדוח פורסם בשלוש שפות, ולא במקרה. הוא נכתב כך שיקראו אותו גם במקומות שבהם מחליטים על חקירות בינלאומיות. זו לא אזהרה תאורטית. זו מציאות פשוטה: אם מדינה לא מסוגלת לחקור את עצמה, יחקרו אותה מבחוץ.

המשפט הבינלאומי לא מתרגש מדימויים, ולא מתבלבל מרעש תקשורתי. הוא רואה דפוסים, רואה גופות, רואה נתונים.  והדוח הזה מלא בהם עד לזרא.

הדוח הזה אינו נייר, הוא מראה

וכשאנחנו מסתכלים במראה הזו, אנחנו רואים: מערכת משפט שמעדיפה הליך על פני בני אדם. מערכת צבאית שמאבדת רסן. מערכת אזרחית שמתעייפת מלשאול.
וציבור שלם שמפחד לדעת את מה שהוא כבר יודע.

אבל בלי להביט, לא תהיה תקווה.

וכשאנו מסתכלים במראה הזו, אנו רואים: מערכת משפט שמעדיפה הליך על פני בני אדם. מערכת צבאית שמאבדת רסן. מערכת אזרחית שמתעייפת מלשאול. וציבור שלם שמפחד לדעת את מה שהוא כבר יודע

דוח כזה לא מבקש מאיתנו לבכות. הוא מבקש שנקום מהכורסה. שנדרוש חקירה אמיתית. שנדרוש אחריות. שנבין שהשתיקה שלנו, היא חלק מהאלימות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתעסק עם הסדק שבמראה.

היא חייבת, סוף-סוף, להביט במראה עצמה.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.