ככל שמתקרב מועד מימוש שלב ג' בתוכנית טראמפ, כך מתבררים והולכים חילוקי הדעות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, כאשר שבוע הפגישות המתוכנן ביניהם במעונו של טרמפ במאר א-לאגו פאלם ביץ' אמור לפתוח רשמית את שלב ג' לקראת שיתוף ישראלי מלא וכן, בלי שטיקים ובלי טריקים.

מה שורש הבעיה? הבדלים משמעותיים בציפיות השונות של טראמפ ונתניהו מן השנה הבאה. נתניהו נכנס למערכת בחירות, כאשר נושא הבחירות שהוא בחר הוא "החנינה שהדיפ סטייט מכשיל, ובכך הוא מעמיק את השסע בעם", בעוד שטראמפ רוצה לייחד את השנה הבאה להקמת הציר הפרו-אמריקאי אשר ברית ישראל-סעודיה בבסיסו.

נושא הבחירות שנתניהו בחר הוא "החנינה שהדיפ סטייט מכשיל, ובכך מעמיק את השסע בעם", בעוד שטראמפ רוצה לייחד את השנה הבאה להקמת הציר הפרו-אמריקאי, שברית ישראל-סעודיה בבסיסו

העדפתו של טראמפ לא תאפשר לנתניהו לקדם את נרטיב "החנינה והדיפ סטייט", והנרטיב שיחליף אותו הוא מדינה פלסטינית, והמצב בעזה, אשר מצד אחד יחוללו קרעים בתוך הממשלה שלו, ומצד שני יחזירו את נרטיב השבעה באוקטובר לדיון הציבורי. וזהו דיון שממנו נתניהו בורח כמו מאש, בייחוד בשנת בחירות.

נתניהו נכנס לבניית נרטיב "החנינה והדיפ סטייט" בעקבות פגישתו עם טראמפ אחרי שחזר לבית הלבן. לא קשה לתאר את שניהם משתפים מחשבות דומות איך מערכות המשפט "תפרו להם תיקים" ועל הצורך למוטט את "מערכות המשפט המושחתות האלה". נתניהו חזר מן השיחות האלה מצויד בהכרה שיש לו בעל ברית בארצות הברית למאבק משותף ב"דיפ סטייט". 

אבל, מה שנתניהו לא לקח בחשבון זה, שבעוד משפטיו של טראמפ מאחוריו, והוא כבר הציב לעצמו מטרות חדשות, שכותרתן היא פרס נובל לשלום, משפטיו של נתניהו עוד לפניו, ומעל לכל וראשית לכל עומד אתגר ביטול משפטיו.

בעקבות דבריה של השרה עידית סילמן, לפיהם טראמפ יעניש את מערכת המשפט אם לא תבטל את משפטו של נתניהו, יש להניח כי בפגישה האסטרטגית בפאלם ביץ', נתניהו יציע לטראמפ שלא להסתפק בקריאה לנשיא יצחק בוז'י הרצוג לתת לו חנינה, אלא להוסיף סנקציות נגד המערכת. יש לקוות שאנו טועים ובגדול, אבל דבריה של סילמן חייבים להדליק נורות אדומות בנושא.

נתניהו חזר מטראמפ בתחושה שיש לו בעל ברית למאבק משותף ב"דיפ סטייט". אבל הוא לא לקח בחשבון שבעוד משפטיו של טראמפ מאחוריו – משפטיו של נתניהו עוד לפניו, ובראשם אתגר ביטול משפטיו

וכעת, לעניין שלב ג'. מה שעומד על הפרק הוא פירוק חמאס מנשקו, ונסיגה של ישראל לקווים חדשים. נסיגה של ישראל מבלי שחמאס פורק מנשקו היא עמדה שישראל לא יכולה לקבל. מהלך כזה הוא קטלני לנרטיב שנתניהו בונה ליום הבוחר, שלא לדבר על הזעזועים בממשלתו, ויש פה מפגש אינטרסים של המדינה והממשלה.

דוברי הממשלה מדברים בפתוס רב נגד כניסת טורקיה לעזה, ועל שיבתה לירושלים. השאלה היא – איך טורקיה נכנסה לעזה? הרי מצרים לא מרשה זאת, דרך הים היא לא הגיעה, וגם לא דרך המנהרות. יכול להיות שישראל העלימה עין מכניסתה של טורקיה לעזה דרך המעברים היבשתיים? לא מתקבל על הדעת! כנ"ל בירושלים. אחרי שישראל סילקה את טורקיה, פתאום היא חזרה! איך זה יכול להיות?

עניינה של טורקיה בכוח הבינלאומי בלי ספק ידון בין טראמפ לנתניהו. נתניהו בשנת בחירות, בלי קשר למה שקורה בשטח, והוא מחויב לעמדה פומבית נגד חיילים טורקים שיבואו בעקבות הארגונים הלא ממשלתיים שכבר תוקעים יתד בשטח.

הבעיה היא שכל עוד חמאס נשאר, וישראל מחזיקה במחצית משטחה של עזה, אף מדינה לא מוכנה לבוא – חוץ מטורקיה, שתיכנס לצד החמאסי של הקו החדש אשר ישורטט בינה לבין ישראל. מבחינת ישראל זה מצב בלתי סביר לחלוטין, שאפילו נתניהו לא יוכל להעביר בישראל. אבל זה, יש לחשוש, מה שטראמפ יעמיד מול נתניהו בפגישתם במעונו המפנק.

דוברי הממשלה מדברים בפתוס נגד כניסת טורקיה לעזה ולירושלים. אז איך טורקיה נכנסה לעזה? הרי מצרים לא מרשה זאת, ודרך הים והמנהרות היא לא הגיעה. האם ישראל העלימה עין מכניסתה דרך היבשה?

אז מה לעשות? יש אופציות טובות, אבל בגלל שהן טובות, הסיכוי שלהם להתממש נמוך.

על מנת להבין את האופציות האלה, יש להבין איך הגענו עד הלום. הכשל העיקרי היה במטרת המלחמה שנלחשה בין נתניהו לבין בצלאל סמוטריץ' לחדש את תנופת ההתנחלויות בעזה. מכיוון שזאת הייתה מטרת המלחמה האמיתית, נתניהו חסם את האופציה הטובה האמיתית, להכניס את מדינות ברית אברהם לרפיח, כדי להקים שם ממשל מתחרה לחמאס, אשר יחליף אותו בבוא היום.

הרצון של נתניהו לשמור את סמוטריץ' בממשלה הביא אותו לנטוע בו את האשליה שחידוש ההתנחלויות הוא בר השגה. זאת הסיבה האמיתית שנתניהו סגר את מעבר רפיח.

פתיחת המעבר מחדש הוא המבחן האמיתי לכנותה של ישראל בקבלת מתווה טראמפ, שעל פיו המעבר כבר היה אמור להיפתח מזמן. כל עוד המעבר סגור, מצרים ומדינות ברית אברהם לא נכנסות לרפיח ופרויקט חידוש ההתנחלויות כאילו חי וקיים, במיוחד בשנת בחירות.

הקמת ממשל מתחרה לחמאס הנשען על מצרים וסעודיה, ולא על הפיאסקו הטרגי של ה"חמולות", עם חיסולו של אבו שבאב, היא האופציה האמיתית, שכבר הייתה אמורה לקום מזמן, ומעמידה את מצרים סעודיה וברית אברהם כשותפות ליום שאחרי חמאס. אבל הגרנדמייזר שרצה התנחלויות הביא לנו את טורקיה, והוא עדיין מאמין שיקבל התנחלויות.

הקמת ממשל מתחרה לחמאס הנשען על מצרים וסעודיה ולא על הפיאסקו הטרגי של ה"חמולות", היא האופציה האמיתית, שהייתה אמורה לקום מזמן. אבל הגרנדמייזר שרצה התנחלויות הביא לנו את טורקיה

אשר למפגש הצפוי בין טראמפ לנתניהו, הרי הצורך בטורקיה בשלב הזה הוא רק מכיוון שצריך כוח בינלאומי שישבור את הקרח בגיוס צבאות נוספים. לקטאר יש תפקיד לשלב הזה, כבעלת השפעה על חמאס, אבל הפרס הגדול הוא סעודיה. לקטאר הקטנה יש משמעות טקטית לזמן הזה, לסעודיה יש משמעות אסטרטגית לטווח ארוך.

אבל האסטרטגיה של נתניהו היא ביטול המשפט. זו חזות הכול. האם טראמפ ייתן לו את מבוקשו? האם מפגש האינטרסים המתנגשים ייצור פיצוץ, או את הסדרת היחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית לטווח ארוך?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.