מיקום של אדם או של קבוצה על הציר שבין קורבנות לאחריות, הוא מדד מרכזי לדפוסי התנהלות, קבלת החלטות ויכולת עיצוב עתיד. אין מדובר בקטגוריה פסיכולוגית שולית, אלא בעמדה תודעתית עמוקה. 

עמדה זו מעצבת את האופן שבו יחידים וחברות מפרשים מציאות, מגיבים לכישלון ומתייחסים להצלחה, ואיך מנווטים הלאה. קורבנות אינה גזירת גורל ואינה רק תיאור מצב; היא בחירה, או אסטרטגיה, כזו שמחירה כבד: שוחקת עוצמה, משתקת יוזמה ומנציחה תקיעות.

קורבנות מעצבת את האופן שבו יחידים וחברות מפרשים מציאות. קורבנות אינה גזירת גורל ואינה רק תיאור מצב; היא בחירה, או אסטרטגיה, כזו שמחירה כבד: שוחקת עוצמה, משתקת יוזמה ומנציחה תקיעות

מתקרבן נוטה להתמקד בהאשמת האחר – אנשים, נסיבות, המערכת, "החיים", כאחראים הבלעדיים למצבו של האדם. כישלונות מוסברים תמיד כנגרמים על ידי גורמים חיצוניים ובאשמתם.

אם יש הצלחות הן "כי מגיע לי", ולא פרי מאמץ מתוכנן. גישה קורבנית מתחברת לרוב לפסיביות: אם אינני הגורם למצב, גם אינני יכול לשנותו. לא פעם מתפתחת מכאן דינמיקה כפולה: כלפי חוץ תוקפנות, האשמה, כעס; כלפי פנים דכדוך, חוסר בטחון ותחושת חוסר אונים.

בקצה השני של המנעד ניצב מי שנוטל אחריות על חייו וריבון למעשיו. הוא לא מתעלם מקשיים אובייקטיביים, אי-שוויון או נסיבות חיים מורכבות. המשמעות היא אחרת: הכרה בכך שגם בתוך מגבלות, קיימת תמיד מידה של חופש פעולה: אין לי שליטה על הקלפים שקיבלתי, אך אתאמץ לשחק בהם הכי טוב שאפשר.

האדם האחראי הוא אקטיבי, יוזם, ומוכן למאמץ. הוא אינו מבטל ביקורת כלפי הסביבה, אך אינו בונה עליה את זהותו או את תירוציו, אלא מתנהל בשאיפה להישגיות, לתוצאות מיטביות ולהתקדמות מתמדת.

לשיח קורבני קבוצתי עוצמה רבה, משום שהוא מספק זהות קולקטיבית פשוטה וברורה: "אנחנו" מול "הם". חוסר הצלחה קולקטיבי כלכלי, חברתי או פוליטי, מוסבר באמצעות האשמת קבוצות אחרות.

גישה קורבנית מתחברת לרוב לפסיביות: אם אינני הגורם למצב, גם אינני יכול לשנותו. לא פעם מתפתחת מכאן דינמיקה כפולה: כלפי חוץ תוקפנות, האשמה, כעס; כלפי פנים דכדוך, חוסר בטחון ותחושת חוסר אונים

בדוגמה הישראלית, כמו גם במדינות אחרות, ניתן לראות נטייה גוברת להאשמות באפליה שיטתית, בשיח על "פריווילגים" כגורם-על לכל כשל, ובהתנהלות תוקפנית ונקמנית כלפי הקבוצות המסומנות כמצליחות או כאשמות. השיח הזה מעניק אולי פורקן רגשי, אך אינו מייצר פתרונות. להיפך, הוא מקשיח עמדות, מחריף שסעים ומונע שיתופי פעולה הכרחיים והתקדמות.  

אין זה מקרה ששיח קורבני מנוצל בזירה הפוליטית. קורבנות היא כלי אפקטיבי לליבוי יצרים, לגיוס תמיכה בכוחנות, בהתחשבנות ובנקמה במקום דיון ענייני. בישראל בולט במיוחד מצב שבו שני צדי המפה הפוליטית מאמצים שיח קורבני: מהצד האחד, האשמת מערכת המשפט, התקשורת ו"האליטות"; מהצד השני, הצגת דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וקבוצתו כמקור יחיד ובלעדי לכל הרע והכושל.

כל צד משוכנע שהוא הקורבן האמיתי, וכל צד רואה בשני איום קיומי. התוצאה היא דיון ציבורי לוהט, רגשי ורדוד, שבו אין כמעט מקום לסדר יום משותף ויוזם, לפתרונות קונקרטיים, לחלופות מדיניות או לאסטרטגיה סדורה. נטילת אחריות, אישית וקולקטיבית נדחקת לשוליים.

גם בזירה הבינלאומית ניתן לזהות דפוסים דומים. מדינות או תנועות המאמצות תודעת קורבנות נוטות למדיניות כוחנית, לנקמנות ולהטלת אשמה חיצונית, תוך הימנעות מבחינה עצמית ללא התחמקות. תגובות רגשיות מחליפות ניתוח קר ומדיניות מאוזנת כתנאי הכרחי לעוצמה מדינית.

אין זה מקרה ששיח קורבני מנוצל בזירה הפוליטית. קורבנות היא כלי אפקטיבי לליבוי יצרים, לגיוס תמיכה בכוחנות, בהתחשבנות ובנקמה במקום דיון ענייני. בישראל כל צד משוכנע שהוא הקורבן ורואה בשני איום קיומי

בהקשר הישראלי, הממשלה והדיון הציבורי  מאופיינים בקורבנות וממהרים לצבוע כל אירוע או צד אחר בצבעי שחור או לבן ללא גווני ביניים, ולנהל דיון רגשי ומסית תוך זניחת ראיה רציונלית. כך תיוג גורף של כל ביקורת כאנטישמיות הוא דוגמה מובהקת לשיח קורבני. אין ספק שאנטישמיות קיימת ואף מתגברת, אך תגובה בהתלהמות, סתימת פיות והתעלמות אינה אסטרטגיה יעילה. אחריות מדינית מחייבת הבחנה, ניתוח קר, ומדיניות מאוזנת, גם נוכח עוינות אמיתית.

שרידותם המופלאה של היהודים ועוצמתם לאורך הדורות וגם הציונות והישגיה, הם תוצר של התנהלות הציבור, בהובלת מנהיגים אחראיים, בדפוס אחראי ולא קורבני. למרות תלאות וגזרות, היהודים הצליחו לנווט, למצוא מוצא ולחשב מסלול מחדש גם כאשר המציאות הייתה קודרת.

עוצמותיה של ישראל מהקמתה, היערכות ביטחונית תוך גישה מאוזנת והתעקשות על גיבוי ולגיטימציה בינלאומית – היו התנהלות אחראית של מנהיגות העושה מה שנכון לישראל ולא מה שצועק הבייס.

הפיכתה של ישראל לסיפור הצלחה שמותג כאומת הסטרט-אפ, מרכז יזמות וחדשנות בולט ברמה גלובלית, היא תוצאה מובהקת של התנהלות אחראית ושאפתנית של מובילי המיזמים, תוצר של חינוך וסוציאליזציה שעיצבו אופי יזמי ומתאמץ.

שרידותם המופלאה של היהודים ועוצמתם לאורך הדורות וגם הציונות והישגיה, הם תוצר התנהלות הציבור, בהובלת מנהיגים אחראיים, בדפוס אחראי ולא קורבני. למרות תלאות וגזרות, היהודים הצליחו לנווט ולמצוא מוצא

ההתנהלות המדינית והביטחונית בעשורים האחרונים, יחד עם ההתנהלות הפוליטית הפנימית, הן בקצה האחר של המנעד – קורבני ובלתי אחראי. האשמת האחר והסביבה אולי מנחמת לרגע, אך היא מקבעת אי-הצלחה.

לקיום עוצמתה של ישראל והתפתחותה בעתיד נדרשת חזרה אחראית למסלול התנהלות אחראי ורציונלי.הבראתה של ישראל דורשת שינוי טקטוני, השחרור מקורבנות הוא צורך חיוני וקריטי, שיוביל לשיח אחר ולהשגת הסכמות. זה בידינו.

גם בזירה הבינלאומית יש צורך ביוזמה ופעילות למיטוב הישגים אסטרטגיים במוטיבציה רציונלית ולא מתוך קורבנות, כעסים ונקמנות. זה תהליך שינוי קשה וארוך שאינו יכול להיות ספונטני; הוא דורש מנהיגות יוצאת דופן.

על המנהיגים להוביל נרטיב של תקווה: כזה שמכיר בכאב ובקשיים, אך אינו בונה עליהם זהות, להחליף את הפורקן הרגשי שבהטחת אשמות בנרטיב של אחריות, של שותפות גורל ושל מחויבות לפתרונות.

מדיניות כזו אינה מבטיחה תשואות מיידיות, אך תוצריה – לכידות, יציבות ויכולת פעולה, משרתים את טובת הכלל לאורך זמן. זהו אתגר למנהיגות, למערכת החינוך ולכל אחד. זהו אתגר לסביבה החינוכית ולמערכת החינוך, לסוציאליזציה ולדפוסי האינטראקציות של כל צעיר וכל אזרח.

התמקדות בהתנהלות לנטילת אחריות, למאמץ ולהישג, היא הדרך לפרוץ את מעגל התקיעות.

על המנהיגים להוביל נרטיב של תקווה: כזה שמכיר בכאב ובקשיים, אך אינו בונה עליהם זהות, להחליף את הפורקן הרגשי שבהטחת אשמות בנרטיב של אחריות, של שותפות גורל ושל מחויבות לפתרונות

מי שמבקש להצטרף למשיגים ולמצליחים, בחיים האישיים, המקצועיים או הציבוריים, חייב לוותר על הנוחות המדומה של הקורבנות ולאמץ את האתגר המורכב, אך הפורה, של אחריות. בקורבנות לא בונים עוצמה; רק באחריות.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.