לפני חוק, לפני ביטחון, ולפני פוליטיקה – יש מוסר אנושי. וכשהוא נפגע, השאלה איננה מה מותר לנו לעשות, אלא מה אנחנו מאפשרים שייעשה בשמנו.

השאלה כאן איננה פוליטית. היא אזרחית: איך נראית מדינה כשהיא מפעילה כוח קיצוני לאורך זמן, תוך החלשה שיטתית של פיקוח ציבורי, משפטי ומקצועי?

מאז אוקטובר 2023, מדינת ישראל אינה מנהלת רק מלחמה בחזית; היא מפעילה מערכת כליאה דורסנית וחסרת תקדים בהיקפה, הפועלת בחשיכה מוסרית ודיונית.

איני מבקש מהקורא לאמץ עמדה פוליטית או להסכים על נחיצות המלחמה. אני מבקש מבט ישיר במציאות אזרחית מצמררת: כיצד נראית מדינה המפעילה כוח קיצוני, כמעט חסר רסן, תוך ריסוק מנגנוני הפיקוח שאמורים לרסן אותו.

איך נראית מדינה המפעילה כוח קיצוני לאורך זמן, תוך החלשה שיטתית של פיקוח ציבורי, משפטי ומקצועי? מאז אוקטובר 2023, ישראל לא מנהלת רק מלחמה בחזית – היא מפעילה מערכת כליאה דורסנית בהיקף חסר תקדים

דווקא במצבי קיצון, כשהקונצנזוס זועק לנקמה, נבחנים גבולותיה של חברה חפצת חיים. כיום, גבולות אלה נמחקים בשיטתיות.

ריבוי זירות – פיצול אחריות והקצנה

כליאת פלסטינים בישראל אינה מתרחשת עוד בתוך מערכת אחת מפוקחת. היא מתפצלת בין בתי סוהר אזרחיים, מתקנים צבאיים, מתקני חקירה ומרחבים שמחוץ לשגרה המוסדית. ריבוי הזירות אינו רק כשל ניהולי – הוא מייצר תמריץ.

כשאין סטנדרט אחיד ואין פיקוח מרכזי, כל גוף מפתח פרשנות משלו ל"רוח המפקד". הפרשנות הקשוחה ביותר נוטה לנצח, וכך הופך ביזור של שלילת החירות מכלי חריג לאמצעי ניהול שגרתי.

שלטון המנהיג הסמכותני: עמימות כמדיניות

כדי להבין את המתרחש במתקני הכליאה, יש להבין את המכניקה שמניעה אותם. ערן רולניק הזכיר לאחרונה שיעור היסטורי מטריד: כוחו של מנהיג סמכותני אינו נובע מריבוי פקודות, אלא דווקא מהיעדרן. תחת עקרון Führerprinzip, המנהיג מסמן כיוון ואויב, והמנגנונים פועלים "ברוחו". זוהי אלימות ללא פקודה כתובה ואחריות ללא חתימה, המאפשרת שמירת מרחק פורמלי מהפשעים המבוצעים בשמו.

מבנה זה משוכפל כיום בשירות בתי הסוהר. בארגון היררכי, ממושמע וחששן כל כך, אין צורך בהנחיות מפורטות כדי להרע תנאים; מספיקה "רוח מפקד". השר קובע כיוון, הנציב קובע שגרה, והפוליטיזציה חודרת דרך מינויים ונהלים שקובעים מה ייבדק ומה יושתק.

המבנה הסמכותני משוכפל כיום בשב"ס. בארגון היררכי, ממושמע וחששן, אין צורך בהנחיות מפורטות כדי להרע תנאים; מספיקה "רוח מפקד". השר קובע כיוון, הנציב קובע שגרה, והפוליטיזציה חודרת דרך מינויים ונהלים

מבט מתוך המנגנון: קריסה במספרים

המספרים מעידים על קריסה מתוכננת. ערב המלחמה הוחזקו כ־5,200 פלסטינים ככלואים ביטחוניים; כיום המספר חצה את רף ה-10,000. אלפים מהם מוחזקים במעצר מנהלי ללא כתב אישום – כלי שהפך מחריג לכלי ניהולי. ביניהם קשישים, נשים וילדים.

שום מערכת אינה בנויה להתמודד עם זינוק כזה בהיקפים – לא בתקינה, לא ברפואה ולא בלוגיסטיקה. זה לא קורה במקרה. זה קורה כששלילת חירות מפסיקה להיות חריג והופכת לשיטה.

מחיר ה"אחסון" ההמוני הזה הוא חיי אדם: כ־110 כלואים מתו במתקני הכלא מאז תחילת המלחמה. עקיפת פסיקות בג"ץ על מרחב מחיה באמצעות חקיקת חירום הופכת צפיפות למכפיל כוח לאלימות ולמחלות. זהו מעבר מניהול בני אדם, עם משפחות וחיים, ל"אחסון" מספרי. וכשמאחסנים בני אדם, מאבדים צלם אנוש.

וכשהכול מוגדר "ביטחוני", שום דבר לא נבדק לעומק. הגדרת-יתר סיסטמתית של "סיכון ביטחוני" משתקת ביקורת משפטית, מקצועית וציבורית.

הילדים שבחצר האחורית: הכתם המוסרי

האכזריות המערכתית פוגעת באוכלוסייה הפגיעה ביותר. כ־350 קטינים פלסטינים מוחזקים במתקני הכליאה, מהם 168 במעצר מנהלי. ילדים שנשלפים מביתם באישון לילה, אזוקים, לעיתים עם כיסוי עיניים, ומנותקים מהוריהם.

מחיר ה"אחסון" ההמוני הוא חיי אדם: כ־110 כלואים מתו במתקני הכלא מאז תחילת המלחמה. עקיפת פסיקות בג"ץ על מרחב מחיה באמצעות חקיקת חירום, הופכת צפיפות למכפיל כוח לאלימות ולמחלות

במקרה קיצוני במיוחד, נער אוטיסט בן 14, אזרח ישראלי, הוחזק עם בוגרים ועבר פגיעה מינית קשה. תגובת המדינה הייתה בידודו – אמצעי המוגדר כעינוי גם עבור מבוגרים. מאז אוקטובר 2023 נשללו מהילדים הללו ביקורים ושיחות, ונוצר ניתוק מוחלט מהוריהם.

כשהרפואה מתריעה – והחורף מצטרף

דו"חות רפואיים מצביעים על פגיעות, הזנחה והיעדר תיעוד שיטתי. הרפואה אינה שואלת מי צודק פוליטית, אלא האם יש טיפול והאם יש תיעוד.

והחורף: קור, רטיבות, היעדר בגדים חמים ושמיכות. אלה אינם "מזג אוויר", אלא תנאים הניתנים להקלה או להחמרה. כשהקור פוגע בשינה ובבריאות, הוא הופך לכלי של שליטה ולחץ. גם מזג האוויר יכול להפוך לכלי של מדיניות.

עמימות ומניעת מידע כאלימות שיטתית

העמימות היא תפעולית לא פחות משהיא פוליטית. ניתוק עצירים מעורכי דין וממשפחות הוא שימוש באי-ודאות לשבירת רוח. אנשים נעצרים ו"נעלמים", ללא מידע על מקום הימצאם או מצבם. אין גורם מרכזי אחד המחויב למסור תשובות. אנחנו יודעים מה עושה היעדר מידע, כי חווינו אותו בעצמנו. כולנו זוכרים את הסבל של משפחות החטופים שלנו, כשלא היה מידע, או כששוחרר מידע חלקי ומגמתי. לא אותה מציאות – אבל אותו מנגנון.

אוטיסט בן 14 הוחזק עם בוגרים ועבר פגיעה מינית קשה. תגובת המדינה הייתה בידודו – אמצעי המוגדר כעינוי גם עבור מבוגרים. מאז אוק' 23' נשללו מהילדים ביקורים ושיחות, ונוצר נתק מוחלט מהוריהם

כל מטר מרובע במתקן כליאה או חקירה מצולם 24/7, אך המדינה אינה נדרשת להציג תיעוד כדי להפריך טענות על עינויים ותקיפות מיניות. נטל ההוכחה מוטל על העציר, שבעת האירוע היה אזוק, במצב כריעה ומכוסה עיניים – לא על מי שמחזיק בראיות. זהו עיוות עמוק בדיני הראיות. כפי שמתאר רולניק, אסטרטגיית ה"אי-ידיעה" וההסתרה מאפשרת לממסד להתנער מתוצאות מדיניותו.

שדה תימן והתקפה על שומרי הסף

הפרשה אינה הבעיה – היא הסימפטום. במתקן מצולם ניתן היה להפריך את ההאשמות בקלות. היעדר ההפרכה אינו הוכחת אשמה, אך הוא שאלה מוסדית כבדה.

במקום דיון בצלם האנוש, קיבלנו מתקפה נגד הפצ"רית ומערכת אכיפת החוק. זהו ניסיון לשבור את המראה ולהאשים את מי שמחזיק בה. כך פועל הפיצ'ר: מידע מפוזר, אחריות מדוללת, וההכחשה תמיד אפשרית.

סיכום: המראה האזרחית

הנתונים הללו אינם רק על הפלסטינים. הם עלינו. יש המצדיקים אותם בכאב על חטופינו וקורבנותינו,  כאב מובן ומשותף לכולנו, אך הוא אינו יכול להפוך לרישיון לאובדן מוסרי.

במקום דיון בצלם האנוש בשדה תימן, קיבלנו מתקפה נגד הפצ"רית ומערכת אכיפת החוק. זהו ניסיון לשבור את המראה ולהאשים את מי שמחזיק בה. כך פועל הפיצ'ר: מידע מפוזר, אחריות מדוללת, וההכחשה תמיד אפשרית

זכויות אדם אינן פרס על התנהגות טובה; הן ביטוח החיים של כולנו. הכלים המופעלים היום נגד "האויב" יופנו מחר נגד כל מי שיחרוג מהקונצנזוס. השאלה איננה מה נעשה להם, אלא מה אנחנו מאפשרים שייעשה בשמנו, תחת מעטה של עמימות מתוחזקת.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.