מאז ה-7 באוקטובר 2023 נרשמה עלייה דרמטית ומתועדת בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם. בארצות הברית, בבריטניה, בצרפת ובגרמניה דווח על זינוק חד בתקריות אנטי-יהודיות – בקמפוסים, ברחובות ובמרחב הדיגיטלי כאחד.

בישראל מקובל להסביר תופעה זו באמצעות גורמים חיצוניים: הסתה קטארית, רדיקליזציה אסלאמיסטית או דינמיקות של קיטוב ברשתות החברתיות.

אלא שהתמקדות בגורמים אלה בלבד מחמיצה ממד מהותי של התופעה: תרומתה של ממשלת ישראל הנוכחית עצמה לתנאים שבתוכם ביקורת על ישראל מומרת, שוב ושוב, בהכללה אתנית כלפי יהודים.

התמקדות בגורמים חיצוניים בלבד מחמיצה ממד מהותי של תופעת האנטישמיות: תרומתה של ממשלת ישראל הנוכחית עצמה לתנאים שבתוכם ביקורת על ישראל מומרת, שוב ושוב, בהכללה אתנית כלפי יהודים

אין מדובר בטענה שלפיה הממשלה יוצרת אנטישמיות יש מאין. האנטישמיות קדמה לקיומה של הממשלה הנוכחית ואף למדינת ישראל עצמה. אולם הרטוריקה והמדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית מספקת תשתית, המקלה על המעבר מביקורת פוליטית לגיטימית לחשד אתני.

תרומה זו פועלת בשני מישורים מרכזיים: טשטוש ההבחנה בין מדינת ישראל לבין העם היהודי, והאופן שבו דמותו של בנימין נתניהו נתפסת בזירה הבינלאומית ובמיוחד בשיח הפוליטי בארצות הברית.

ההיבט הראשון נוגע לרטוריקה. לאורך החודשים האחרונים חוזרים ונשמעים מפי שרים בכירים בממשלה התבטאויות הממסגרות את הסכסוך במונחים שאינם מדינתיים בלבד אלא אתניים ודתיים.

אמירות, במיוחד מצד חברי קואליציה או שרים בממשלה, המכשירות פגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה בטענה ש"אין בה בלתי מעורבים", או טענה כי רק "עידוד הגירה" יכול להיות פתרון לסכסוך, וכמובן קריאה גלויה להתיישבות יהודית בעזה – אינן מוגבלות לשיח הישראלי. הן מצוטטות, מתורגמות ומופצות במרחב הגלובלי, שם הן נקראות כהצהרות רשמיות של מדינה המגדירה עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי.

בכך מתקצר המרחק הסמנטי בין שלוש קטגוריות שבעבר הובחנו זו מזו: ממשלת ישראל, מדינת ישראל והעם היהודי. כאשר פעולה צבאית מוצגת כהכרח קיומי של "מדינת היהודים", היא חדלה להיתפס כהחלטה ריבונית של ממשלה מסוימת ונעשית, בעיני מבקרים בינלאומיים, לביטוי של כוונה יהודית קולקטיבית.

האנטישמיות קדמה לממשלה הנוכחית ואף למדינת ישראל עצמה. אולם הרטוריקה והמדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית מספקת תשתית, המקלה על המעבר מביקורת פוליטית לגיטימית לחשד אתני

המעבר מ"ישראל פועלת כך" ל"היהודים פועלים כך" אינו נובע בהכרח מעוינות מודעת, אך הוא הופך למהלך רטורי כמעט טבעי כאשר המדינה עצמה מדברת בשם זהות אתנית רחבה יותר.

המישור השני קשור לאופן שבו ישראל נתפסת כיום בארצות הברית – לא רק כבעלת ברית אלא כסוגיה פוליטית פנימית. בעשור האחרון, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה בעזה, הפכה דמותו של בנימין נתניהו למוקד של מחלוקת בפוליטיקה האמריקאית עצמה.

באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית מוצג נתניהו, ובמיוחד בממשלתו הנוכחית, כמי שמפר באופן שיטתי זכויות אדם; אולם גם בימין הבדלני הולכים ונשמעים קולות המזהירים מפני מחויבות אוטומטית לישראל, העלולה לגרור את וושינגטון לעימותים אזוריים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי.

בהקשר זה תופס מקום בולט הפרשן השמרני טאקר קרלסון, הטוען כי הברית עם ישראל מסכנת את ריבונותה האסטרטגית של ארצות הברית ועלולה לסבך אותה בעימותים לא לה. 

טיעונים מסוג זה מנוסחים לעיתים קרובות במונחים של אובדן שליטה מדינית: מדיניות חוץ המוכתבת כביכול על ידי אינטרס זר או על ידי לחץ פוליטי פנימי.

ישראל נתפסת כיום בארה"ב – לא רק כבעלת ברית אלא כסוגיה פוליטית פנימית. בעשור האחרון, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה בעזה, הפכה דמותו של נתניהו למוקד של מחלוקת בפוליטיקה האמריקאית עצמה

ביקורת כזו עשויה להיות לגיטימית במסגרת דיון גאו-אסטרטגי; אולם כאשר היא משולבת בזיהוי אישי עמוק בין מדינת ישראל לבין מנהיגה – וכאשר מנהיג זה מציג את עצמו כמי שפועל בשם העם היהודי כולו – היא עלולה להדהד תמות ישנות על השפעה יהודית או על נאמנות כפולה. כך נוצרת שרשרת רטורית מסוכנת: ביקורת על מדיניות ישראלית מתמזגת בחשד כלפי השפעה פרו-ישראלית, והחשד הזה מחליק בקלות לחשד כלפי יהודי ארצות הברית כקולקטיב פוליטי.

שני המישורים הללו – הרטוריקה המטשטשת את ההבחנה בין מדינה לעם, והפרסונליזציה של ישראל בזירה האמריקאית – אינם יוצרים אנטישמיות, אך הם משנים את תנאי הופעתה. הם מגדילים את הסבירות שביקורת פוליטית תלבש צורה אתנית, ומאפשרים לשיח אנטי-יהודי להופיע מחדש תחת כסות של טיעונים מוסריים או אסטרטגיים.

זו איננה רק בעיה תדמיתית אלא בעיה מדינית מן המעלה הראשונה. ממשלה שבכיריה מציגים את פעולותיה כמאבק של זהות יהודית ולא רק של ריבונות מדינתית, ואשר מדגישה שוב ושוב את זהותה האתנית של המדינה כעיקרון מנחה למדיניותה, אינה יכולה להתפלא כאשר פעולותיה מתורגמות בעולם לפעולות של יהודים באשר הם.

כאשר מדיניות מוצגת כהכרח קיומי של "העם היהודי", וכאשר ראש הממשלה מזוהה בזירה הבינלאומית עם "מדינת היהודים", ההבחנה בין מדיניות ממשלתית לבין זהות אתנית נעשית שבירה במיוחד.

האנטישמיות המודרנית ניזונה ממקורות רבים. אך קשה להתעלם מן העובדה שהתנהלותה הרטורית והמדינית של ממשלת ישראל הנוכחית תורמת, גם אם שלא במתכוון, ליצירת תנאים שבתוכם ביקורת על מדינה מתמזגת בחשד כלפי יהודים. כאשר ממשלת ישראל מדגישה שוב ושוב את יהדותה – "עוצמה יהודית", "מדינה יהודית", "חוק הלאום היהודי" – היא מטשטשת במו ידיה את הגבול שבין מדיניות ממשלתית לבין זהות אתנית.

כאשר ממשלת ישראל מדגישה שוב ושוב את יהדותה – "עוצמה יהודית", "מדינה יהודית", "חוק הלאום היהודי" – היא מטשטשת במו ידיה את הגבול שבין מדיניות ממשלתית לבין זהות אתנית

וכאשר הגבול הזה קורס, לא רק הדימוי נפגע: ממשלה המדברת בשם העם היהודי נושאת באחריות לכך שכל יהודי בעולם עלול להיתפס כשלוחה של מדיניותה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.