אף פעם לא התלהבתי מהשורה המוגזמת ומלאת הפאתוס "יש אבנים עם לב אדם" בשירו הנודע של יוסי גמזו "הכותל" – שיר שנכתב בלהט ההתרגשות החילונית האקסטטית משחרור הכותל המערבי במלחמת ששת הימים.

גמזו כתב את שירו, המהלל את "הכותל – אזוב ועצבת, הכותל עופרת ודם", אחרי שהיה עד לשמחת הניצחון של הצנחנים בעיר העתיקה, שהייתה מהולה בכאב עצום על חבריהם שנפלו בקרב.

"זה עשה עליי רושם עמוק מאוד", הוא סיפר לימים, "זה צבא מנצח אבל לא צבא שמתרברב, לא בז לאויב, צבא שיושב באבל על החברים שנפלו – גם אם שוחררה ירושלים. חזרתי לתל אביב, לא הצלחתי לישון בלילה – ותיכף כתבתי את השיר 'הכותל'".

שירו של גמזו מסתיים בבית הנוגע ללב:

עמד מול הכותל עמנו
הרב הישיש בתפילה
אמר לי "אשרי שזכינו כולנו"
ושב ונזכר "לא כולם".

עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים
אמר לי "מתחת לחאקי, בעצם,
"כולנו כהנים ולוויים".

כמעט 60 שנה חלפו מאז שנכתב ההלל הזה לרב שלמה גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד 1971, ובמלחמת ששת הימים הצטרף לחטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור, נכנס עם הצנחנים לעיר העתיקה דרך שער האריות, והיה מהראשונים שהגיעו לכותל המערבי, שם נשא את תפילת "שהחיינו" ו"אל מלא רחמים" ותקע בשופר, באחד הרגעים האיקוניים בתולדות המדינה.

קבוצת חיילים מקיפה את הרב הראשי לצה"ל דאז, שלמה גורן, שתוקע בשופר בכותל המערבי, ירושלים, 7 ביוני 1967 (צילום: עיתון במחנה, ארכיון צה"ל, משרד הביטחון)

רוח אחרת מרחפת כעת ברחבת הכותל ובישראל. זו רוחו הרעה של הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת "כיסא הרחמים", שהלך לעולמו בשנה שעברה. מאזוז היה מקורב מאוד לרב צבי טאו, ששליחו בבית הנבחרים הישראלי, חבר הכנסת אבי מעוז, יזם את "חוק הכותל", שעבר ביום רביעי השבוע בקריאה טרומית בכנסת.

על פי החוק השערורייתי והמקומם, שספק אם חקיקתו תושלם, תימסר לרבנות הראשית סמכות מוחלטת בכותל, ותיפתח אפשרות לגזור עד שבע שנות מאסר על מי שיפעל ברחבת הכותל בניגוד לפסיקת הרבנות הראשית.

על פי החוק השערורייתי והמקומם, שספק אם חקיקתו תושלם, תימסר לרבנות הראשית סמכות מוחלטת בכותל, ותיפתח אפשרות לגזור עד שבע שנות מאסר על מי שיפעל ברחבת הכותל בניגוד לפסיקת הרבנות

מטרתה של החקיקה החדשה – ש-56 חברי כנסת הצביעו בעדה ו-47 התנגדו – למנוע מכאן והלאה את התפילות של כל מי שאינו מציית לחלוטין לכללי הרבנות הראשית. הוא מיועד בעיקר להדיר מהיהדות את הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות.

כך צועדת כעת כנסת ישראל לאורו החשוך של הרב מאזוז – האיש שטען שאריאל שרון חטף שבץ כעונש משמיים על תמיכתו בהתנתקות, תמך באיתמר בן גביר ובעוצמה יהודית, האשים את יאיר לפיד ואביגדור ליברמן שהם "גרועים מהנאצים", טען שמגפת הקורונה התפרצה בישראל כעונש על מצעדי הגאווה והאשים את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה באסון הר מירון כי הוא "נגוע במחלה".

את הדברים הבאים על הכותל שמייד יצוטטו מפיו, הרב מאזוז אמר בשיעורו השבועי לפני כעשר שנים. זה היה אחרי שהממשלה – בראשות בנימין נתניהו – אימצה את מה שכונה אז "מתווה הכותל", שאפשר את הרחבת "עזרת ישראל" בכותל כמתחם שבו יוכלו גם זרמים ליברליים ביהדות להתפלל על פי דרכם.

הרחבה הדרומית של הכותל בדצמבר 2025, האזור שעל פי מתווה הכותל אמור לעבור שיפוץ ולאפשר תפילה ללא הפרדה מגדרית (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

בעקבות הסערה הפוליטית שפרצה אז חזרה בה הממשלה מהסכמתה למתווה ובצמוד להחלטה נקבע כי "ראש הממשלה מנחה את מזכיר הממשלה לפעול לבנייה ולהכשרה של רחבת התפילה הדרומית (אתר קשת רובינסון) וזאת במהירות האפשרית".

ראש הממשלה הנחה, וכולנו כבר יודעים היטב מה משמעות המילים "במהירות האפשרית" בעידן נתניהו.

הרב מאזוז התרעם אז על הפשרות המתגבשות ואמר לחסידיו:

"אחרי שהרפורמים נכשלו בכל החכמות שלהם בגרמניה, ואחרי שהרסו את היהדות, ואחרי שהעבירו על דתם מאות אלפים בברלין ובמקומות אחרים, הלכו לאמריקה והמשיכו בזה… וכעת מה הם עושים? באו לכאן ונעצו ציפורניים, כמו החזיר שכתוב בגמרא שנעץ ציפורניו בחומת ירושלים. ומה הם רוצים? לעשות 'מתווה הכותל', דהיינו לחלק את הכותל, לעשות מקום אחד בשביל החסידים, ומקום אחד בשביל הספרדים, ומקום אחד בשביל הליטאים, ומקום אחד בשבילם.

"אבל הם לא יהודים! כי הם נגד התורה ונגד היהדות. והכל מותר בעיניהם… אתם לא מתביישים? לבוא לכותל המערבי ולתקוע שם יתד?… אחרי שראיתם כמה ניסים עשה לנו הקב"ה, עכשיו אתם באים? עכשיו אתם מתנפלים? זה לא שלכם! תעשו לכם כותל אחר בתל אביב או בכל מקום אחר, אבל תעזבו אותנו".

מכותל הבית שלי בתל אביב ניבטת אלי דמותו של היהודי הגאון בוב דילן, שיבדל לחיים ארוכים. בצילום, הוא מניח תפילין בכותל המערבי בירושלים, ולא יודע שיום יבוא וכנסת ישראל תעביר חוק שיקים חומה בין היהדות החדשה והבריונית שמתפתחת בישראל, לבין היהדות הליברלית של ארצות הברית שבתוכה דילן גדל וממנה המריא אל פסגת המוזיקה של המאה העשרים ואל פרס נובל לספרות.

בצילום, דילן מניח תפילין בכותל, ולא יודע שיום יבוא וכנסת ישראל תעביר חוק שיקים חומה בין היהדות החדשה והבריונית שמתפתחת בישראל, לבין היהדות הליברלית של ארצות הברית שבתוכה דילן גדל וממנה המריא

בוב דילן בבר מצווה של בנו בכותל המערבי, ירושלים, 20 בספטמבר 1983 (צילום: AP Photo/Zavi Cohen)

הבחירה בין בוב דילן לבין הרב מאזוז היא גם הבחירה בין יהדות ליברלית ומודרנית שכל יהודי העולם יכולים להרגיש בה בבית, לבין היהדות האלימה והמושחתת שמבססת כאן ממשלת החורבן הנוכחית. לטעמי, זו אחת הבחירות הקלות בחיים.

הרב מאזוז אמנם עזב את העולם, אבל נציגיו ממשיכים לעשות חיל. אחד מתלמידיו הבולטים של הרב מאזוז בישיבת "כיסא הרחמים" היה שלמה קרעי. בתמיכתו ובעידודו הנמרץ של הרב מאזוז קרעי פקד אלפים לליכוד, נבחר בעזרתם לכנסת, מונה לשר התקשורת, ופועל מאז בשליחותו של ראש הממשלה נתניהו להחריב את התקשורת החופשית בישראל.

השבוע, לקראת ההצבעה על "חוק הכותל" כתב השר קרעי את הדברים הבאים בעמוד הפייסבוק שלו: "כמעט שישים שנה אחרי, משחררים שוב את הכותל המערבי. הפעם מנעיצת הטלפיים של בג"ץ".

מזהים את נעיצת הציפורניים?

תנועת הליכוד הופכת עכשיו לנגד עינינו לתנועה שמרנית, פונדמנטליסטית ולאומנית. זו מפלגה שקרובה ברוחה הרבה יותר לרב מאזוז ולממשיכי דרכו מאשר לחזונה הליברלי המקורי

תנועת הליכוד הופכת עכשיו לנגד עינינו לתנועה שמרנית, פונדמנטליסטית ולאומנית. זו מפלגה שקרובה ברוחה הרבה יותר לרב מאזוז ולממשיכי דרכו מאשר לחזון הליברלי המקורי שלה.

הרב מאיר מאזוז ב-2014 (צילום: יעקב נאומי/פלאש90)

הכנסת הנוכחית לא רק פועלת עכשיו לבצר בחקיקה את היהדות נוטפת השנאה וההתנשאות מבית המדרש של הרב מאזוז, אלא גם מקצה משאבים רבים להנצחתו.

שבועיים לפני "חוק הכותל" מעורר המחלוקת עברה בכנסת הצעת חוק להנצחת הרב מאזוז, לפיה תוקם מועצת הנצחה שתכלול שבעה חברים, ג'ובים טובים למקורבים כמובן, ומשרד הדתות יחלק מלגות לחוקרים שיערכו מחקרים על "פועלו וחזונו" של הרב, וכן יוגדלו התמיכות למוסדות שמקדמים את מורשתו.

המורשת שלפיה להומואים, לחזירים, לשופטים ולרפורמים לא תהיה תקווה.

יוסי גמזו אכן הגזים כשכתב ביוני 1967 "יש אבנים עם לב אדם". אבל הוא דייק להפליא במשפט "יש אנשים עם לב של אבן". רבים מהם מנהלים כעת את ישראל.

יוסי גמזו אכן הגזים כשכתב ביוני 1967 "יש אבנים עם לב אדם". אבל הוא דייק להפליא במשפט "יש אנשים עם לב של אבן". רבים מהם מנהלים כעת את ישראל