המעבר החד ללמידה מרחוק בצל המלחמה מציב בפני הסטודנטים אתגר כפול: התמודדות עם עומס לימודי ועם מתח רגשי מתמשך. כדי לשמור על הראש מעל המים, עלינו להכיר בתופעת "עייפות זום" (Zoom Fatigue) ולאמץ כלים פרקטיים שישיבו לנו את הריכוז והאנרגיה.

*  *  *

השבועות האחרונים לא דמו לשום דבר שהכרנו בעולם האקדמי. המעבר המהיר והכמעט אוטומטי ללמידה בזום, תחת צילם המאיים של אירועי התקופה והמלחמה, דרש מאיתנו כוחות נפש שלא תמיד זמינים לנו במלאי.

בתוך המציאות הזו, הסטודנט והסטודנטית הישראליים מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת: עין אחת מנסה להתמקד בנוסחאות או בתיאוריות שעל המסך, והעין השנייה – הלב – נשואה אל מבזקי החדשות והדאגה לקרובים.

השבועות האחרונים לא דמו לשום דבר שהכרנו בעולם האקדמי. המעבר המהיר והכמעט אוטומטי ללמידה בזום, תחת צילם המאיים של אירועי התקופה והמלחמה, דרש מאיתנו כוחות נפש שלא תמיד זמינים לנו במלאי

התוצאה היא סוג מיוחד של תשישות, המכונה "עייפות זום" (Zoom Fatigue). זו אינה רק עייפות רגילה של סוף יום. זו שחיקה קוגניטיבית ורגשית עמוקה הנובעת מהשילוב שבין הממשק הדיגיטלי למתח הביטחוני. כמי שמובילה את תחום קידום הלמידה באקדמית ר"ג, אני רואה חשיבות עליונה במתן כלים שיעזרו לסטודנטים לא רק לשרוד את הסמסטר, אלא גם לשמור על החוסן האישי שלהם.

למה המוח שלנו כל כך מתעייף?

הסיבה ששיעור בזום מעייף פי כמה משיעור פרונטלי נעוצה באופן שבו המוח שלנו מעבד מידע. במפגש פנים אל פנים, אנחנו קולטים שפת גוף ואינטונציה באופן טבעי. בזום, המוח נאלץ לעבוד שעות נוספות כדי "לפענח" את הדובר מבעד למסך הקטן.

אנו חווים עומס יתר בעיבוד מידע לא-מילולי: הסריקה המתמדת של עשרות ריבועים קטנים בניסיון למצוא אישור חברתי או הבנה אצל הקולגות יוצרת שחיקה מהירה.

לכך נוסף פיצול קשב מתמשך – המוח מנסה לנתח את הבעות הפנים של כולם בו-זמנית, בעוד שרעשי הרקע בבית והודעות הווטסאפ הקופצות מהוות הסחת דעת בלתי פוסקת. גם העיכוב הטכני הקל ביותר (השיהוי במעבר הקול והתמונה) נתפס במוח כחוסר סנכרון חברתי, מה שמעלה את רמת המתח והעייפות.

התוצאה היא סוג מיוחד של תשישות, המכונה "עייפות זום" (Zoom Fatigue). זו אינה רק עייפות רגילה של סוף יום. זו שחיקה קוגניטיבית ורגשית עמוקה הנובעת מהשילוב שבין הממשק הדיגיטלי למתח הביטחוני

איך מחזירים את השליטה לידיים?

כדי לצמצם את השחיקה ולשמור על אפקטיביות, אפשר לאמץ מספר אסטרטגיות פשוטות אך עוצמתיות:

1

מיקוד בדובר (Speaker View): במקום להביט ב"לוח כוורת" של 20 או 30 פרצופים, עברו לתצוגת דובר. כך תאפשרו למוח להתמקד באדם אחד בלבד ותפחיתו את הגירויים הויזואליים המסיחים.

2

כלל ה-20-20-20: זהו כלי קריטי לבריאות העין והריכוז. כל 20 דקות, הסיטו את המבט מהמסך למשך 20 שניות, והביטו בחפץ שנמצא במרחק של כ-20 רגל (כ-6 מטרים) מכם. רצוי להביט החוצה מהחלון. המבט אל האופק משדר למוח מסר של "מרחב" ומפחית את תחושת הסטרס.

3

ייצור "סטריליות" בסביבת הלמידה: בתקופה שבה הבית הפך לכיתה, חשוב ליצור הפרדה. סגירת דלתות, הרחקת הסמארטפון לצד השני של החדר בזמן הרצאה, ותיאום ציפיות עם בני המשפחה לגבי "זמן לימודים", יכולים לחסוך אנרגיה יקרה המושקעת בניסיון לחסום רעשי רקע.

4

זמן "מסך כבוי": הרשו לעצמכם מדי פעם לכבות את המצלמה (בתיאום עם המרצה במידת האפשר) כדי להפחית את התחושה ש"צופים בכם" ללא הרף, מה שמאפשר הרפיה של שרירי הפנים והגוף.

אחת האסטרטגיות לצמצום השחיקה היא – הרשו לעצמכם מדי פעם לכבות את המצלמה כדי להפחית את התחושה ש"צופים בכם" ללא הרף, מה שמאפשר הרפיה של שרירי הפנים והגוף

לסיכום

היכולת להמשיך ולרכוש ידע למרות הכול היא חלק מהחוסן שלנו. על ידי אימוץ שינויים קטנים בהרגלי הלמידה הדיגיטליים, נוכל להפחית את העומס, לשמור על הריכוז ולסיים את יום הלימודים עם קצת יותר אוויר לנשימה.

ד"ר לי-נוי גרין היא חוקרת בתחומי הפסיכולוגיה והכלכלה ההתנהגותית ומרצה בפקולטה למדעי החברה במכללה האקדמית רמת-גן.