1. העמימות של האמירות (והעשיה והחשיבה מאחוריהן) משאירה את המרחב להשפעה של הציר האירני-חמאסי, כלומר לעימות, ללאומנים מקדשי חול וטרנספר, ולמי שרוצים בעימות על אש נמוכה לשנים.
2. ההתמקדות בביטחון בעזה כתנאי מקדים משאירה את ההקשר המדיני של עתיד הגדה המערבית פתוח, באופן שמונע הסדרה בלוחות זמנים ראליסטיים, ומבטיח התחזקות חמאס גם שם אחרי אבו מאזן, וכוחות נגדיים של שליטה בכוח וטרנספר מישראל.
3. השאיפה לחסל פיסית ולנטרל את חמאס, בעוד שאחרי חודשים חלק גדול מהנהגתו בעזה ובעולם מתפקדת ובעלת אמצעים ויכולת מוביליזציה מהווה נקודת חולשה ברעיון המאוד כללי המוצע. לא ברור מתי ואיך יתאפשר ייצוב בלי ווטו של הציר האירני…
4. האמירות כאילו נקודה מסויימת בזמן, ה7/10, זה מה שהביא לעצירת הנורמליזציה האזורית, מנסה להפחית מתהליכים ארוכי שנים של מניעת הסדרה מול הפלסטינים, פירוק ההסכם והנתיב הדיפלומטי מול אירן, אובדן השפעה ישראלית בזירה המדינית העולמית, חולשת חזון מדיני ואסטרטגיה יוזמת ישראלית של ההנהגה מזה שנים, חוסר היכולת לפתור בעיות בכוח (צבא) ולא במוח (מדיניות, דמוקרטיה), הנזק של החתירה תחת הדמוקרטיה ומסודותיה המקצועיים ועוד…
5. יש פער בין הכמיהה לבין יכולות עשייה אפקטיבית אופרטיבית של מדינות ערב (עם בעיות משטר ופנים משלהן) בשילוב עם מדינות המערב (על יכולותיהן). כוחות שמירת שלום עוזרים בעיקר בין מדינות ריבוניות ששולטות בנעשה בשטחן, ופחות באזורי סכסוך אלים אקטיבי שבו קבוצות שונות רוצות עימות.
6. אם מישהו ישראלי היה ממש רציני לגבי ישום שינוי, היינו שומעים מפיהםן את אמירות הפלסטינים השונים ומדינות ערב לגבי מה הן מוכנות לבצע ובדיוק באיזה תנאים ולוחות זמנים.
7. כל זמן שישראל בתוך הפיכה, כשהמוסדות מוחלשים וראשי המערכות מוחלפים בגורמים בעלי ראיית עולם מסויימת מאוד, ספק אם דיון רציונלי שממוקד שיתוף פעולה ופשרות וחזון של דו-קיום יוביל. להיפך, הלאומנות הכוחנית בקואליציה ומעבר תהפוך עימות לחריף יותר, אלא אם יחול שינוי מהותי, עכשיו.