רבים ממתנגדי שלטון נתניהו הביעו עמדות ותחזיות קשות על תופעת "עלייתם וירידתם של גנץ וכחולבן". כעס, פסימיות ותסכול היו תמצית התחושות, ולכולן היה בסיס, אך לתומכי כחולבן נותרה עד כה גם תקווה בלב לתוצאה סופית מיוחלת.

נראה שרק עתה, אחרי שעברה תופעת כחולבן וכבר כמעט נמוגה, רק עכשיו ניתן לסכם ולהבין לקחים ודאיים. רק כשההערכות והנבואות הקודרות הפכו למציאות של פירוק והתרוקנות תומכים ומנהיגים – אפשר להבין וכדאי לפעול. מה למדנו?

רבים ממתנגדי שלטון נתניהו הביעו עמדות ותחזיות קשות על תופעת "עלייתם וירידתם של גנץ וכחולבן". כעס, פסימיות ותסכול היו תמצית התחושות, ולכולן היה בסיס

גם במציאות כאוטית וצינית יש ערך רב למימוש עמדות וערכים המוצהרים מול אזרחים. הפרת הבטחתם העיקרית של גנץ ואנשיו לבוחריו בדבר מאבק בנתניהו ובשלטונו והצטרפותם לממשלת הליכוד גרמה לנזקים בלתי-הפיכים, שהשפיעו הרבה מעבר למפלגתם, ובעיקר:

• פירוק לרסיסים של החלופה השלטונית שוות-הכוחות שקמה לממשלה בתום הבחירות.
• פגיעה אנושה באמון האזרחים בתהליכים דמוקרטיים, בבחירות ובייצוג.
• אין אדם שנתונה לו סמכות מוסרית ליטול את הכוח הרב שנתנו בוחריו למפלגתו, ולנתבו לכיוון הפוך מייעודו המקורי, גם אם התנאים קשים ולא צפויים. מה עוד שצמרת מפלגתו חלוקה עליו ודורשת לפעול לפי המנדט המקורי שקיבלה המפלגה מבוחריה. נראה שיש צורך להזכיר זאת בעיקר לרמטכ"לים-לשעבר, שכבר "שאפו אוויר פסגות" ואולי שכחו את מגבלות כוחם.
• על המנהיג לפעול בעיקר לפי ערכיו ונטיית ליבו, ואת עצות יועציו להותיר לנושאים המשניים. הדבר נכון מוסרית וגם אלקטורלית – העם מעריך יותר את הדבר האמיתי והמקורי ופחות – את המלאכותי והמזויף.
• "הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות" – יושר, יושרה, צניעות ודוגמה אישית הינם ערכים חיוביים וחשובים, אך הם כלל אינם מוערכים אם נעשה בהם שימוש סלקטיבי, כושל ומזיק. מסירות-נפש וסבל מביאים ללעג ואף לכעס אם הביאו נזק ואובדן במקום תועלת. "דבקות במטרה" היא ערך כמעט-מקודש בשדה הקרב, אך עלולה להיות חרב-פיפיות בשדה הפוליטי. בהצטרפות כחולבן לממשלת הימין, על גבי ה"אלונקה" שסחב על גבו הרמטכ"ל-לשעבר – נשא גנץ את נתניהו והצילו מסכנות הנבצרות המשפטית, ואת "הרימון" שעליו אכן נשכב גנץ (בלשון הצבאית החביבה עלינו) – הוא הטיל בטעות קודם לכן לעבר אנשיו. פעולות אלו חיזקו וייצבו את שלטונו של הנאשם-בפלילים, מנעו את פסילתו מלכהן ואיפשרו שנת שלטון מוטרפת בצל סכנת-כליאה לשליט, ללא כל תמורה או ערובה לשינוי בהמשך.

ועכשיו, כדי לצמצם את הנזק ככל האפשר, ייטיב גנץ לעשות עם עצמו, עם שארית תומכיו ועם שוחרי השינוי השלטוני – אם יכיר בהקדם במצבו, יביע תמיכתו במועמד חדש, איכותי, ערכי ובעל סיכוי, ויקרא לציבור לעשות כן

על ידי מניעת פיצול נוסף בגוש הליברלי ועל ידי איחוד שורותיו יוכל לחזק חלופה אפשרית ומעשית להמשך שלטון נתניהו והימין. הרבה מאד אזרחים יעריכו אותו על צעד כזה, ובכך יקל מעט על הכאב והאכזבה שנכרכו בתקווה שנגוזה. איחוד כוחות  כולל בגוש הליברלי הינו חיוני לפני הבחירות ואף מוקדם ככל האפשר, כדי שתוכל להתגבש מנהיגות בעלת שיעור קומה, שתוכל גם לצבור מסת תמיכה ראויה עד למועד ההכרעה בבחירות.

עמיר מורן הינו בכיר-לשעבר בקהיליית המודיעין, יזם חברתי ועוסק ביישוב סכסוכים ובבניית קהילות. פעיל בתחום החברה המשותפת, תושב תמרת שבגליל.

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94

מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.

בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.