יום הקרב שהתרחש בין צה"ל לחזבאללה, בו הפעיל צה"ל תרגיל הטעיה טקטי מוצלח, הסתיים באופן שאפשר לשני הצדדים לסגור את האירוע. אבל המערכה בין ישראל לאיראן ושלוחותיה ארוכה והסבב הבא, שיכול להסלים לכדי מערכה רחבה, מעבר לפינה.

בגבול הצפון מתוח מאז התקיפות שיוחסו לישראל לפני כשבוע בסמוך לדמשק ובביירות (על זו שבסוריה ישראל גם לקחה אחריות). בתגובה, וכפי שהבטיח מזכ"ל הארגון, נצראללה, ירה חזבאללה ביום ראשון אחר הצהריים מספר טילי נ"ט לעבר בסיס צה"ל ורכבים צבאיים בסמוך לאביבים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי מסיבי ובתקיפות של מסוקי קרב בכפרים ועיירות לבנוניות הסמוכות לגבול.

במהלך האירוע ביצע צה"ל, ככל הנראה, תרגיל הטעיה טקטי. מסוק פינה שני חיילים שהובלו באלונקות מנקודה סמוכה לאזור התקרית, ונחת בבית החולים רמב"ם. החזבאללה הניח שהשיג את מטרתו, פגיעה מדודה מאוד בכוחות צה"ל, ומיהר לסגור את האירוע. רק לאחר מכן התברר כי לא היו כל פצועים וכי בצה"ל הבינו מה התמונה שבה חפץ חזבאללה וסיפקו לו אותה.

האיש שמופקד מטעם צה"ל על חזית הצפון הוא האלוף אמיר ברעם, קצין נועז וחריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון. כשברעם היה מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, באינתיפאדה השנייה, הוא יזם שורה ארוכה של מבצעים, כפי שסיפר לימים בראיון לאתר "nrg מעריב", שהתבססו על "הונאה טקטית שלא תלויה במודיעין. לגרות את האויב, להונות אותו, שייחשף, ואז לפגוע בו. להביא את אנשיך למגע איתו".

הפעם הפגיעה לא היתה בפעילי הארגון אלא ביעד, תמונת הניצחון שביקש חזבאללה להשיג, אבל העיקרון נשאר זהה. גנרלים לרוב זוכים לקרדיט על הפיקוד בשדה הקרב, ברעם הצליח הפעם דווקא לפקד על כוחותיו באופן שמנע מלחמה.

מעבר "מאפס למאה"

האירוע היווה גם מבחן ראשון, באש, לתא"ל שלומי בינדר, מפקד אוגדת הגליל החדש. בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פיקד אתמול על כוחות האוגדה ביום קרב קצר, מהסוג שניהלה האוגדה בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה.

ב"אירועי הר וגיא" למשל, בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. אז נמנע האירוע בזכות תושיית כוח צנחנים שביוזמת המ"פ ביצע הונאה טקטית, החליף את מיקומו הרגיל של המארב ופגע והרג ארבעה מחבלים.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה.

כפי שהודגם אתמול יכולת האוגדה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף.

הפעם הצליחו הצדדים להכיל את האירוע ולסגור אותו מהר, בהתאם לאינטרסים של שני הצדדים. מנגד, לא ברור מדוע חשף צה"ל את ההטעיה שביצע, במקום לתת לחזבאללה מוצא של כבוד מהאירוע. גם כך הודיע הארגון שהתקיפה היתה פעולת תגמול על התקיפה הישראלית בסוריה וכי החשבון על התקיפה בביירות עדיין פתוח.

למרות שהאירוע אתמול נסגר מהר, ברור לכל המעורבים שלאור המערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתעצמות של איראן ושלוחיה בחזית הצפון, בסוריה ועל-פי פרסומים זרים בלבנון ובעיראק, ההסלמה הבאה מעבר לפינה. בפעם הבאה חיזבאללה עלול שלא להסתפק בפגיעות של טילים בנכסים של צה"ל, אלא לכוון ליעדים שיאפשרו לו להציג פגיעה ממשית בישראל.

אז, יידרשו האלוף ברעם ותא"ל בינדר לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף, שיחייב הפעלת כוחות מילואים. למרות המצוקה התקציבית (צה"ל פועל ללא מתווה תקציבי מוסדר וממתין לממשלה שתקום לאחר הבחירות), הקיצוץ באימוני כוחות היבשה, בדגש על מערך המילואים, פוגע במוכנותם ללחימה. "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אמר פעם האלוף (מיל') ניצן אלון. הכלל הזה נשאר נכון.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"