באחרונה נשמעות בישראל טענות שכבר אין כיום שמאל וימין; ומנגד, מתחזקת והולכת ברחבי העולם תפיסה בינארית של זהות פוליטית, תפיסה הטוענת שאדם יכול להיות ציוני או פרוגרסיבי, אבל כל צורה של שילוב בין השניים אינה אפשרית.

מאז ה-7 באוקטובר, ולאור האירועים הנוראים שקרו מאז, הזורעים אימה וייאוש בציבור, נראה שהתפיסה הזו מתגברת ביתר שאת, ומעטים מדי הם אלו שיכולים לחוש אמפתיה לקורבנות, החטופים והמפונים הישראלים – ובה בשעה לחוש אמפתיה לסבל והשכול הפלסטיני. על כן, חשוב לי להבהיר מדוע אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל ציוני, או באמריקאית: ציוני-פרוגרסיבי. מדוע לתפיסתי גם השקפת העולם האוניברסלית שלי (שמאל) וגם זאת הפרטיקולרית (ציונות) יכולות וצריכות לחיות בשילוב וללא סתירה.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

לקראת יום הכיפורים שלח לי גוף כלשהו, גוף שאני דווקא מחבב, שאלון לגבי עמדתי בעניין היום הזה וכיצד אני מתייחס אליו ואל כל המקובל לעשות בו.

על כן לקחתי על עצמי לענות על השאלון הזה. אבל טרם אענה עליו כאן ולמען הסר ספק, רציתי להבהיר משהו בעניין יום הכיפורים ואני:

שירו הנודע, האייקוני של חיים גורי – "תפילה" – המצוטט להלן, מתייחס כידוע לנערים הלוחמים במלחמת תש"ח. עכשיו, עם כניסת כוחותינו ללוחמה קרקעית בלבנון, השיר שב ונהיה אקטואלי ורלוונטי. וזאת – בלי להתייחס לוויכוחים הפוליטיים והאסטרטגיים שקדמו לצעד זה ולדיבורים על סכנתה של שקיעה חוזרת בבוץ הלבנוני ועל החשש מהתדרדרות למלחמת לבנון שלישית.

הם כל כך נוגעים ללב, אותם לוחמים צעירים. אכן זאת העת לברכם ולהתפלל לשובם בשלום. הנה השיר.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.