באחרונה נשמעות בישראל טענות שכבר אין כיום שמאל וימין; ומנגד, מתחזקת והולכת ברחבי העולם תפיסה בינארית של זהות פוליטית, תפיסה הטוענת שאדם יכול להיות ציוני או פרוגרסיבי, אבל כל צורה של שילוב בין השניים אינה אפשרית.

מאז ה-7 באוקטובר, ולאור האירועים הנוראים שקרו מאז, הזורעים אימה וייאוש בציבור, נראה שהתפיסה הזו מתגברת ביתר שאת, ומעטים מדי הם אלו שיכולים לחוש אמפתיה לקורבנות, החטופים והמפונים הישראלים – ובה בשעה לחוש אמפתיה לסבל והשכול הפלסטיני. על כן, חשוב לי להבהיר מדוע אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל ציוני, או באמריקאית: ציוני-פרוגרסיבי. מדוע לתפיסתי גם השקפת העולם האוניברסלית שלי (שמאל) וגם זאת הפרטיקולרית (ציונות) יכולות וצריכות לחיות בשילוב וללא סתירה.

חשוב לי להבהיר מדוע אני מגדיר עצמי כאיש שמאל ציוני, או באמריקאית: ציוני-פרוגרסיבי. מדוע לתפיסתי גם השקפתי האוניברסלית  (שמאל) וגם הפרטיקולרית (ציונות) יכולות וצריכות לחיות בשילוב וללא סתירה

בהזדהותי כציוני וכפרוגרסיבי, אינני שולל שיתוף פעולה עם ליברלים שאינם פרוגרסיביים, או עם פלסטינים ואחרים שאינם ציוניים. להגדרת הזהות העצמית יש חשיבות רבה, משום שהיא מספקת מסגרת רעיונית לתפיסת עולם, כעוגן הנשען על ערכים, שמהם נגזרים היעדים האישיים והלאומיים.

זוהי הגדרה שתכליתה למנוע בלבול זהות, האופייני לעיתות משבר, ולהתמודדות עם תפיסות מנוגדות הנוטות לעיתים להתחפש ולטשטש את מהותן האמיתית. גם כשפועלים בפרגמטיות, עושים פשרות ויוצרים קואליציות עם אחרים.ות, חשוב לדעת מהם היעדים הפוליטיים אליהם אנו שואפים להגיע, או בשימוש במטאפורה מוכרת – לאן מצביעה מחט המצפן הערכי שלנו.

כפי שניתן להבין, להגדרת הזהות הערכית שלי יש שני נדבכים מרכזיים:

1. שמאל כתפיסה אוניברסלית, שמשמעותה בטרמינולוגיה הפוליטית העכשווית ליברליזם, אך כזה שאינו מסתפק בהגנה על החרויות הקיימות, אלא שואף להגברת השוויון, ושיש בו תפיסה רב-תרבותית קוסמופוליטית, וניסיון מתמיד לשיפור בתחומים רבים ומגוונים כמו: זכויות מיעוטים, נשים ולהטב"קים, הגנת הסביבה ועוד. באירופה מכנים זאת סוציאל – דמוקרטיה ובארה"ב פרוגרסיביות.
2. ציוני, כתפיסה פרטיקולרית, המאמינה, שמדינת ישראל היא הבית הלאומי ליהודים הרוצים לחיות בישראל, וליהודים שאינם חפצים בכך – הרי שבנוסף להיותה מקום מקלט אפשרי ליום סגריר, מהווה מוקד של הזדהות על בסיס מוצא תרבותי משותף.

כלומר, הנני ציוני, שמאמין בכל ליבו בערכים הדמוקרטיים האוניברסליים המפורטים בהכרזת העצמאות שלנו, ובראשם ערך השוויון בין כל אזרחי המדינה יהודים ושאינם יהודים.

גם כשפועלים בפרגמטיות, עושים פשרות ויוצרים קואליציות עם אחרים.ות, חשוב לדעת מהם היעדים הפוליטיים אליהם אנו שואפים להגיע, או בשימוש במטאפורה מוכרת – לאן מצביעה מחט המצפן הערכי שלנו

רבים מחברי הליברלים טוענים, שאני צריך להימנע מלהגדיר את עצמי כפרוגרסיבי ולהסתפק בליברלי, משום שלפרוגרסיביות יצא באחרונה שם רע בשל "טרלול" פוליטיקת הזהויות, המצויה בשוליים של תרבות ה-woke. זה אכן נכון שבשוליים של התנועה הפרוגרסיבית יש אלו שחושבים שיהודים הם בהכרח פריווילגים לבנים, מתוך בורות מוחלטת להיסטוריה והווה של היהדות, אך מדובר בשוליים הסהרוריים שפוגעים בתנועה ומטרותיה.

מצד שני, פעמים רבות אני גם שומע, מחברי הפלסטינים, אבל לא רק מהם, שעדיף שאוותר על הגדרתי העצמית כציוני. שכן מבחינתם הציונות היא תפיסת עולם לאומנית וקולוניאלית, משום שזוהי הפרשנות של מפלגות הימין שעיוותו בכך את החזון של מקימי המדינה ולעתים כך נראית הציונות כלפי חוץ.

אני ופרוגרסיבים רבים אכן פועלים לקידום שלום, אך אין לבלבל בין פיסניקים לפציפיסטים. יש אכן כאלו בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית שחושבים שכל שימוש בכוח הוא לא מוסרי, אבל אני מאמין שישראל תמיד צריכה ותצטרך צבא חזק, ואני גאה בשירות הצבאי המשמעותי שלי ושל ילדיי. עם זאת אני אכן מאמין שישראל נוטה להשתמש בכוח צבאי ללא יעד אסטרטגי לעתים קרובות מדי, ויש בישראל רבים מדי שאינם מבינים את מגבלות היכולת של כוח צבאי להשיג מטרות אסטרטגיות. אני בהחלט חושב שהכלי הדיפלומטי בקידום יעדים אסטרטגיים לא מספיק מנוצל על ידי ממשלות ישראל.

אני לא מסתפק בהגדרתי את עצמי כליברל, למרות שאני בהחלט כזה, וזאת משום שהליברליות היא מחנה רחב מדי מכדי להגדיר אותי במדויק, ואילו הפרוגרסיביות מאפשרת למקם את השייכות שלי בספקטרום הליברלי באופן ממצה יותר. הרי גם ליברטריאנים מגדירים את עצמם ליברלים, משום שהם מקדשים את החירות ואת האינדיבידואליזם, אבל הם ממש לא מוטרדים מפערים חברתיים ומהעובדה שיש רבים שנשארים מאחור כתוצאה מ"הדרוויניזם החברתי" של השוק החופשי.

המחזיקים, כמוני, בתפיסת העולם הפרוגרסיבית, מקדשים לא רק את החירות, אלא גם שואפים לשוויון רב ככל האפשר, תוך איזון ככל שניתן בין שוויון לחרות. איננו מסתפקים בשוק חופשי (למרות שהוא הכרחי ובלעדיו אי אפשר לעודד יזמות), מכיוון שאנו מאמינים, שיש מקרים שבהם השוק החופשי גורם ל"כשל שוק" של מונופולים ולריכוזיות של הכלכלה בידי מספר אוליגרכים, ובמקרים כאלה זאת חובת המדינה להתערב ולתקן.

הפרוגרסיביים מאמינים שלממשלה יש תפקיד בתמיכה באוכלוסיות מוחלשות וביצירת הזדמנות שווה. ללא השקפת העולם החברתית-פרוגרסיבית וביטוייה המעשיים, למשל באמצעות אפליה מתקנת, לנשים ולשחורים, לא הייתה זכות הצבעה כלל, והשחורים היו עדיין חיים בהפרדה (סגרגציה) ובוודאי שלא היו מגיעים למעמד של נשיא או של מועמדת לנשיאות בארה"ב.

היהדות הליברלית היא פרוגרסיבית במהותה, משום שהיא מעמידה את המושג "תיקון עולם" במרכז שאיפותיה. זהו מושג המגלם ביקורת על אלמנטים בסטטוס קוו ואת האמונה שיש אפשרות לשפרם. ללא הלך המחשבה והמצב הנפשי הטבוע בפרוגרסיביות השואפת לתנועה קדימה – ישראל לא הייתה ה"סטרטאפ ניישן" שהיא כיום, ולא היו כל כך הרבה יהודים שזכו בפרס נובל.

היהדות הליברלית פרוגרסיבית במהותה. ללא הלך המחשבה והמצב הנפשי הטבוע בפרוגרסיביות השואפת לתנועה קדימה – ישראל לא הייתה ה"סטרטאפ ניישן" שהיא כיום, ולא היו כה הרבה זוכי פרס נובל יהודים

התפיסה השמאלית בה אני מחזיק, מבדילה אותי מחלק גדול מאלו שהפגינו לצדי במחאה נגד ההפיכה המשטרית. מבחינת חלק משותפי למחאה, היעד היה מניעת התכנית של יריב לוין ושמחה רוטמן, מבלי לתת את הדעת לקשר שחייב להיות בין המאבק למען הדמוקרטיה לבין המאבק נגד הכיבוש.

לתפיסתי, הכיבוש היה ועודנו אחד המניעים המשמעותיים בעצם היוזמה להפיכה המשטרית. יתר על כן, משטר כיבוש קבוע הוא אנטיתזה לדמוקרטיה, והמשך קיומו הוא אנטי דמוקרטי מעבר לקו הירוק, והוא אף מוביל בהכרח למשטר סמכותני ולא דמוקרטי בתוך תחומי הקו הירוק. וזאת תוך פגיעה במיעוט הערבי, אבל לא רק בו.

על כן מאבק אמיתי כנגד ההפיכה המשטרית חייב ללכת יד ביד עם מאבק כנגד הכיבוש וחייב לכלול את הפלסטינים אזרחי ישראל. למרות כל האמור, חשוב לי לציין, שעדיין אמשיך לשתף פעולה עם המפגינים שלא חושבים כמוני בסוגיה הזאת ובאחרות.

המרכיב הציוני שבהשקפת עולמי נובע מאמונה שלמה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, שתהווה מקלט לעם, שנרדף במשך דורות כה רבים, ואין כל סתירה בעיניי בין היותי ציוני לבין תפיסת עולמי הפרוגרסיבית.

העם היהודי הוא הגדרה לאומית ותרבותית, אבל לא דתית. נושא הדת בתפיסתי הוא אישי וקהילתי ולא מדינתי. אני מרגיש מאד יהודי, אבל אני חילוני אגנוסטי, שמוכן להילחם על זכות אנשים דתיים לקיים את דתם ואורח חייהם, ובעת ובעונה אחת גם על זכות החילוניים להימנע מכפייה דתית. אני מאמין שהציונות המקורית היא חיולונית ופרוגרסיבית במהותה, משום שהיא שאפה לבנות פה חברת-מופת של צדק, שוויון וחרות ולא תאוקרטיה או אתנוקרטיה.

תפיסתי השמאלית מבדילה אותי מרבים שהפגינו לצדי במחאה נגד ההפיכה המשטרית. מבחינת חלקם היעד היה מניעת תכנית לוין ורוטמן – מבלי לתת את הדעת לקשר בין המאבק הדמוקרטי לזה שנגד הכיבוש

אני מתנגד בעומק ליבי לטענה, שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית, שכן הקשר ההיסטורי והלאומי של העם היהודי לארץ ישראל אינו ניתן להכחשה. הגדרתו העצמית של העם היהודי בתחומה של מדינת מקלט משלו בארץ ישראל הייתה שונה בתכלית מהקולוניאליזם האירופי באפריקה ובאמריקה, שנוצר למטרת ניצול כלכלי, לעיתים קרובות בתוספת מיסיונריות דתית שנכפתה על העמים הילידים.

ואכן, הציונות יצרה בית לאומי לעם היהודי, אבל ללא בית לאומי לעם הפלסטיני אנחנו לא נהיה חופשיים בארצנו. בדיוק מאותה סיבה שאני ציוני, אני תומך בזכויות הפלסטינים למדינה משלהם. אני מאמין כי בלי הפרדה פוליטית בין העמים ומתן זכויות לאומיות לעם הפלסטיני החי בשטחים לא נוכל לקיים פה חברה דמוקרטית וצודקת.

מכאן שחזון שתי המדינות, עם הבטחת הביטחון בהסדרים ארוכי טווח, הוא הדרך שמחברת את הציונות עם התפיסה הפרוגרסיבית, חזון שמצד אחד יממש את הזכות של העם היהודי למדינה משלנו, ומצד שני, לא יהיה על חשבון זכותם של הפלסטינים למדינת לאום משלהם. בקיצור – אם לא נסיים את הכיבוש, הוא יסיים אותנו.

בתוך מדינת ישראל עצמה – ברור שאי אפשר לקיים דמוקרטיה ליברלית ללא מסגרת לאומית-מדינתית. אבל יש הבדל דרמטי בין לאומיות לבין לאומנות. לאומנות היא אתנוצנטרית במהותה, מבוססת על שנאת האחר ועל תחושת עליונות גזענית. זאת להבדיל מהלאומיות, שמבוססת על סולידריות עם בני עמך, שהיא טבעית ממש כמו סולידריות עם בני משפחתך. לצערי יש היום רבים מדי בישראל שתופסים את הציונות במונחים לאומניים ולא כתנועת שחרור לאומית, כפי שהייתה במקור.

הציונות יצרה בית לאומי לעם היהודי, אבל ללא בית לאומי לעם הפלסטיני אנחנו לא נהיה חופשיים בארצנו. בדיוק מאותה סיבה שאני ציוני, אני תומך בזכויות הפלסטינים למדינה משלהם

בימים קודרים אלה לעתידה של מדינת ישראל, יש חיוניות רבה בחידוד תפיסות הבסיס של הזהות האישית. מזהותי כאיש שמאל ציוני וכפרוגרסיבי אני שואב את תפיסתי לפיה על מדינת ישראל להיות דמוקרטיה ליברלית, הדואגת לשוויון חברתי ולמשטר כלכלי-חברתי שנמנע מלגלוש לקפיטליזם-חזירי, ואף מעודדת ערבות הדדית וסולידריות אמיתית בין כל המגזרים המרכיבים אותה.

על ישראל להיות מדינה שוחרת שלום שפועלת להיפרדות פוליטית מהפלסטינים בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה. חובתנו להפסיק למנוע מהם (ומאתנו) את האופק של מדינה ריבונית משלהם.

אני מאמין שמדינת ישראל תתפכח בסופו של דבר מגל הלאומנות העכור השוטף אותה, ושהיא תחזור להיות מה שמייסדיה קיוו שתהיה – מדינת מקלט בטוחה לעם היהודי, שהיא חברת-מופת שוויונית לכל אזרחיה. אבל לא מספיקה התקווה בת שנות אלפיים ויש לעבוד קשה כדי לממשה.

עלינו להילחם מלחמת חורמה בגזענות. איני מבדיל בין אנטישמים לבין אסלאמופובים או גזענים אחרים. כל מי שנלחם באנטישמיות מבלי להילחם נגד גזענות שנגרמת על ידי יהודים, אינו בן ברית בחזון של שמאל ציוני.

כדי להשיג את החזון הזה עלינו ליצור איזון בריא בין שלטון הרוב לבין הגנה על זכויות המיעוט, הפרדה בין דת למדינה, וגבול ריבונות בינינו לבין שכנינו הפלסטינים, גבול שיהיה ברור ומוסכם עלינו החיים כאן, כמו גם על הקהילה הבינלאומית.

עלינו ליצור איזון בריא בין שלטון הרוב לבין הגנה על זכויות המיעוט, הפרדה בין דת למדינה, וגבול ריבונות בינינו לבין שכנינו הפלסטינים, גבול שיהיה ברור ומוסכם עלינו החיים כאן, כמו גם על הקהילה הבינל'

אפעל לקדם את היעדים הללו עם כל מי שאפשר, כולל אלו שאינם שמאל או אינם ציוניים. היחידים שלא אשתף אתם פעולה הם גזענים מכל הסוגים.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.