שי תמוז, גיבור ספרו החדש של ישי שריד "הפאנליסט", הוא עיתונאי שהתפכח, חצה את הקווים ועבר לימין לאחר שדעך כוכבו כעיתונאי תרבות מתון עקב שינויים ברטוריקה של התקשורת. והנה הוא זוכה שוב לבולטות ולתהילה מחודשת.

שריד מצטט בנימה אירונית-סרקסטית את קריאתו של גיבורו בשידור טלוויזיה לאחדות ושותפות גורל. תמוז קורא "להניח בצד את מחלוקות העבר בין ימין ושמאל ולעמוד שכם אל שכם מול האויב שרוצה להשמיד את כולנו".

שריד מצטט בנימה אירונית-סרקסטית את קריאת גיבורו בשידור טלוויזיה לאחדות ושותפות גורל: "להניח בצד את מחלוקות העבר בין ימין ושמאל ולעמוד שכם אל שכם מול האויב שרוצה להשמיד את כולנו"

עטיפת הספר "הפאנליסט" של ישי שריד

ביום שבו הגעתי אל הקטע המצוטט כאן מתוך ספרו של שריד קראתי בבית-קפה את החינמון הימני "ישראל היום". והנה מצאתי שם קריאה דומה מאוד אך נטולת שמץ אירוניה, שפרסמה שירה רודרמן, המנכ"לית של "קרן משפחת רודרמן". לפי האינטרנט הקרן פועלת לחיזוק הקשר של ישראל עם הקהילה היהודית בארה"ב ולשילובם בחברה של בעלי מוגבלויות. הגברת רודרמן קוראת לכולנו "לשים בצד את המחלוקות ולזכור שהחוסן והאחדות הם המפתח לניצחון…כשישראל מתמודדת עם סכנה ונלחמת על קיומה, אסור לנו להחליש את החיילים ואת צה"ל".

שירה רודרמן מוסיפה וטוענת, שבעת שירות מילואים הלוחמים חווים תחושת יחד "שמטשטש את הקולות מבחוץ ומנכיח את הדמיון ביניהם. אך חזרה לאזרחות שוב מנכיחה את ההבדלים ומעלימה את המצפן המשותף".

הפובליציסט הימני ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, אף הוא חרד לאותו "מצפן משותף". בטורו השבועי המתפרסם ב"הארץ" הוא התריע על "הלוחמה הפסיכולוגית שאנו מנהלים נגד עצמנו".

הסרטון המזוויע על המנהרה שבתוכה הוחזקו ששת החטופים קודם להירצחם היה בגרסתו חלק מאותה לוחמה פסיכולוגית. והוא הציג שאלה רטורית:

"מה הייתה מטרת ההצגה הדרמטית של הסרטון אם לא לשפוך שמן למדורת השסע המאכלת אותנו מבפנים? כן, היחידים שהמורל שלהם דוכא עד עפר על-ידי דובר צה"ל הם היהודים. הערבים חגגו".

אילה חסון דווקא לא נמנעה מהצגת הסרטון המחריד בפאנל הימני היומי שהיא מנווטת בערוץ כאן 11, בתוכנית "ישראל במלחמה". ומה היה לה לומר על התנאים המזוויעים שבהם הוחזקו אותם חטופים? בפאנל של חסון לא נאמרה אף מילה על כך שהחשיפה המצמררת ומטלטלת ממחישה את הצורך הבוער בעסקה מיידית להחזרת החטופים. מה הפריע במיוחד לאיילה חסון ולשותפיה לפאנל? הפער שבין שיטות הכליאה הנהוגות אצל אויבינו הנחותים לבין תנאי השבי של אנשי חמאס המוחזקים בישראל.

ביום שבו הגעתי אל הקטע המצוטט כאן מתוך ספרו של שריד קראתי בבית-קפה את החינמון הימני "ישראל היום". והנה מצאתי שם קריאה דומה אך נטולת שמץ אירוניה, שפרסמה שירה רודרמן, מנכ"לית "קרן משפחת רודרמן"

לא האמנתי למשמע אוזני. זה נשמע לי לא ייאמן, לא יעלה על הדעת. אבל הביטויים הללו כבר נשחקו מאז השבת השחורה. כל-כך הרבה דברים לא יאמנו מתחוללים במקומותינו. מיהרתי לכתוב את דבריה של חסון כדי שאוכל לצטט אותה בלי עיוותי זיכרון. האם היא ומרעיה באמת רוצים שאנשינו יתבהמו, ינהגו כברברים ויאמצו את סולם הערכים החמאסי?

ואיך צמחו אצלנו תופעות מפלצתיות כמו הפריצה האלימה של פוליטיקאים לשדה-תימן במטרה למנוע חקירה של חשודים מבני עמנו בהתעללות מינית מבחילה בעצורים אנשי חמאס? אם אכן הבנתי את תפיסתם של המתפרצים באלימות, אזי אסור לנו לחקור את עצמנו. כי אנחנו כיהודים עומדים מעל לכל חוק ומוסר.

חסון ביטאה זאת במילים אחרות. וכך היא הגיבה בתוכניתה על המהומות בשדה תימן: "יש עת לכל חפץ…זאת לא העת לרדוף חיילים ולהוקיע אותם בעולם. בעת הזאת צריך להיות מוכנים לחטוף מאויבינו מבחוץ וגם מאויבים מבפנים, קטנוניים ומרושעים". חסון, עיתונאית רהוטה, תבעה אפוא להניח לאנשינו החשודים ולהחיל עליהם את קביעתו האלמותית של קהלת:

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" (ספר קהלת ג", פסוקים א-ב).

כבר נשאלתי "למה בכלל את צופה בתוכנית של אילה חסון?". "דע את האויב", עניתי בלגלוג מריר. האם יש פה שנאת חינם? איך אפשר לקיים אחדות ולרחוש תחושות של יחד אחווה והזדהות עם אנשים שזאת תפיסת עולמם?

אני נוטה להזדהות עם דברי טוקבקיסט שחתם בשם "שהם". לדבריו זאת שנאת אין ברירה מול אנשים שסט הערכים שלהם שונה מאוד מזה של מקימי המדינה ושל האליטות והשכבות העיקריות המחזיקות את המדינה על כתפיהן. טוקבקיסט נוסף שחתם בשם "אלפומבארי" חתר לניסוח יותר זהיר. "אם נתרגם את השנאה לכעס, הוא כתב, ואת הכעס לפעולה נכונה, אפשר לצאת מהבור הזה".

כך הגיבה חסון בתוכניתה על המהומות בשדה תימן: "יש עת לכל חפץ…זו לא העת לרדוף חיילים ולהוקיע אותם בעולם. בעת הזאת צריך להיות מוכנים לחטוף מאויבינו מבחוץ וגם מאויבים מבפנים, קטנוניים ומרושעים"

ובראשי שוב מהדהדות הסיסמאות, שכמו שמות אותנו ללעג: "אחים אנחנו!", "כוחנו באחדותנו!", "ביחד ננצח הכול!". או כביטויו של גיבור הספר "הפאנליסט" הקורא לנו להניח בצד את המחלוקות "ולעמוד שכם אל שם מול האויב שרוצה להשמיד את כולנו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.