בגיל 62 הגעתי למנהלת משאבי אנוש במקום עבודתי והודעתי לה שאני מעוניינת לפרוש. התגובה המיידית שלה הייתה "אבל את לא נראית".

"איך אני אמורה להיראות?", שאלתי בצחוק. "עם מקל ביד?" ככה התחילה ההיכרות האישית שלי עם הגילנות.

לפי ויקיפדיה, גילנות היא דעה קדומה כלפי בן אדם הנובעת מגילו של אותו האדם. לגילנות שני היבטים עיקריים: הראשון – סטריאוטיפ שמתקבע על האדם עקב גילו, צעיר או זקן. השני – אפליה. הביטוי המעשי של הסטריאוטיפ הוא אפליה כלפי האדם.

מחקר שנעשה בארה"ב בנושא גילנות בקרב אזרחים ותיקים, הראה כי 82% חוו גילנות כלשהי. החלק הארי של המשתתפים חוו את הגילנות במסרים עקיפים כמו בדיחות או הגחכה. חלק חוו זאת במסרים ישירים, כמו לא מסוגל להפעיל טלפון, לא רואה, לא שומע. יש אפילו חלק שהפנימו את המסרים השליליים.

גם אצלנו, במדינת ישראל, אזרחים ותיקים מצהירים על יחס מפלה אליהם עקב גילם. מדינת ישראל הכירה בתופעת האפליה ואף חוקקה מספר חוקים שאמורים להתמודד עם הבעיה, הן במקומות עבודה והן במקומות ציבוריים.

אבל, כמו שאתם מבינים, מעסיקים מצאו דרכים לעקוף את האיסור, וככה תמצאו מודעות דרושים שמיועדים לסטודנטים. מה הסיכוי שאזרחית בת 64 שמחפשת עבודה היא סטודנטית? הבנתם את העניין.

הסטריאוטיפ המרכזי הוא של אזרח ותיק חלש, שחוק, איטי, כמי שעשה את שלו ואין בו יותר צורך. האזרח הוותיק הפך לשקוף. כפועל יוצא מכך נפגעות זכויותיו.

גם אצלנו, במדינת ישראל, אזרחים ותיקים מצהירים על יחס מפלה אליהם עקב גילם. הסטריאוטיפ המרכזי הוא של אזרח ותיק חלש, שחוק, איטי, כמי שעשה את שלו ואין בו יותר צורך. כפועל יוצא מכך נפגעות זכויותיו

אז מה אנחנו האזרחים הוותיקים יכולים לעשות כנגד דעה קדומה זו, איך ואיפה אנחנו משמיעים את קולנו? היכן ואיך רואים אותנו? האם יש לנו חלק בסטריאוטיפים שנוצרו?

הפלטפורמות הדיגיטליות מהוות את "כיכר העיר החדשה". זה המקום שבו אנשים, בעיקר צעירים, נותנים דרור לדעותיהם ומחשבותיהם וצורכים חדשות אלטרנטיביות בנוסף על חדשות מהזרם המרכזי.

במקום הזה, לא רואים אותנו ולא שומעים. השימוש ברשתות החברתיות גדל בקרב האזרח הוותיק אבל עדיין קיים פער מובהק בינינו לבין הצעירים.

השימוש העיקרי שלנו הוא בפייסבוק – כ-80%, אחוז שמשתווה לצעירים, אבל בשאר הפלטפורמות כמו אינסטגרם, ספוטיפיי, יוטיוב, טלגרם, טיק טוק ועוד, אנחנו כמעט ולא נמצאים, בוודאי ביחס לצעירים.

קולם של האזרחים הוותיקים לא נשמע וגם לא נראה מספיק ברחבי הרשת. וכך, הסטריאוטיפ של הקשיש "שלא יודע לתפעל מכשיר סלולארי" לא מאותגר, אלא להיפך, מתקבע.

מעל במה זו ובפוסט הראשון שלי, אני קוראת לאחיי ואחיותיי, האזרחים הוותיקים, השמיעו את קולכם הייחודי ברחבי הרשת ללא פילטרים וללא צנזורה. יש צעירים שמשתוקקים לשמוע אותנו, שמעריכים ידע וניסיון

מעל במה זו ובפוסט הראשון שלי, אני קוראת לאחיי ואחיותיי, האזרחים הוותיקים, השמיעו את קולכם הייחודי ברחבי הרשת ללא פילטרים וללא צנזורה. הביאו את הידע הרב שצברתם ואת ניסיון החיים רב השנים שלכם שאין לו תחליף.

השתתפו בתסכיתים, העלו תמונות וסרטונים לאינסטגרם, כתבו פוסטים. קחו חלק בקבוצות דיון, לכולם יש מקום וכולם מתקבלים בברכה. פגשתי צעירים שמשתוקקים לשמוע אותנו, שמעריכים ידע וניסיון.

אל תחששו ללמוד את השפה החדשה הזו. ברוב המקרים ניתן לעשות זאת באופן עצמאי, ממש כמו הצעירים. במידה וזקוקים לעזרה, תמיד ניתן להיעזר בבני משפחה, ברשות המקומית או ברחבי הרשת. אף אחד לא יכול להשמיע את קולנו כמו שאנחנו יכולים.

באמצעות נוכחות פעילה ב"כיכר העיר החדשה" נוכל לשנות את הדעות הקדומות, נוכל להילחם על זכויותינו ולחזור למקומנו ומעמדנו הטבעי כ"זקני השבט".

על נושא זה ונושאים אחרים הקשורים תוכלו לשמוע בהרחבה בתסכית שלי ושל שותפיי, "בטל בשישים".

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.