לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

פרופ' יפעת ביטון, נשיאת מכללת אחוה, ציינה בכתבה שפורסמה ב"הארץ" כי 72% מבני הדור הראשון להשכלה גבוהה לומדים במכללות. לכן, היעדר ייצוג של בוגרי מכללות בבית המשפט העליון יוצר בפועל מציאות של שעתוק מעמדי והדרת אוכלוסייה זו מהתמחות יוקרתית זו.

נתונים אלה מעלים שאלות נוקבות לגבי הנגישות ללימודי משפטים ולמשרות יוקרה במערכת המשפט, ומדגישים את הצורך בבחינה מעמיקה של תפקיד המכללות בהנגשת מקצוע עריכת הדין לאוכלוסיות מגוונות.

הנתונים מעלים שאלות נוקבות לגבי הנגישות ללימודי משפטים ולמשרות יוקרה במערכת המשפט, ומדגישים את הצורך בבחינה מעמיקה של תפקיד המכללות בהנגשת מקצוע עריכת הדין לאוכלוסיות מגוונות

לאורך השנים, אנשים אשר למדו במכללות למשפטים סובלים מתפיסה מקצועית שלילית בקרב חלק מהקהילה המשפטית. דוגמא מובהקת לכך היא פוסט שפורסם לאחרונה בפייסבוק, שבו משרד עורכי דין יוקרתי במרכז הארץ פרסם מודעה אשר קוראת לאנשים להגיש מועמדות להתמחות במשרדו. אותו משרד הוסיף הבהרה שהמשרה מיועדת לבוגרי אוניברסיטאות בלבד ולא מכללות.

עוד דוגמא הם דבריו הזכורים של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, אשר "האשים" את המכללות באחוזים הגבוהים של הסטודנטים אשר לא עברו מבחני לשכה. למרות שאמירותיו של ראש לשכת עורכי הדין זכו לביקורת רחבה, נראה שאחוזי המעבר של בוגרי המכללות נמוכים משמעותית מאחוז המעבר של בוגרי אוניברסיטאות.

עם זאת, כפי שציינתי, כמובן שניתן להצדיק ואף לשבח את פתיחת המכללות, בין אם בשל הנתון אשר לפי יפעת ביטון "מאפשר" לימודי משפטים לדור ראשון בהשכלה, או נימוק דומה אשר מנה בעבר פרופ' יובל אלבשן, לפיו התלמידים אשר לומדים במכללות למשפטים מגיעים לשם בשל פערים מעמדיים אשר מונעים מהם להגיע ללימודים באוניברסיטה, זאת בשל חוסר בהשכלה, מחסור במשאבי זמן ובפניות ללימודים.

להנגשה של לימודי המשפטים ערך בגיוון ועיצוב החברה הישראלית, ובל נשכח שרק לאחרונה המדינה נחצתה בעקבות הרפורמה המשפטית, אשר חלק מתומכי אותה רפורמה טענו כי שופטי בית המשפט העליון על פי רוב מייצגים או מגיעים מעמד חברתי-כלכלי גבוה, ובכך הופכים את מערכת המשפט לאליטיסטית ומנותקת.

נראה שאכן קיים ערך בהנגשת לימודי המשפטים לאזרחים אשר גדלו בעיירות פיתוח או מגיעים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר, דבר שבמתכונת הנוכחית באמת קשה מאוד. האם מכללות למשפטים הן הפתרון?

נראה שאכן קיים ערך בהנגשת לימודי המשפטים לאזרחים אשר גדלו בעיירות פיתוח או מגיעים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר, דבר שבמתכונת הנוכחית באמת קשה מאוד. אך האם מכללות למשפטים הן הפתרון?

ראשית, כפי שציינתי, בוגרי המכללות למשפטים נאלצים להתמודד עם ספקנות מובנית בקרב הקהילה המשפטית, כזו אשר קשה להתנתק ממנה בחיים המקצועיים (או לפחות בתחילת החיים המקצועיים) ובאה לידי ביטוי בפחות זימונים לראיונות להתמחות במשרדים "הנחשקים".

שנית, מעבר לסטריאוטיפים אשר דבקים בבוגרי המכללות, אל לנו לשכוח שבמרבית המכללות הסכומים אותם נדרשים סטודנטים לשלם גבוהים משמעותית מאשר הסכומים אותם נדרשים תלמידי אוניברסיטאות לשלם. כך שאם המטרה היא הנגשת לימודי המשפטים, לא בטוח שמוסד לימודים אשר מחיר שנת לימוד בו עשוי להגיע עד פי שלוש מסכום הלימוד באוניברסיטאות הוא החלופה היעילה ביותר.

שלישית, בוגרי מכללות עוברים באחוזים נמוכים משמעותית את מבחני לשכת עורכי הדין, כך שללא מעט סטודנטים נוצר מצב אבסורדי שבו הם שילמו פי 2 או 3 יותר שכר לימוד מתלמידי אוניברסיטאות אך לבסוף לא הצליחו לסיים כעורכי דין.

לכן, למרות שלמכללות למשפטים יש ערך חברתי בכך שהן מנגישות את מקצוע עריכת-הדין, בוגרי אותן מכללות אשר לעיתים מגיעים ממצב חברתי-כלכלי נמוך, נאלצים להתמודד עם קשיים מקצועיים וכלכליים אשר ניתן היה לצמצם אותם משמעותית אילו היו בנמצא חלופות אחרות, כמו הנגשת האוניברסיטאות לדור ראשון באקדמיה או לסטודנטים נעדרי בגרות, תוך התחשבות במצב החברתי-כלכלי של אותם סטודנטים.

תוכניות מסוג זה כבר קיימות במספר פקולטות למשפטים, כמו למשל באוניברסיטת חיפה אשר מציעה תוכנית קבלה לסטודנטים על בסיס ממוצע בגרויות (על תנאי).

באותה תוכנית הסטודנטים מקבלים "הזדמנות" ללמוד באוניברסיטה על בסיס ממוצע בגרויות ומבחני התאמה, ובהעדר עמידה בתנאים בסוף סמסטר א' או סוף שנה א', אותם סטודנטים הופכים לסטודנטים מן המניין. תוכנית "אפיק מעבר" ממכללות לאוניברסיטאות מאפשרת לסטודנטים מצטיינים שלמדו בשנה א' במכללה לעבור לאוניברסיטאות כסטודנטים מן המניין.

הדרך העמוקה והאמיתית לצמצום הפערים עוברת דרך הלימודים באוניברסיטאות, ולא דרך העצמת מוסדות שונים לסטודנטים ממצב חברתי-תרבותי שונה

תוכניות אלו כמובן מבורכות אך אינן מספיקות. נראה שעל האוניברסיטאות, המל"ג והפקולטות למשפטים למצוא תוכניות אשר ינגישו את לימודי המשפטים לקהילות שונות, תוך מתן אפשרות ללמוד באוניברסיטאות. הדרך העמוקה והאמיתית לצמצום הפערים עוברת דרך הלימודים באוניברסיטאות ולא דרך העצמת מוסדות שונים לסטודנטים ממצב חברתי-תרבותי שונה.

לסיכום, בעוד שהמכללות למשפטים נועדו להנגיש את לימודי המשפטים לאוכלוסיות מגוונות, המציאות מראה כי הן עלולות ליצור אתגרים חדשים עבור בוגריהן. הפער בייצוג בהתמחויות יוקרתיות, הסטיגמות המקצועיות, העלויות הגבוהות ואחוזי המעבר הנמוכים של בחינות הלשכה – כל אלה מעלים שאלות לגבי האפקטיביות של המכללות בהשגת מטרתן המקורית.

במקום זאת, נראה כי הפתרון המיטבי טמון בהרחבת והעמקת תוכניות הנגשה באוניברסיטאות עצמן. על ידי יצירת מסלולים ייעודיים, התאמת תנאי קבלה, ומתן תמיכה מותאמת, האוניברסיטאות יכולות לספק הזדמנות אמיתית לניעות חברתית ומקצועית, תוך שמירה על סטנדרטים אקדמיים גבוהים. זוהי הדרך להבטיח שוויון הזדמנויות אמיתי בעולם המשפט הישראלי.

אלעד בן-זקן הוא בעל תואר ראשון במשפטים, בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.