נחום ברנע, בטור דעה פסימי למדי, קבע כי "המחאה איבדה את היכולת שלה ליצור סדר יום. לא נותר לה אלא לדפוק את הראש בקיר" (2.12.24, Ynet). באבחנתו של ברנע לא היה כל חדש. היא רווחת זה זמן רב, לרבות על במה זו. גם את ספת הפסיכולוגיה הציעו לפיענוחה.

אכן, זה זמן רב שתנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית ממחזרת ומשלהבת את עצמה בשלטי ענק שנונים, בקריאות-קרב ברשתות, בתוכניות מפורטות ל"יום פקודה", ובהפגנות כמובן. ללא תוחלת: ההמונים לא יוצאים מבתיהם, ומיליונים לא צרים על הכנסת.

בעלת דוקטורט בספרות עברית, בתחום השירה המזרחית, ותואר מוסמך במשפטים. בעבר כיהנה במגוון תפקידים בתחום קידום השוויון של אנשים עם מוגבלות.

מכל הישראלים המצוינים שיש לנו במדינה, בחרו דווקא באמריקאי בן שפירו להשיא משואה? שפירו, האיש שעשה את הונו ועוקביו מפילוג החברה האמריקאית ושיסוי מתמיד בלהט"בים ובזכותן של נשים לבצע הפלה?

מכל הישראלים המצוינים שיש לנו במדינה בחרו דווקא את אותו שפירו, המוקצה מחמת המיאוס בקרב מחצית מהאמריקאים? האם חסרים לנו ישראלים ראויים – עד שהתעורר הצורך לחפש אדם חשוך מעבר לים?

נאור נרקיס הוא מייסד ״חוזרים בתבונה - הקורס לחילון החברה החרדית ברוח תנועת ההשכלה״. פועל למען הגדלת כמות היוצאים מהחברה החרדית לחברה הישראלית.

ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה ובלבנון – וכינונם של ממשלים חדשים בשתי המדינות – פותחים בפני שתי המדינות פרק חדש במערכת היחסים ביניהן. שני הממשלים מתמודדים עם אתגרים לא מבוטלים.

בסוריה, משטרו של אחמד א-שרע (מוחמד אל-ג'ולאני) נאבק כדי להרחיב את שליטתו לכלל המדינה, ולגבש את מכלול השחקנים במדינה לכדי מערכת שלטונית אחת. בלבנון, הנשיא ג'וזף אעון והממשלה בראשות נוואף סלאם מנצלים את הנסיבות החדשות, ההיסטוריות, שנקרו בפניהם על מנת לבסס את שלטונה של המדינה, ולהחליש ככל שניתן את כוחו הצבאי והפוליטי של חזבאללה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

הרבה אנשים פה עומדים מופתעים לנוכח ההתדרדרות הפנימית המתמשכת. הם לא מבינים מדוע תהליך הרסני זה לא נעצר ומדוע אין ניסיונות של ממש להתפייסות. הרי מדובר בטובת המדינה לעומת נזק רב לה שהולך ומתפתח הולך ומתעצם. אך במבט בוחן לעומק אפשר לנסות להבין זאת. בראש ובראשונה בנימין נתניהו עצמו – אשר כראש ממשלה מהווה דוגמה לרבים, ואשר אחד ממאפייניו המרכזיים הוא התנהלות חסרת מעצורים. מטרתו העליונה היא המשך שליטה שלו במדינה והכל כשר בעיניו לשם הבטחת שליטה זאת. כמו כן, בגילו המתקדם, הוא כבר כנראה מתייחס לכל בראיה של "אחריי המבול". העומדים מולו מבינים, שלנוכח גישתו זו – אין להם ברירה אלא גם "לשחק אותה קשוח" – אחרת אין להם סיכוי להצליח. פירושו של דבר הוא מלחמה אגרסיבית בתוך החברה פה.

אולם מעבר לכך יש עוד סיבות למה בישראל לא יודעים לעצור באדום. המדינה עצמה קמה על בסיס גישה כזו. דהיינו, לא משנה מה הקשיים או מה המחירים הכרוכים (לך או לאלה ממול) – לא מוותרים. לא מנסים להתגמש ולחפש פשרה. המציאות של מה שהיה פה בעת הקמת המדינה וגם אחר כך, הוכיחה לישראלים שבגישה כזו – אפילו מה שנראה על פניו חסר סיכוי, יש אפשרות לממשו. לא עוצרים לפני שמגיעים למטרה המיוחלת: ניצחון מלא על היריב.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.