אינני יודע למה בדיוק התכוון ראש הממשלה בנימין נתניהו בהודעה לתקשורת שפרסם ביום חמישי לפנות בוקר. הודעה שנפתחה בבשורה המרטיטה על "יום גדול לישראל" והסתיימה בהבטחה "בעזרת השם, יחד נמשיך להשגת כל מטרותינו והרחבת השלום עם שכנינו".
לצערי, איבדתי מזמן את התקווה שאצליח לרדת לסוף דעתו של ראש הממשלה. האם האלוהים שבעזרתו הוא מתכוון לפעול דומה לאלוהים שלי? אני לא בטוח. או יותר נכון: אני בטוח שלא.
האם ה"יחד" שראש הממשלה מתייחס אליו כולל לשם שינוי גם אותי ואת חבריי – ה"בוגדים", "שורפי האסמים", ה"סמולנים"? האם מטרותינו בכלל זהות? גם בזה אני לגמרי לא בטוח.
ואני גם לא בטוח שה"שלום" שהוא מתכוון להרחיב עם שכנינו הוא השלום שאני מייחל לו.
האם ה"יחד" שראש הממשלה מתייחס אליו כולל לשם שינוי גם אותי ואת חבריי – ה"בוגדים", "שורפי האסמים", ה"סמולנים"? האם מטרותינו בכלל זהות? גם בזה אני לגמרי לא בטוח
הימים האלה כל כך מטלטלים ומבלבלים, שאני אפילו לא בטוח מי אחראי לתשובה הכי יפה שאני מכיר לשאלה מה זה בכלל "שלום".
יכול להיות שבעידן הפוסט-אמת, שאנחנו מדשדשים בו כבר שנים רבות, זו בכלל לא שאלה חשובה – כי למי איכפת? – אבל מאחר שאני פליט מימים אחרים, שבהם המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם, אני מתעקש לדעת. ואני מתקשה מאוד להאמין, שמכל האנשים בעולם, דווקא ג'ימי הנדריקס, אללה ירחמו, הוא זה שעומד מאחורי הניסוח הכי יפה להגדרת השלום.
איך ג'ימי הנדריקס נדחף לסיפור הזה? זה כנראה קשור לעובדה שאני גיטריסט שמתעניין בשטויות שמעסיקות גיטריסטים. האלגוריתם השטני של הרשתות החברתיות זיהה את נטיות ליבי, המשלבות תבוסתנות שמאלנית וחיבה לפסיכדליה ודיסטורשן, ומגיש לי שוב ושוב את הגדרת השלום המושלמת בצורת "מם" אינטרנטי, עם תמונה יפה של הנדריקס, שלכאורה חתום על משפט המחץ.
כל הבדיקות והחפירות שערכתי השבוע, כולל בסיוע של בינה מלאכותית, לא העלו בדל ראיה לכך שגיטריסט העל הנערץ שמת בדמי ימיו אכן אמר, כתב, או אפילו הלחין את המשפט המופתי שמיוחס לו ברשת
המם הזה מסתובב ברשת כבר לפחות 20 שנה בכל מיני גרסאות, שמשום מה תמיד מיוחסות להנדריקס. אבל כל הבדיקות והחפירות שערכתי השבוע, כולל בסיוע של בינה מלאכותית, לא העלו בדל ראיה לכך שגיטריסט העל הנערץ שמת בדמי ימיו אכן אמר, כתב, או אפילו הלחין את המשפט המופתי שמיוחס לו ברשת והולך ככה:
רק כשהכוח של האהבה יגבר על האהבה לכוח, ישתרר שלום אמיתי בעולם.
יפה, לא? מסוג המשפטים בעלי הסימטריה הנוצצת, שהיו גורמים לשמעון פרס לגלי עונג ארוטי, ושבמפתיע לא מצאתי ראיה שהוא הכיר או ציטט בעבר. אולי כי הוא ידע שאיש לא יאמין לו, אם יעיד על עצמו שהוא אינו אוהב כוח.
ופרס לא היה יוצא דופן, כמובן. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבכל תולדות המין האנושי הכוח של האהבה מעולם לא הצליח לגבור על האהבה לכוח. מה שאומר בהכרח, שאם המשפט הזה נכון, מעולם לא שרר בעולם שלום אמיתי.
![נציגי קטאר, ארה"ב, טורקיה וישראל חוגגים בחדר הדיונים בשארם א-שייח', 8 באוקטובר 2025. שני מימין: סטיב ויטקוף. ראשון משמאל: ניצן אלון (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מטלגרם)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/10/photo_2025-10-09-01.22.58-1024x640.jpeg "נציגי קטאר, ארה"ב, טורקיה וישראל חוגגים בחדר הדיונים בשארם א-שייח', 8 באוקטובר 2025. שני מימין: סטיב ויטקוף. ראשון משמאל: ניצן אלון (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מטלגרם)")
לכן בשיא התקופה ההיסטורית הידועה כ"עידן השלום הרומאי" (פקס רומנה) ירושלים עלתה באש ובית המקדש השני חרב. ובתקופה שיש היסטוריונים שמכנים "השלום האמריקאי" – עידן שהחל עם תום מלחמת העולם השנייה ונמשך בעצם עד ימינו, כשדונלד טראמפ משליט את רצונו בעולם – אנחנו במזרח התיכון לא ידענו אפילו שנה של שקט.
אנחנו מדברים על השלום התנ"כי האוטופי של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". השלום של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ושל "תחת עץ האקליפטוס" של חיים חפר, כשהנמר והגדי יורדים יחד אל אמצע הנהר, ו"פורחים הבקעה וההר".
אנחנו מדברים על השלום התנ"כי האוטופי של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". השלום של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ושל "תחת עץ האקליפטוס" של חיים חפר, כשהנמר והגדי יורדים יחד אל הנהר, ו"פורחים הבקעה וההר"
השלום שילדים תמימים, שעוד לא נכנעו לתאוות הכוח האנושית, חולמים עליו כשהם מציירים בגן הילדים ציורי שלום, עם פרפרים ופרחים ולבבות רוטטים, ויונת שלום שבמקורה עלה זית. השלום שצריך לשיר לו בצעקה גדולה, לא בלחישת תפילה. כמו יצחק רבין, רגעים לפני שנרצח.
זה השלום הבלתי מושג שג'ון לנון דמיין כשהוא שר "אתם אולי תגידו שאני חולם, אבל אני לא לבד / אני מקווה שיום יבוא ותצטרפו אלי, והעולם יהיה כאחד". השלום שישתרר בעולם שבו אין תאוות בצע ורעב, כשהכוח של האהבה יגבר סוף-סוף על האהבה לכוח.
ברור שזה לא השלום שמדברים עליו השבוע. זה גם לא השלום שעליו מעניקים את פרס נובל לשלום. לא רק לטראמפ. גם לאובמה. ולרבין. ולפרס. ולערפאת. ולבגין. ולסאדאת.
באף אחד מהמקרים שמוכרים לנו מקרוב, על בשרנו ממש, שהצדיקו בעבר פרס נובל לשלום – הכוח של האהבה לא גבר על האהבה לכוח. ולכן גם ה"שלום" שחתני הפרס הללו זכו עליו לתהילה מעולם לא היה השלום האוטופי "האמיתי", אלא תמיד משהו אחר, שרק מזכיר אותו בקווים כלליים.
פעם זה היה השלום ש"מחנה השלום" הישראלי דרש – אותו "שלום עכשיו" של "אנחנו פה והם שם" – שקרס כשאהוד ברק, חזר מקמפ דיוויד ב-2000 והכריז "אין פרטנר"
פעם זה היה השלום ש"מחנה השלום" הישראלי דרש – אותו "שלום עכשיו" של "אנחנו פה והם שם" – שקרס כשאהוד ברק, המנהיג הכריזמטי האחרון של מחנה השלום הישראלי, חזר מקמפ דיוויד בתחילת 2000 והכריז "אין פרטנר", אחרי שיאסר ערפאת – חתן פרס נובל לשלום ומקדם דוקטרינת ה"שלום של אמיצים" – סירב לשתף פעולה עם תוכנית השלום הישראלית-אמריקאית, ודרדר את האזור לסיבוב שפיכות הדמים הנורא ביותר שידענו, עד שהגיע שבעה באוקטובר.
גם בסיבוב מוקדם יותר בקמפ דיוויד – זה שהניב בסוף שנות השבעים את הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים ואת פרסי נובל לשלום לבגין ולסאדאת – אף אחד לא חשב שכוחה של האהבה גבר על האהבה לכוח.
נדרשו שם כל כישורי הדיפלומטיה והווירטואוזיות המשפטית של ברק אחר, אהרן ברק, כדי לאפשר את מה שנודע מאז ועד היום כ"שלום הקר" שבין ישראל למצרים. שלום שבכל זאת עמד יפה בכל טלטלות הזמן, עד כדי כך שהשבוע היו המצרים המתווכים בניסיונות להגיע להפסקת אש בעזה ולהחזרת החטופים.
זה לא השלום הפנטסטי, הבלתי מושג, אלא השלום הפרגמטי, שרונלד ריגן הגדיר פעם כ"שלום שהוא לא היעדר של קונפליקט, אלא היכולת לנהל קונפליקט באמצעים של שלום". זה השלום שלפעמים מגיעים אליו רק אחרי סיבובי נקמה תנ"כיים של "עין תחת עין" – שבסיומם הזאב, הכבש, הנמר והגדי נשארים עיוורים.
זה לא השלום הפנטסטי, הבלתי מושג, אלא השלום הפרגמטי, שרונלד ריגן הגדיר פעם כ"שלום שהוא לא היעדר של קונפליקט, אלא היכולת לנהל קונפליקט באמצעים של שלום"
יכול להיות שהגענו בדיוק לנקודה הזו השבוע. מה שמוביל אותנו לציטוט אחר, שאליו כדאי לשאת מעתה עיניים בתקווה:
"השלום היה תמיד משאת נפשו של עמנו. נביאינו הנחילו לעולם את חזון השלום. האחדות נחוצה לנו בעת הזאת יותר מאי פעם, כי אנחנו עומדים היום בפני שלושה אתגרים עצומים – האיום האיראני, המשבר הכלכלי, וקידום השלום.
"אם נקבל ערובה לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית".
מי שהציג את חזון השלום מלא ההשראה הזה כבר ב-2009 היה מנהיג מבטיח בשם בנימין נתניהו, בנאום שידוע מאז כ"נאום בר אילן". 16 שנים חלפו עד שאותו נתניהו חזר והזכיר השבוע את כמיהתנו לשלום.
ברובן המכריע של השנים, נתניהו היה האיש הכי חזק בישראל ובמזרח התיכון. "ליגה אחרת". "שומר ביטחון ישראל". ובסיומן הוא החזיר אותנו בדיוק לאותו מקום: שבורים יותר. מפולגים יותר. מנודים יותר. כשמולנו בדיוק אותם אתגרים עצומים.
ואנחנו עדיין נתבעים לעמוד מול האהבה לכוח – שלמרבה האימה ממשיכה להכניע את הכוח של האהבה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו