לאחרונה עלתה בחדשות "כאן 11" כתבת מגזין של הכתבת אנסטסיה סטוקנוב על סוחר הבדים בילאל אבו ח'לף: "הלביש את הרב עובדיה ואת האפיפיור: החייט שהפך למלך הבדים של ירושלים". אני עוסק בתיירות, מלונאות ותעופה הרבה שנים והכתבה תפסה אותי בהפתעה גמורה, והחלטתי לנסוע לפגוש אותו. בסמטה קטנה בשוק אבטימוס ברובע הנוצרי שבעיר ניצבת החנות הקטנה והמטריפה שלו, שאוגרת בתוכה את ההיסטוריה של העיר והארץ. 

בילאל הוא נצר למשפחה של קצינים ממוצא כורדי שליוו את המצביא המוסלמי המפורסם סלאח א-דין (שהיה בעצמו ממוצא כורדי) במלחמותיו נגד הצלבנים. לאחר שסאלח א-דין כבש את ממלכת הצלבנים בירושלים באוקטובר 1187 הוא השאיר מאחור 40 מקציניו הנאמנים על מנת לשמור על הממלכה. משפחתו של בילאל מיוחסת לאותן משפחות, שאפשר לזהות בחלקן לפי שמות משפחה ספציפיים. מקור המשפחה הוא מהעיר זאכו, הנמצאת בעיראק בקרבת הגבול עם טורקיה.

לאחר שסאלח א-דין כבש את ממלכת הצלבנים בירושלים באוקטובר 1187 הוא השאיר מאחור 40 מקציניו הנאמנים על מנת לשמור על הממלכה. משפחתו של בילאל מיוחסת לאותן משפחות

בילאל סיפר לי בשיחתנו שחלומו הוא לבקר בעיר ממנה הגיעו אבות אבותיו לארץ. אינשאללה. בילאל הוא דור שלישי למסחר בבדים אקזוטיים נדירים, חלקם יחידים במינם. חלקם זהים לאלו ששימשו בגלימות של המלכים הצלבנים, הקיסרים הביזנטים, הסולטנים העות'מאנים, המלכים והקיסרים באירופה של ימי הביניים. משי דמשקא ומשי שזור בחוטי זהב ופלטינה מתדמור. 

עד כמה הבדים שלו נדירים ומיוחדים, אפשר לראות כשבילאל מוציא החוצה גליל בד מתוך ערמות גלילי הבדים. הבד עטוף ביריעת בת כותנה פשוטה למראה אך מתוכה הוא מוציא גליל בד לבן יפהפה עם מוטיבים נוצריים, השזור בחוטי זהב 14 קראט, אשר שאנשיו של האפיפיור בנדיקטוס רכשו ממנו ותפרו גלימה לאפיפיור.

כמעט לכל כנסיה יש סוג בדים משלה, שהיא נוהגת להשתמש בהם לאנשיה – היוונים אורתודוכסים, הקתולים, הארמנים, הגאורגים ואתיופים. הבדים הם בצבעים שונים ברקמה שונה לפי דרגותיהם של אנשי הדת הבכירים: בישופים, ארכי-בישופים, קרדינלים ופטריארכים.

אחד הבדים בחנותו של בילאל אבו ח'לף (צילום: יוסי פישר)

לפני 13 שנה בילאל נסע בעצמו לסוריה בפעם האחרונה. אז הוא נסע לבית מסחר לבדים בעיר תדמור (פלמירה) ורכש את כל מצבור הבדים השזורים בזהב שארגו בבית המסחר המיוחד. בעת מלחמת האזרחים בסוריה – בית המסחר הפסיק לעבוד – והעיר תדמור נכבשה על ידי דאעש בשנת 2015.

לפני 13 שנה בילאל נסע בעצמו לסוריה בפעם האחרונה, לבית מסחר לבדים בעיר תדמור, ורכש את כל מצבור הבדים השזורים בזהב שארגו שם. במלחמת האזרחים בית המסחר הפסיק לעבוד – ודאעש כבשה את תדמור

הנול היחיד במינו, בו ארגו בין השאר את הבד לחתונתה של המלכה הבריטית אליזבת השנייה, אמו של מלך בריטניה הנוכחי צ'רלס, הושמד ואין להשיג בדים כאלו בעולם יותר. אם בדי המשי הדמשקאי נחשבים ליוקרתיים – אזי בדי המשי השזור בזהב 14 קראט מתדמור נדירים שבנדירים. מטר בד יכול להגיע לאלפי דולרים ואף יותר מכך, תלוי בנדירותו.

הדובדבן שבקצפת הוא גליל בד קטן שבילאל הספיק לרכוש מאותו בית מסחר קטן בתדמור שבסוריה לפני מלחמת האזרחים. מהבד הזה, שעשוי ממשי דמשקאי שזור בחוטי פלטינה, נתפרה אותה שמלת הכלולות של המלכה אליזבת השנייה.  את הבד הזה בילאל לא מתכוון למכור בשום מחיר.

אחד הבדים בחנותו של בילאל אבו ח'לף (צילום: יוסי פישר)

לדברי בילאל, עד לפני מלחמת האזרחים בסוריה היו בעולם חמישה בתי מסחר שהחזיקו מלאי בדים של משי שזור מתדמור. בסוריה, בדובאי ובעיר העתיקה בירושלים. כעת אין יותר בד כזה, ובילאל מחזיק במלאי היחיד שנשאר.  

לא רק ראשי הדת הנוצרית רוכשים את הבדים שבילאל ייבא מדמשק ומתדמור בסוריה. גם כבוד הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל התהדר בגלימה שנתפרה מבד משי דמשקאי שזור בחוטי זהב 9 קראט.  

החסידים של ישיבת תולדות אהרון – נטורי קרתא המוכרים לרובנו בכינוי ה"זברות" בשל הלבוש בפסים שחור ולבן, רוכשים מבילאל את הבדים לכפתאנים המפורסמים שלהם.

מגליל בד קטן אחרון שבילאל הספיק לרכוש מבית המסחר שהושמד בסוריה, משי דמשקאי שזור בחוטי פלטינה, נתפרה שמלת הכלולות של המלכה אליזבת השנייה. בילאל לא מתכוון למכור אותו בשום מחיר

בילאל הסביר לי שכותנות הפסים הם מסורת שחסידי תולדות אהרון האשכנזים "אימצו" מהיהודים הספרדים, בעיקר ממוצא תימני, שחיו בעיר העתיקה עוד מתקופת העו'תמאנים. המסורת של כותנות הפסים היא עוד מתקופת התנ"ך, שם תואר יוסף שלבש כותונת פסים.

בתקופה שירושלים המזרחית הייתה תחת שלטון הירדנים, החסידים של תולדות אהרון היו מזמינים בדים אצל האבא של בילאל, ונזירות וכמרים היו מעבירים את הבדים לצדה המערבי של העיר החצויה דרך מעבר שער מנדלבאום. מוסלמי מכר בדים לחרדים, ונזירות וכמרים העבירו אותם מצד אחד לשני.

גם כוהני דת מוסלמים רוכשים בדים אצל בילאל. בדים לגלימות למופתי, לאימאמים, למוכתרים ולשייח'ים.  

הסיפורים של בילאל מאלפים, ויחד עם תחושת ההיסטוריה העמוקה, מרחק נגיעה מכנסיית הקבר, והחיים המשותפים בעיר בת 3,000 השנה – יש ברקע תחושה עמוקה של עצב. השוק בו החנות ממוקמת עומד שומם. יותר ממחצית החנויות בשוק סגורות כבר תקופה ארוכה.

בזמן שישבנו בחנות מעל שעתיים אף אדם לא נכנס. שיחת טלפון אחת מבני ברק. חרדי שהתעניין ברכישת בד ל"קיטל". בילאל סיפר לי שלפני הקורונה והמלחמה שפרצה באוקטובר 2023 כתוצאה מטבח השבעה באוקטובר, השוק היה מלא באנשים.

ישבנו בחנות מעל שעתיים, בהן איש לא נכנס. הייתה שיחת טלפון אחת מבני ברק. חרדי שהתעניין ברכישת בד. בילאל סיפר שלפני הקורונה והמלחמה שפרצה בעקבות טבח ה-7/10, השוק היה מלא באנשים

"100 אוטובוסי תיירים היו מגיעם הנה בכל יום", הוא נזכר. חלקם היו נכנסים לחנות וקונים מזכרות – ציפוי לכריות, בדי ריפוד, עניבות ממשי דמשקאי שזור בזהב, פאשמינות מצמר קשמיר הודי איכותי ארוג בעבודת יד. עכשיו כלום. אפס הכנסות. 

בילאל משלם ארנונה על אפס הכנסות. הוא סגר כבר חנות אחת משתי החנויות הצמודות שהיו בבעלותו. שאלתי את בילאל: מדוע אתה לא סוגר את החנות לפחות עד לסיום המלחמה? ועל כך הוא השיב לי שעדיף לשבת בחנות עם הבדים היקרים לליבו, לשתות קפה ולדבר עם מעט השכנים בשוק שעדיין נשארו, מאשר לשבת בבית, לבכות על המצב ולעשן סיגריות בשרשרת.

ומה לגבי דור ההמשך? בילאל אומר לי שהוא מקווה שבן הזקונים שלו ימשיך את העסק. כעת הוא מסיים תיכון, אבל אחרי שילמד באוניברסיטה הוא ימשיך את העסק. הבן הבכור הוא כבר ד"ר לרוקחות, ושלוש הבנות מגדלות ילדים, את נכדיו של בילאל. 

האיש שחי ונושם בדים מינקותו עדיין לא איבד תקווה, והוא מחכה בחנותו הקטנה לזמנים טובים יותר בעיר הנצח. הוא וחבריו מחכים למשיח, שעל פי האמונה הנוצרית נקבר במרחק של מאה מטרים מהחנות של בילאל.  

שאלתי מדוע אינו סוגר את החנות לפחות עד לסיום המלחמה, והוא השיב שעדיף לשבת בחנות עם הבדים היקרים לליבו, לשתות קפה ולדבר עם מעט השכנים שנשארו בשוק מאשר לשבת בבית, לבכות על המצב ולעשן בשרשרת

אז אם אתם מבקרים בירושלים, לכו לבקר את בילאל אבו ח'לף בשוק אבטימוס, וגם אם לא תמצאו משהו לקנות תצאו מהחנות של בילאל עם המון סיפורים.

יוסי פישר הוא מומחה בינלאומי לתיירות, מלונאות ותעופה.