תודה ישעיהו. ראשית יישר כח על הנכונות לברר, מה שנקרא בזכות המבוכה ובגנות הטיח. התרשמותי מדבריך ותגובתי במשולב:
א) אתה מאבחן שמצד אחד הימין שולט בממשלה, בצבא ובמשטרה. כנגד זה אתה תוהה על כישלון ההפגנות, אבל מציע יעד מדיני-משפטי (שתי מדינות, חוקה), ותוכנית חינוכית. אלא שחינוך אינו תחליף לפוליטיקה. עניין מעשי הרבה יותר יהיה לדרבן אנשים מתאימים רבים ככל האפשר להיכנס למישורי העשייה הציבורית – לשכנע אנשים לפקוד בעצמם מפלגות, וכן לעבוד בשירות הציבורי ובכוחות הביטחון. קהל יעד מתאים לשכנוע הוא צעירים שטרם התקבעו על עבודה, או אנשים מבוגרים יותר שהתבססו כלכלית ויכולים להתפנות לצרכי ציבור.
ב) בתי-הכנסת והישיבות פונים לקהל רחב מאד שכשיר למחשבה ופעולה פוליטיים. האם מסגרות החינוך שתציע תהיינה עממיות במידה דומה? או ששוב יוצע ליברליזם למיעוט מבוסס?
ג) הפוליטיקה הימנית קושרת את עצמה באופקי משמעות על-פוליטיים (אמונה, לאומיות) וגם פוליטיקה שמאלית עשתה כן באופן היסטורי לא מעט פעמים. האם הפוליטיקה הליברלית שאתה מציע תדע לענות על תכונה אנושית רווחת זו, של האדם כמחפש משמעות? גם יצירת פוליטיקה 'נייטרלית' מבחינה דתית או מטאפיזית, מצריכה הסבר מדוע היא נחוצה מבחינה של טוב על-פוליטי.
ד) לא מעט פעמים אנשים מתמכרים לתיאור הימין כ'משיחי', 'דתי' – אך יש להבחין (בניגוד לתעמולה) בין גוונים שונים של ימין ולדעת עם מי אפשר לשתף פעולה ובאילו תחומים.
ה) כל חזון מדיני מצריך מחשבה עמוקה מאד בימינו (סיפוח/שתי מדינות/ מדינה דו-לאומית/ המשך המשטר הצבאי), כזו שגם מחוברות לדמות העמים בפועל ולתוואי הארץ.
ו) חוקה וכל מוסד פרלמנטרי אינם תחליף לשינויים תרבותיים וחברתיים.
ז) והעיקר – זה הדמוס ואיתו עובדים.