הבוגרים הזכאים לתואר הנדסאי סיימו מסלול לימודים אינטנסיבי של בין שנתיים לשלוש שנים בדרך אל התואר. אם נספור את זה בשעות לימוד, הרי שמדובר על בין 2,000 ל-2,700 שעות אקדמיות לתואר, בעוד שסטודנטים לתואר ראשון לומדים בדרך כלל בין 1,600 ל-2,400 שעות. עם סיום הלימודים הם נקלטים במקומות עבודה רבים במשכורות גבוהות מאלו של בוגרי מדעי הרוח והחברה, אבל זה לא מפריע למדינה להמשיך להציב בפניהם חסם בדמות אי ההכרה בתעודת ההנדסאי לצורך קבלה והמשך לימודים אקדמיים.

בוגרי תואר הנדסאי מסיימים מסלול לימודים אינטנסיבי ונקלטים במקומות עבודה במשכורות גבוהות, אך זה לא מפריע למדינה להציב בפניהם חסם בדמות אי ההכרה בתעודה לקבלה והמשך לימודים אקדמיים

כך קורה שמי שלמד לימודים טכנולוגיים יישומיים ארוכים כהנדסאי אזרחי, לא יוכל להתקבל ללימודי הנדסה אזרחית, כלכלה או אפילו תואר כללי – רק כי בגיל 18, לא היה זכאי לתעודת בגרות. רק משום שחסרה לו בחינה לזכאות או משום שלא השקיע בלימודיו, מסיבות שונות, בגיל ההתבגרות.

כל זאת למרות שהוא אוחז בתעודה המקנה לו רישוי וזכות חתימה. מסתבר כי לא הידע המקצועי משנה אלא ציון כזה או אחר מכיתה י"ב, שלא תמיד רלוונטי או בעל זיקה ישירה לתחום המקצועי.

אלפי שעות של לימודים טכנולוגים גבוהים, מיומנויות שנרכשות במהלך הלמידה, החיבור למעסיקים והרצון הגובר ללמידה ולהשכלה – לא עומדים מול "זכאות לבגרות" לשם המשכיות לימודים לתואר אקדמי מתקדם.

מדינת ישראל משוועת לאנשי המקצוע הטובים ביותר בתחומים שונים. לשם כך, עליה לעשות הכל כדי לעודד רכישת מקצוע וכדי להסיר חסמים, בטח שלא להציב חסמים מיותרים ומופרכים, לפיהם 2,700 שעות לימוד ברמה גבוהה חשובות פחות מבחינת בגרות.

במציאות של משק משתנה, עלינו לדעת שאנחנו עושים הכל כדי לעודד את האנשים האיכותיים ביותר ללמוד ולהתפתח במקצועות חשובים לצמיחת התעשייה והפריון. המכללות הטכנולוגיות מאפשרות לרבים, שלא השלימו מסיבה זו או אחרת בגרות, להתפתח מקצועית. הניסיון של האקדמיה לעצור אותם מלהמשיך ללמוד, לא פוגע רק בהם, אלא בחברה הישראלית כולה.

מי שלמד לימודים טכנולוגיים יישומיים ארוכים כהנדסאי, לא יוכל להתקבל ללימודי הנדסה אזרחית, כלכלה או אפילו תואר כללי – רק כי חסר לו ציון כלשהו מכיתה י"ב, שלא תמיד רלוונטי לתחום המקצועי

פורום המכללות הטכנולוגיות מוביל לאורך עשור שינויים בתפיסת המדינה את תחום ההשכלה הטכנולוגית – השפעה על מעמד ההנדסאי והצורך בתקצוב הולם, שילוב אוכלוסיות ייחודיות, מתן כלים ולמידה נכונה לאלו אשר זו להם הזדמנות לעיתים אחרונה ללימודים והשתלבות יצרנית, הסברה ורתימת בעלי עניין לטובת הסטודנטים ובוגרי התחום אשר משתלבים בהצלחה כה רבה במשק ועוד.

בנוסף, אנו פועלים אל מול מערכת ההשכלה הגבוהה כדי לאפשר לבעלי תעודת הנדסאי להתקבל לתואר אקדמי, ללא הצורך בזכאות לתעודת בגרות שאינה רלוונטית עוד לבוגר, ואף להכיר בחלק מהותי מלימודי ההנדסאות לצורך לימודי ההמשך האקדמיים כמקובל בעולם (כיום יש הכרה רק בחלק מזערי מלימודים אלה).

לצערי, מזה יותר משנתיים המועצה להשכלה גבוהה, משרד החינוך והמוסדות האקדמיים עצמם אינם ממהרים להיענות לבקשה הכל-כך צודקת ומחויבת המציאות הזו – וכולנו מפסידים!

בכך, המדינה עצמה חוסמת צעירים רבים מהתקדמות במעלה הסולם החברתי. היא  חוסמת אותם מלרכוש השכלה מקדמת, ולמעשה מענישה אותם ולא מוקירה את הדרך העיקשת שבחרו לטובת השכלה מקדמת כהנדסאי והצלחה בטוחה בתחום התעסוקתי. כל זאת –  עקב הדרישה המופרכת והבלתי ברורה  לזכאות לתעודת בגרות מעצם רצונם להמשיך וללמוד באקדמיה.

לצערי, מזה יותר משנתיים המועצה להשכלה גבוהה, משרד החינוך והמוסדות האקדמיים עצמם אינם ממהרים להיענות לבקשה הכה צודקת ומחויבת המציאות הזו – וכולנו מפסידים

המדרוג הרשמי של התעודות שמונפקות על ידי המדינה על פי חשיבותן וערכן, שצפוי להתפרסם בקרוב, מקומם ומעורר גיחוך, כיוון שבינו ובין צורכי המשק הישראלי אין ולא כלום. אם בעבר ניתן היה לקבל עובד לעבודה ולהכשירו במפעל, היום כבר גובר הצורך בכוח אדם מיומן ומקצועי-יישומי, היודע לתפעל טכנולוגיה ברמה הגבוהה ביותר.

לפעמים אפשר למרוט שערות מכמה שמדינת ישראל היא אכזרית ומטומטמת, בו זמנית. המקרה של ההנדסאים כהמחשה.https://t.co/E5phQUVwds

— Meirav Arlosoroff מירב ארלוזורוב (@MeiravAr) January 26, 2022

תואר הנדסאי הוא תואר מכובד ומעמיק, ואפילו חופף למקבילו האקדמי במשרות ציבוריות – כלשון החוק. בוגרי לימודי הנדסאות תורמים למשק בהעלאת הפריון ומשתלבים בתעשייה ובמשק הישראלי כבוגרי תארים אקדמיים, בהתאם לתחומי המקצוע והמיומנות שרכשו.

אמנם לאחר כל הרבה שנים סוף סוף מדינת ישראל עומדת להכיר רשמית בכך שתואר הנדסאי איכותי ונחשב יותר מתעודת בגרות – אקט ראוי ונדרש – אולם יתכן שהמדינה צריכה להתקדם עוד צעד ומהר, ולהכיר בתואר ההנדסאי כשווה ערך לתואר ראשון.

המדרוג הרשמי של התעודות שמונפקות על ידי המדינה על פי חשיבותן וערכן, שצפוי להתפרסם בקרוב, מקומם ומעורר גיחוך, כיוון שבינו ובין צורכי המשק הישראלי אין ולא כלום

צריך לחשוב קדימה על אתגרי המדינה והחסרים הקיימים. לתקן באופן מיידי את המציאות הקיימת, ולנפץ את תקרת הזכוכית לפיה מתקיימת הדרה של נושאי דיפלומת ההנדסאי – נטולי תעודת הבגרות – מהמשך לימודים אקדמיים. את העיוות הזה אנחנו מוכרחים לשנות.

ד"ר יוכבד פנחסי-אדיב היא יו"ר פורום המכללות הטכנולוגיות ומנהלת המכללה הטכנולוגית הנדסאים באריאל

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית