מאמר מוזר על גבול ההזוי.
א) שירות קרבי אצל בנות הוא התנדבותי, ולכן אי אפשר לכנות אי-שירות של בנות ביחידות קרביות כהשתמטות. זה כמו שאנחנו נגיד שיש השתמטות של חיילים משירות בסיירת מטכ"ל.
אם לכותב יש מה להתלונן שישנה את החוק ויחייב בנות כמו בנים בשירות קרבי למי שיכולה. כמובן זה לא אפשרי כי שירות קרבי לבנות הוא עסק לא פשוט למרות שלא מעט בנות הוכיחו את עצמן בתחילת המלחמה.
מדובר על סכנת אונס ולכן דואגים להן יותר כאשר הן בשבי. מדובר על פגיעה ושחיקה גופנית כאשר מדובר על שירות ממושך ולא לחימה של כמה שעות (ואכן הנשירה על רקע בעיות בריאותיות אצל בנות קרביות היא אדירה) זו בעיה כלכלית כי ההכשרה הקרבית עולה הרבה, ולעומת זאת התמורה בשירות המילואים היא קטנה כי הוא קצר משמעותית בגלל הריונות ועוד…
ולכן צהל לא מחייב ובצדק שירות קרבי לבנות.
ב) הבעיה ב7 באוקטובר לא נבעה מחוסר חיילים שיכלו לשרת. אלא בקונספציה שגויה בהערכת הסיכונים, ובהסתמכות על טכנולוגיה. ולכן הייתה גם בעייה בהגעת היחידות המיוחדות ומסוקי הקרב, בהן אין שום בעיה של כוח אדם.
ג) הנתונים מדברים על קרוב ל46 אחוז שלא מתגייסים בכלל אפילו לא לשירות לאומי , והכותב נטפל לאחוזים בודדים של בנות דתיות . עדיף שיבדוק איפה הבעיה המרכזית ושם ינסה לפתור. והבעיה נמצאת בציבור החרדי, בציבור הערבי וגם לא מעט בציבור הכללי.
ד) חלק מהוויה הלאומית הישראלית לדעתי היא התחשבות בצרכים של כל מגזר. שירות צבאי לבנות הוא בעיה הלכתית לא פשוטה בהמון מובנים. אם הבנות הדתיות מצאו דרך ותורמות למדינה דרך שירות לאומי, זה מעולה ומספק לעניות דעתי, בייחוד על רקע האחוזים האחרים שכלל לא משרתים.
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם