הימין והשמאל אוהבים לנכס לעצמם את הצלחת המודל הסקנדינבי הכלכלי. הימין טוען שמדובר בשוק חופשי שהוא המופת הקפיטליסטי. מנגד, השמאל טוען שמדובר במדינות עם מערכת רווחה גדולה וועדי עובדים חזקים. אז מי צודק? (ספוילר – שני הצדדים).

הימין והשמאל אוהבים לנכס לעצמם את הצלחת המודל הסקנדינבי הכלכלי. הימין טוען שמדובר בשוק חופשי והשמאל טוען שמדובר במדינות עם מערכת רווחה גדולה וועדי עובדים חזקים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

1

נתחיל באחת הטענות המפורסמות של הימין על המודל הסקנדינבי – "אין שם שכר מינימום". אולי על הנייר הדבר נכון, אכן אין שכר מינימום ממשלתי במדינות הללו, אבל איגודי העובדים, שחזקים פי כמה וכמה מהאיגודים בישראל (הממוצע במדינות סקנדינביה עומד על 68.6 אחוזים של עובדים מאוגדים, לשם ההשוואה, בישראל רק 22.8 אחוז מהעובדים מאוגדים), קובעים את שכר המינימום. אז נכון, אין שכר מינימום ממשלתי, אבל איגודי העובדים החזקים, שגם הימין וגם השמאל מתייחסים אליהם בכבוד, קובעים שכר מינימום.

2

נעבור למיתוס שדווקא השמאל אוהב לטעון – מדינות סקנדינביה הן המופת הסוציאליסטי. אולם יש כאן טעות. מדינות סקנדינביה הן בעלות מאפיינים קפיטליסטים מובהקים.

בשביל להוכיח את טענתי אני אתחיל עם הגדרה של הקפיטליזם. כלכלה קפיטליסטית היא כלכלה אשר רוב העסקים בה נמצאים בבעלות פרטית, ומסתמכת ברובה על מנגנון היצע וביקוש על מנת לקבוע מחירים. האם מדינות סקנדינביה עונות על ההגדרה הזו? כן.

ניקח לדוגמה את שוודיה. בשנות השמונים, בהנהגת ראש הממשלה הסוציאליסטי אולוף פלמה (שמאוחר יותר הרצח שלו הפך לתעלומה), גרמה מדיניותו למשבר כלכלי. לאזרחים נמאס, והממשלה החדשה החלה להפריט. הם הפריטו את הרכבות, את מפעלי האלכוהול, הורידו מיסים, ביצעו רפורמות בפנסיות ובקצבות והרשימה עוד ארוכה. בקיצור – מדינות סקנדינביה בעלות מאפיינים קפיטלסטים ברורים. מערכת הרווחה הגדולה שלהן לא סותרת את העובדה שהשוק שם חופשי ושרוב העסקים נמצאים בידיים פרטיות.

נעבור למיתוס שדווקא השמאל אוהב לטעון – מדינות סקנדינביה הן המופת הסוציאליסטי. אולם יש כאן טעות. מדינות סקנדינביה הן בעלות מאפיינים קפיטליסטים מובהקים

3

נחזור למיתוס מצד הימין. המיתוס הוא ש"שוודיה הפריטה את החינוך": בשנת 1992 אישר הפרלמנט השוודי מעבר לשיטת השוברים. שיטת השוברים היא שיטה שהימין מציע כבר עשרות שנים, ואומרת שכל משפחה תקבל מהמדינה שובר ששווה סכום כסף כלשהו, ותוכל להעניק את השובר לכל בית ספר שתרצה. כך השיוויון ישאר (כי כולם מקבלים את אותו סכום כסף, ולא יכולים להגדיל את הסכום מכיסם הפרטי), אבל תיווצר תחרות בחינוך, יקומו בתי ספר פרטיים והחינוך ישתפר.

שיטת השוברים אכן קיימת בשוודיה. אבל האם אכן נוצרה תחרות לחינוך הממשלתי מצד החינוך הפרטי והחינוך השתפר? התשובה איך לומר את זה, לא תלהיב את הקפיטליסטים.

בתי הספר הפרטיים זכו לפופולריות לא רעה (רבע מהתלמידים למדו בבתי ספר פרטיים) בתחילת הדרך, אבל מהר מאוד, כדי לחסוך כסף, ויתרו על שיעורי העשרה וספריות, ושכרו מורים ברמה נמוכה.

אבל היו כמה רשתות שהשקיעו. הגדולה שבהן ("JB education") העסיקה 1000 מורים ופשטה את הרגל. עשרות אלפי תלמידים נותרו ללא חינוך ולמעלה מ1000 מורים איבדו את עבודתם (וזה רק בגלל רשת אחת).

מאז הכניסה של המבחנים, ההישגים של התלמידים השוודים במבחנים בינלאומיים ירדו. סקר דעת קהל שהתפרסם ב2013 הראה שכמעט 60 אחוזים מהתושבים בשוודיה מתנגדים לשיטה הנוכחית.

אבל היו כמה רשתות שהשקיעו. הגדולה שבהן ("JB education") העסיקה 1000 מורים ופשטה את הרגל. עשרות אלפי תלמידים נותרו ללא חינוך ולמעלה מ1000 מורים איבדו את עבודתם (וזה רק בגלל רשת אחת)

אז מי צודק? שני הצדדים. מצד אחד, מערכת הרווחה בשוודיה היא ענקית, המיסים על שכר גבוהים ואיגודי העובדים חזקים. מצד שני, השוק חופשי, הממשלה לא שולטת בעיקר השוק והתחרות מאוד גבוהה. מדובר במדינות עם מודל ייחודי, שיעמדו בהגדרות הקפיטלסטיות, אבל בעלות מאפיינים סוציאלסטים בולטים. סוציאל דמוקרטיה למופת.

אורי מלרון הוא תלמיד כיתה י', מדריך בצופים, מנהל את אתר ביקורות הספרים ״בין השורות״ וסגן יו״ר נוער מפלגת העבודה לשעבר

מדינת ישראל ניצבת בפני רגע גורלי. זהו צומת קריטי בו ייקבע עתידנו: התדרדרות למדינת יהודה או עצירת הטירוף והשבת הדמוקרטיה למסלולה.

בנימין נתניהו, איש מבוגר ותשוש, שולט בכל מנגנוני השלטון ומכך נובע כוחו המוחלט. ניסיונו הרב וכישוריו מאפשרים לו להפעיל את המערכות, אך שלטונו אינו נצחי. סופו יגיע – אם בדרך הטבע כמו כל אדם, או באמצעות שרידי שומרי הסף והמחאה הציבורית. השאלה המכרעת היא: מה יקרה אחריו?

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.

בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, שנהרג עקב קריסת עץ עליו בעת טיול בנחל השופט, נולד וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. בן 71 הוא היה במותו. יומן נעורים שהוא כתב לעצמו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, נועד להיות בעתיד, כדבריו, ספר הנצחה לזכרו.

דבריו מתקשרים עכשיו ליום הזיכרון. קטעים מאותו יומן כלולים בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה". הנושא המרכזי של הספר (שערכתי): הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.