בפוסט קודם כתבתי על המסמך שפרסם ראש הממשלה בעקבות בדיקת אירועי 7 באוקטובר, הבנוי מציטוטים, פרוטוקולים וקטעי מידע, שנבחרו בקפידה מתוך מאגר רחב בהרבה של חומר.

התמונה שנוצרה הייתה קוהרנטית וברורה: הדרג המדיני פעל לפי המידע שקיבל, והכשל נבע בעיקר מהערכות מודיעיניות ומקצועיות שגויות. הבעיה לא הייתה בהכרח במה שנכתב במסמך, אלא במה שלא נכנס אליו: הדיונים המלאים, הספקות, הסתירות וההקשרים הרחבים יותר.

כך נוצר נרטיב מסודר מתוך מציאות הרבה יותר מורכבת. במילים פשוטות, זהו קטיף דובדבנים: בחירה מכוונת של עובדות נכונות שתומכות בסיפור מסוים, תוך השארת עובדות אחרות מחוץ לפריים.

התמונה במסמך נתניהו הייתה קוהרנטית וברורה: הדרג המדיני פעל לפי המידע שקיבל, והכשל נבע בעיקר מהערכות מודיעיניות ומקצועיות שגויות. הבעיה לא הייתה רק במה שנכתב במסמך, אלא במה שלא נכנס אליו

אותו מנגנון מופיע שוב, הפעם במאמר של קלמן ליבסקינד ב"מקור ראשון", תחת הכותרת "אין כאן דמוקרטיה: בג"ץ והיועמ"שית מוחקים את קול הבוחר". המאמר בנוי סביב שורה של דוגמאות נקודתיות, שכל אחת מהן מוצגת כאילו היא מייצגת מציאות מערכתית. הדובדבנים אמיתיים, אבל העץ לא בתמונה.

כך למשל, ליבסקינד כותב ש"כולם הסכימו לאורך השנים שתחנת שידור צבאית המשדרת אקטואליה ועוסקת בפוליטיקה היא יצור לא נורמלי". זה מוצג כקונצנזוס היסטורי. אבל המציאות ההיסטורית מורכבת בהרבה: גל"צ היא חלק מההיסטוריה הישראלית, היא פעלה עשרות שנים תחת ממשלות מכל הצבעים הפוליטיים, קיבלה תקציבים והמשיכה לפעול גם בתקופות שבהן הביקורת עליה הייתה ידועה. היו רמטכ"לים ושרי ביטחון שביקרו אותה, והיו אחרים שהגנו על קיומה.

הצגת צד אחד בלבד של ההיסטוריה יוצרת רושם של הסכמה רחבה שלא באמת התקיימה. כדי לבסס טענה כזו באמת צריך היה לבצע ניתוח כמותי: לספור לאורך שנים כמה רמטכ"לים ושרי ביטחון התנגדו לגל"צ וכמה תמכו בה, לבדוק האם קיימת מגמה מובהקת, ורק אז להציג מסקנה. אבל הרבה יותר קל לקטוף דובדבנים.

גם בבחירת ציר הזמן לסגירת גל"צ מופיעה אותה טכניקה. המאמר מדגיש תאריכים מוקדמים של הודעות הממשלה כדי ליצור תחושה של התערבות משפטית שמבטלת "רבע קדנציה", אך מתעלם מתאריך החלטת הממשלה הרשמית ומהעובדה שהשינוי בפועל אמור להתרחש במרץ הקרוב, רק חודשים ספורים לפני הבחירות (ואם יוקדמו, אף מוקדם יותר). בחירת נקודת הזמן שמשרתת את הסיפור משנה את הפרשנות הציבורית של האירועים. בניגוד לדוגמה הקודמת, אין כאן אפשרות לניתוח סטטיסטי של קשת דעות. יש כאן בחירה (מודעת? אתם תחליטו) בנתון שמשרת את הנרטיב, תוך התעלמות מנתונים אחרים שעשויים להחליש אותו. יש כאן גם הנחת יסוד לא מבוססת לגבי קהל המאזינים של גל"צ.

ליבסקינד כותב ש"כולם הסכימו לאורך השנים שתחנת שידור צבאית המשדרת אקטואליה ועוסקת בפוליטיקה היא יצור לא נורמלי". זה מוצג כקונצנזוס היסטורי. אבל המציאות ההיסטורית מורכבת בהרבה

אותו דפוס חוזר גם בדיון על הדעה הנחרצת אותה מביע שר הביטחון ישראל כ"ץ לגבי סגירת גל"צ, עוד לפני שהוועדה אותה הוא הקים התכנסה. במקום להתמקד בשאלה המשפטית האם שר מחויב להליך מנהלי פתוח לשכנוע – המאמר מבצע השוואה בין התבטאויות של שופטים להתבטאויות של שרים.

ההבדל בין תפקיד פוליטי המבצע הליך מנהלי לבין תפקיד שיפוטי הפוסק בתיקים קונקרטיים כמעט ואינו מופיע. כך נוצרת תחושה של סטנדרט כפול, גם כאשר מדובר במצבים שונים. שרים ושופטים כפופים למסגרות נורמטיביות שונות, ולכן ההשוואה שליבסקינד עושה היא בין תפוחים לתפוזים.

ליבסקינד מתעלם מההבדל המהותי בין חובת השימוע המנהלית של שר לבין התבטאות עקרונית של שופט, ובכך מציג תמונה שאינה מייצגת את מערכת הכללים השונה המחייבת שרים ושופטים. זהו וואטאבאוטיזם קלאסי.

גם בדיון על צווים על תנאי שמוציא בג"ץ, מוצג כלי דיוני שגרתי כאילו מדובר במהלך דרמטי וחריג. בפועל מדובר בכלי שמטרתו לאפשר דיון משפטי מלא ולהעביר למדינה את חובת ההסבר. הכלי הזה הוא חלק משגרת העבודה של בג"ץ מזה עשרות שנים, ולא תוצר של שינוי משטרי פתאומי.

מחקר נתונים בסיסי היה מראה עד כמה השימוש בצו על תנאי הוא חלק שגרתי מהליך בג"ץ, נתון שהיה מחליש מאוד את הטיעון הדרמטי שמוצג במאמר. אבל למה לבחון את כל הדובדבנים כשאפשר להתמקד רק באחד.

ליבסקינד משווה בין התבטאויות שופטים להתבטאויות שרים ויוצר תחושה של סטנדרט כפול, למרות שמדובר במצבים שונים. שרים ושופטים כפופים למסגרות נורמטיביות שונות, ולכן ההשוואה היא בין תפוחים לתפוזים

בהשוואות ההיסטוריות חוזר שוב אותו מבנה. המאמר מלין על מעצרים שבוצעו בתקופת ההתנתקות כדי לבנות תמונה רחבה של רדיפה משפטית, אך כמעט ואינו מציג את ההקשר הרחב של התקופה או את האופן שבו הופעלה אכיפה כלפי מחאות אחרות לאורך השנים. הוא לא מתייחס כלל לאלפי מעצרים, כתבי אישום ושימוש במכת"זיות ובכוח פיזי שהופעלו כלפי מפגיני המחאה בשנים האחרונות.

כדי לבחון טענה כזו באמת צריך היה לבדוק נתונים רחבים: מספר המעצרים בהפגנות לאורך עשרות שנים, ממוצע מעצרים להפגנה והשוואה בין תקופות. ייתכן שהתוצאה הייתה מחזקת את הטענה וייתכן שלא. אבל בלי בדיקה כזו, נשארים עם דובדבן אחד וחופן נוסף של וואטאבאוטיזם.

ודובדבן אחד אחרון על הקצפת: המעבר מאוסף של נתונים נקודתיים למסקנה רחבה ש"אין כאן דמוקרטיה". טענה כזו דורשת הצגה של דפוס מערכתי רחב, לאורך זמן ובמגוון תחומים. במקום זאת מוצג אוסף אירועים, ומהם נגזרת מסקנה כוללת על מבנה המשטר.

התוצאה מזכירה מאוד את הדפוס שתיארתי בפוסט הקודם. העובדות אינן בהכרח שגויות. הציטוטים קיימים. האירועים קרו. אבל הבחירה אילו מהם להציג, באיזה הקשר ובאיזה סדר, יוצרת סיפור מסוים מאוד על המציאות, שכמעט בוודאות איננו תואם לתמונה שהייתה מתקבלת אילו נבחנו כלל הנתונים.

כאשר מסמך ממשלתי בוחר ציטוטים שתומכים בנרטיב מסוים, וכאשר מאמר עיתונאי בוחר דוגמאות שמובילות למסקנה פוליטית מסוימת, קשה לראות בכך צירוף מקרים. זה נראה יותר כמו אותה טכניקה, מופעלת מזוויות שונות, אך לא במקרה.

כשמסמך ממשלתי בוחר ציטוטים התומכים בנרטיב מסוים, וכשמאמר עיתונאי בוחר דוגמאות המובילות למסקנה פוליטית מסוימת, קשה לראות בכך צירוף מקרים. זה נראה יותר כמו אותה טכניקה, מופעלת מזוויות שונות

קטיף דובדבנים הוא מנגנון אנושי טבעי. אבל הוא יכול להיות גם כלי מודע לבניית נרטיב. בין אם מדובר במסמך ממשלתי או במאמר עיתונאי, התוצאה דומה: הציבור מקבל סיפור מסודר, ברור והכי חשוב, קל לבליעה, אבל כזה שנבנה מתוך בחירה מכוונת של חלק מהמציאות. ככה זה, כשהדובדבנים אמיתיים אבל העץ מוסתר, כל נרטיב נשמע כמו עובדה.

נ.ב. אני שוב מתנצל בפני מגדלי הדובדבנים. בפעם הבאה אנסה להעליב מגזר חקלאי אחר.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.