אתמול קרה דבר גדול בישראל, דבר שהיה אמור להרעיד את האדמה בכל דמוקרטיה בריאה ומתפקדת.
אתמול, באמצע היום ובלי שום הסבר או היגיון – סתמו לי את הפה!
אתמול ברק רביד, עיתונאי בכיר, שידוע כפצצת סקופים וראיונות בלעדיים עם שועי עולם. איש חרוץ, חד ועתיר קשרים, פוטר מהערוץ שבו הוא הועסק ללא שום סיבה הגיונית, עניינית או כלכלית. עושה רושם שהפיטורים הבלתי מוצדקים שלו מועילים בעיקר למשפחה אחת שמתגוררת בבית שלנו בבלפור.
לימור מויאל היא סופרת, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות ואקטיביסטית שמאל. היא הקימה את תנועת "הדמוקרטים" שעוסקת בעיתונות אלטרנטיבית תוך קידום עקרונות סוציו-ליברליים. מויאל נשואה ואם לארבעה.
לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.
את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.
תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).
פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.
כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.
אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ככל שזה נורא מרגיז ותסכל – זה ממש לא מפתיע! התהליך שקוף וגם לא מנסים להסוות או ליפיפ אותו: ביב שולט ללא מיצרים ומעצב בנוחות את המידע ואת דעת הקהל הנבער שעדיין מעריץ אותו. לא התהליך מפתיע אלא שתיקת הכבשים, הקרנפים, החמורים והצבועים… פעם הם היו חברי מפלגה, נבחרי ציבור, המחוקקים – היום – נותרו רק החנפנים המלקקים, חסרי הגעת.
ברק רביד, רביב דרוקר , אביעד גליקמן (הי, שכחו אותו…) וחבריהם המוכשרים יצמאו את דרכם למקום שבו יעריכו את כישוריהם וסגולוציהם. הצרה היא שאנחנו – נשארים עם ה"מנהיג" הממושחת והמשחית וכל חבר מריעיו המריעים…
איך יוצאים מזה? כנראה שצריך לעלות על בריקדות במלוא מובן המילה!
***** התליין****
By Maurice Ogden
תרגום: שרית שץ
אֶל עִירֵנוּ צָעַד הַתַּלְיָן קְדוּר-פָּנִים,
וּבְגָדָיו מִזָּהָב, דָּם וָאֵשׁ מַצְחִינִים.
עַל מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב הִתְהַלֵּךְ בִּדְמָמָה,
וּבְכִכָּר בֵּית-הַצֶּדֶק הִצִּיב לוֹ בָּמָה.
לְצַד בֵּית-הַדִּין עֵץ הוּרַם, עֵץ קָלוֹן,
כְּדֶלֶת רָחְבּוֹ מִכַּרְכֹּב עַד חַלּוֹן,
תַּבְנִית לוֹ צְנוּעָה, ועוֹלָה אַךְ בִּמְעַט
עַל מִסְגֶּרֶת הַפֶּתַח שֶׁל בֵּית-הַמִּשְׁפָּט.
וְאָנוּ תָּהִינוּ בְּכָל עֵת פְּנוּיָה
מַהוּ הַחֵטְא? מִי יִדּוֹן לִתְלִיָּה?
שָׁפַט הַתַּלְיָן, אֶגְרוֹפוֹ מְקַפֵּל
פְּתִיל מֻזְהַב-קִשּׁוּרִים בְּיָדָיו מְפַתֵּל.
לַמְרוֹת חַפּוּתֵנוּ הַפַּחַד לָפַת,
בְּעֵינֵי הָעוֹפֶרֶת הֵעַפְנוּ מַבָּט .
אֶחָד אָז זָעַק: "הֵי, תַּלְיָן, אַל תִּדֹּם!
לְמִי זֶה תָּכִין אֶת בָּמַת הַגַּרְדּוֹם?"
בְּעֵין הָעוֹפֶרֶת נִצַּת אָז זִיק חַד
וּבִמְקוֹם מַעֲנֶה, כְּמוֹ חִידָה לָנוּ חָד:
"זֶה שֶׁיֵּיטִיב לְשָׁרְתֵנִי עַד תֹּם,
הוּא בַּחֶבֶל יִזְכֶּה – כְּמַתְּנַת הַגַּרְדּוֹם."
לְמַטָּה יָרַד וְיָדוֹ הוּא שָׁלַח
אֶל נָכְרִי שֶׁהִגִּיעַ מֵחֶבֶל נִדָּח.
רָוְחָה הַנְּשִׁימָה, כי סִבְלוֹ שֶׁל הַלָּה
מִיָּדוֹ שֶׁל תַּלְיָן – לָנוּ הִיא הֲקָלָה:
מִבְנֵה הַגַּרְדּוֹם בְּרַחְבַת הַשִּׁפּוּט,
עֵת בֹּקֶר יֵעוֹר, יֵעָלֵם לִצְמִיתוּת.
לוֹ דֶּרֶךְ פִּנִּינוּ, שִׂיחָה נֶאֶלְמָה –
מִיִּרְאַת הַתַּלְיָן וְכָבוֹד לַגְּלִימָה.
בְּיוֹם הַמָּחָר, שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר עָלְתָה
עַל גַּגּ וּרְחוֹב, עַל הָעִיר הַשְּׁקֵטָה;
נֻקְשֶׁה וְשָׁחוֹר בַּאֲוִיר צַח שֶׁל יוֹם,
בְּכִכַּר בֵּית-הַצֶּדֶק נִצָּב עֵץ גַּרְדּוֹם.
עָמַד הַתַּלְיָן בְּרַגְלַיִם פְּשׂוּקוֹת
וְיָדָיו בְּחֶבְלוֹ הַמֻּזְהָב עֲסוּקוֹת.
גּוֹן עֵינוֹ כְּעוֹפֶרֶת, לִסְתּוֹ חֹד חֲנִית,
מַרְאִיתוֹ תַּכְלִיתִית, חָזוּתוֹ יַדְעָנִית.
כֻּלָּנוּ זָעַקְנוּ: "תַּלְיָן, הַאֵין דַּי
בַּנָּכְרִי מֵאֶתְמוֹל? הוּא יַסְפִּיק בְּוַדַּאי."
נִדְהַמְנוּ, לְפֶתַע נָפְלָה דּוּמִיָּה:
"הוֹ, לֹא עֲבוּרוֹ הוּקַם עֵץ הַתְּלִיָּה."
הִבִּיט בַּקָּהָל וּצְחוֹקוֹ נְהָמָה:
"בְּלִבְּכֶם יַעֲלֶה כִּי מַטְרַת הַמְּהוּמָה
הִיא לִתְלוֹת אִישׁ אֶחָד? הֵן בָּזֹאת אֶעֱסֹק:
הַחֶבֶל חָדָשׁ וְאוֹתוֹ יֵשׁ לִבְדֹּק."
בַּדְּמָמָה – זְעָקָה: "הוֹ, בּוּשָׁה וּכְלִמָּה!"
לְתוֹכֵנוּ צָעַד הַתַּלְיָן – שְׁחוֹר גְּלִימָה;
מוּל הָאִישׁ נֶעֱמַד "הֲתִתְמֹךְ," כָּךְ גָּזַר,
"בַּנִּדּוֹן שֶהָיָה לַגַּרְדּוֹם רַק בָּשָׂר?"
עַל זְרוֹעו שֶׁל הָאִישׁ יָד קָשָׁה נִנְעֲלָה
נִרְתַּעְנוּ אָחוֹר בְּאֵימַת בֶּהָלָה.
וְהַדֶּרֶךְ פֻּנְּתָה, לֹא הִשְׁמַעְנוּ מִלָּה,
מִפְּנֵי הַגְּלִימָה… אֲחוּזֵי חַלְחָלָה.
בַּלַּיְלָה רָאִינוּ טְרוּפִים מִבִּיעוּת
אֶת גַּרְדּוֹם הַתַּלְיָן מִתְעַצֵּם בְּלִי לֵאוּת.
יוֹנֵק מֵהַדָּם הַנִּגָּר בֵּין טְרָשִׁים,
הִצְמִיחַ לוֹ עֵץ הַתְּלִיָּה שָׁרָשִׁים.
וְכָעֵת הוּא רָחָב, וְגָדוֹל אַךְ בִּמְעַט
מִמֶּרְחַב מַדְרֵגוֹת פֶּתַח בֵּית-הַמִּשְׁפָּט,
גָּבַהּ עַד הִגִּיעַ לְאֶמְצַע הַקִּיר –
הַכְּתֹבֶת עָלָיו בְּגָבְהוֹ הוּא מַסְתִּיר.
שְׁלִישִׁי שֶׁלָּקַח, לוֹ יָצְאוּ מוֹנִיטִין
שֶׁל כִּילַי, נוֹשֵׁךְ נֶשֶׁךְ, כּוֹפֵר הוּא וּמִין,
וּ"מַה זֶּה לָכֶם," הַתַּלְיָן אָז תָּהָה,
"עִם בַּרְנָש יְהוּדִי שֶׁנּוֹעַד לִתְלִיָּה?".
וְאָנוּ זָעַקְנוּ "הֲזֶה הָאֶחָד
שֶׁאוֹתְךָ כֹּה שֵׁרֵת? נֶאֱמָן בִּמְיֻחָד?"
חִיֵּךְ הַתַּלְיָן: "זוֹ תָּכְנִית רְצוּיָה
לְוַדֵּא אֶת חָזְקָהּ שֶׁל קוֹרַת הַתְּלִיָּה."
הָאִישׁ הָרְבִיעִי שַׁלְוָתֵנוּ קָרַע,
בְּשִׁיר קְדוֹרָנִי, מַאֲשִׁים וְנוֹרָא.
"וּמָה עִנְיַנְכֶם בְּנִדּוֹן לִכְלָיָה –
שָׁחוֹר וְשׁוֹנֶה", הִתְרִיס אִישׁ הַתְּלִיָּה.
חֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי, וְשׁוּב בֶּכִי נִחָר
"תַּלְיָן, הֵי, תַּלְיָן, הֲזֶה הַנִּבְחָר?"
"תַּכְסִיס תַּלְיָנִים מֻכָּר," הוּא נֵאוֹת,
"לְהַגְמִישׁ אֶת קְפִיצֵי הַדְּלָתוֹת הַתְּקוּעוֹת."
חָדַלְנוּ לִשְׁאֹל, הַתַּלְיָן הִתְיַשֵּׁב
אֶת סִכּוּם מַאֲזַן הַדָּמִים לְחַשֵּׁב.
יוֹם רָדַף יוֹם, ולֵיל אַחַר לֵיל
וּמִבְנֵה הַגַּרְדּוֹם כְּמִפְלֶצֶת גָּדֵל.
כַּנְפוֹת הַגַּרְדוֹם נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה
וְכִסּוּ מִכָּל צַד הַכִּכָּר הַפְּתוּחָה
וְקוֹרַת הַתְּלִיָּה מִמָּרוֹם אֵימְתָנִי,
עַל הַקֶּרֶת הִטִּילָה צִלָּהּ הַשְּׂטָנִי.
הַתַּלְיָן אֶת הָעִיר אָז חָצָה בִּמְהֵרָה
וּבָרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם… בִּשְׁמִי הוּא קָרָא.
אֶת רוֹם הַגַּרְדּוֹם עֵינִי אָז סָקְרָה,
וְחָשַׁבְתִּי: הֵן נֶפֶשׁ חַיָּה לֹא נוֹתְרָה
לִתְלִיָּה … הַתַּלְיָן לִי קָרָא שֶׁאָבֹא לָתֵת יָד
אֶת מִבְנֵה הַגַּרְדּוֹם לְפָרֵק – וּמִיָּד.
בְּתִקְוָה וּבְבִטְחָה הִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו,
אֶל עֵץ הַתַּלְיָן וְאֶל סְבַךְ חֲבָלָיו.
אֵלַי הוּא חִיֵּךְ כְּשֶׁנִּגַּשְׁתִּי קָרוֹב
אֶל כִּכַּר בֵּית-הַדִּין..בְּדִמְמַת הָרְחוֹב,
וְחָבְלֵי הַתְּלִיָּה, מְתוּחִים וּגְמִישִׁים,
בְּיָדָיו מִשְׂתָּרְגִים כַּעֲדַת נְחָשִׁים.
הוּא שָׁרַק לוֹ פִּזְמוֹן, הַמַּלְכֹּדֶת סָקַר
הַדְּלָתוֹת נִפְעֲרוּ בְּקוֹל הֹלֶם מֻכָּר,
וְאָזַי בְּחִיּוּךְ שֶׁל פְּקֻדָּה נוֹרָאָה
יָדוֹ עַל יָדִי שָׂם לְלֹא הַתְרָעָה.
זָעַקְתִּי: "תַּלְיָן, הֵן הִשְׁלֵיתָ אוֹתִי,
כִּי נוֹעָד הַגַּרְדּוֹם לְכֻלָּם – זוּלָתִי,
אוֹתְךָ לֹא שֵׁרַתִּי, תַּלְיָן מְנֻוָּל,
רִמִּיתָ אוֹתִי וְהוֹלַכְתָּ שׁוֹלָל!"
בְּעֵין הָעוֹפֶרֶת נִצַּת שׁוּב זִיק חַד:
"רִמִּיתִיךָ?…הִשְׁלֵיתִי? אֲנִי הָאֶחָד
שֶׁדִּבַּרְתִּי אֱמֶת, תְּשׁוּבוֹתַי כֹּה כֵּנוֹת,
הַגַּרְדּוֹם רַק לְךָ הֵן נוֹעַד לִהְיוֹת."
"וּמִי הֶעֱנִיק לִי שֵׁרוּת מְלַבֵּב,
נִתְלָה בַּתִּקְוָה – ונַפְשׁוֹ מוּגַת-לֵב.
וְהֵיכָן כָּל הַשְּׁאָר שֶׁיָּכְלוּ לַעֲרֹב
יַחְדָּיו לְצִדְּךָ לְכֹחוֹ שֵׁל הַטּוֹב?"
"מֵתוּ!" עָנִיתִי, וּבִמְאוֹר פָּנִים
"נִרְצָחוּ, " תִּקֵן הַתַּלְיָן וְהִטְעִים.
בַּתְּחִלָּה הַנָּכְרִי… יְהוּדִי הַשֵּׁנִי;
רַק מַה שֶּׁאִפְשַׁרְתָּ, עָשִׂיתִי אֲנִי.
מֵעָלַי הַקּוֹרָה שֶׁחָסְמָה שְׁמֵי מָרוֹם,
הִרְגַּשְׁתִּי בּוֹדֵד בָּעוֹלָם, כְּמוֹ עֵירֹם,
הַתַּלְיָן אֲסָרַנִי…וּבְכָל הָאֵזוֹר
לֹא בָּקַע קוֹל אָדָם שֶׁיִּצְעַק לוֹ "עֲצֹר!".
לה