לאחרונה סיימתי לצפות בסדרה צ'רנוביל. התחושות היו קשות ביותר – לא רק בגלל האסון הנורא ותוצאותיו – אלא בעיקר בגלל ההבנה שמי שכרגיל אוכל אותה, אלו הם האנשים הקטנים. מי שאחראים לאסון לא יתנו לעולם דין וחשבון ואף יצאו כשידם על העליונה.

לא למדנו דבר מאסונות של אחרים, אם המצב בחיפה נמשך כפי שהוא, ואנו חיים מדו"ח לדו"ח. כנראה שאנו מחכים לצ'רנוביל שלנו שתתפוצץ לנו בפרצוף, ואז תתחיל מערכת הטיוחים, ההאשמות, הועדות והשימועים.

את הקורבנות אף אחד לא יחזיר ושום דבר לא יפצה על התוצאות המחרידות של אסון שמחכה מעבר לסיבוב. מי שאחראים ימשיכו לתפקידם הבכיר והמתגמל  בחסות האחראים האחרים כי יד רוחצת יד.

נולדתי בשנות ה-60 וגדלתי בשכונת נוה שאנן בחיפה, בילדותי, נהגנו לשבת בסוף רחוב הגליל על מורד ההר היורד לצ'ק פוסט, משקיפים אל הים, אורות המפרץ הנדלקים עם רדת החשיכה, כשבמרכז המראה הפסטורלי ניצבות הלבניות של בז"ן. זה היה הסמל של חיפה, והוא נצרב בכל מי שגדל בה. אז עדיין לא ידענו בבירור מה גורמת לנו נוכחותם הרעילה של בתי הזיקוק.

בשנים האחרונות הציבור לא מוכן לקבל יותר את המצב. לא את הלפידים העצומים הבוערים בלהבות מפחידות, המסנוורות את חיפה והקריות. לא את הריחות הקשים העולים מהמקום ומכסים את מתחמי הבילוי בצ'ק פוסט ומפרץ חיפה, את החלק המזרחי של הרי הכרמל ואף עולים ומגיעים לצידו המערבי.

שכונות שלמות בקרית חיים ובקריות הסמוכות מתקשות לנשום אויר ראוי והמציאות השכיחה היא סירחון כימי שאי אפשר להמלט ממנו. בשנים האחרונות התפרסמו גם נתוני החולי שהושתקו במשך שנים בחבירה מאורגנת של גורמי ממשל ארצי ומקומי, של בעלי אינטרסים עיסקיים, דרגת ניהול בכיר, גופים הממונים על שלום הציבור ושתיקתה של תקשורת שקיבלה הוראות מלמעלה.

מאז שההשתקה התרסקה לרסיסים – אנו חיים בציפייה מדו"ח לדו"ח, חוות דעת כזו או אחרת,  מתמודדים עם סוכני ספק וחוות דעת – חלק ממסע ההרגעה המזוייפת והשתקות המגיעות בשם הגורמים הכי מוסמכים ומקובלים על הציבור.

הם נאמרים מפי אנשים שלא גרים כאן, כמו גם מפי בעלי האינטרסים העיסקיים המרוויחים ישירות מהזיהום שאפילו לא גרים בישראל. גם הפוליטיקאים המחליטים עבורנו וחורצים את גורלנו – לא גרים כאן. ומי שכן גרים בחיפה, נמצאים בצד הבטוח לכאורה של ההר.

הלכאורה הוא כי אין שום דבר בטוח כשמיליון איש חיים מול מצבור בלתי פרופורציונאלי ונפיץ של חומרי דלק, בנזן, גז וחומרים כימיים.

לפני כשבוע דלפה אמוניה ממפעלי שטראוס בעכו הצמודים לקניון עזריאלי והתושבים הצטוו להסתגר בביתם ולחכות להוראות. איזור תעשייה עכו הוא מקום מוכה זיהום עוד מתקופת התעשיות האלקטרוכימיות, במקום המכונה מפרץ המוות, בגלל הנזקים הקשים בנפש ובסביבה שהותירה תעשיית פי וי סי  סודה קאוסטית, כלור וחומרי הדברה.

בדירקטוריון כיהן כחבר בכיר גם יונה יהב, ראש העיר לשעבר של חיפה שטען שהאויר בחיפה יותר טוב משוויץ. לאחר שהמאבק בחיפה הפך לצעקה גדולה, לא נותרה לו ברירה נגרר למאבק בקול ענות חלושה חסר אפקטיביות.

הבעלים, ג'ון פרבר, הוא גם הבעלים של תעשיות פרוטארום, יצרני חומרי טעם וריח. המפעלים יושבים במפרץ חיפה והם חברה מצליחה ועשירה. הריח שעולה מרבים ממפעלי המפרץ הוא צחנת זוועה, הגורמת לסחרחורות וכאבי ראש קשים. ג'ון פרבר לא גר בישראל. קורבנות התעשיות במפרץ כן גרים במקום ומהקול שלהם מתעלמים.

במפעלים המזהמים קורות תאונות חדשות לבקרים. אזורים נסגרים בגלל דליפות, שריפות, תאונות עבודה מסתוריות של  פועלים (פועלי קבלן ערבים שעניין מותם עובר באדישות ליד האוזן הציבורית). המפעלים ממוקמים באזור מועד לפורענות של רעידת אדמה קשה היכולה להתרחש כל רגע ללא שום הכנה מרחבית ואזרחית.

אבל כל אלו לא מטרידים את הממונים על שלומנו. מי שהיה הראשון לזהות את ההזדמנות הוא נסראללה, שאיים וממשיך לאיים בטיווח המפעלים המזהמים והמסוכנים. נסראללה מספר את התרחיש האפוקליפטי שממשלת ישראל מאפשרת לו, בקידום תכנית ההשמדה של מדינת ישראל.

ממשלת ישראל והעומד בראשה ממשיכים להפגין אדישות. אבל מה שהעיר באמת מתרדמתו ושלוותו את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מר ביטחון, הוא מינויו של רג'א זעתרא לסגן ראש בחיפה. אז הוא היה מודאג. הדאגה הזו חלפה מיד עם הודעתו של זעתרא כי ימסור את התואר והתפקיד לסגניתו.

הפצצה התקשורתית ששינתה את השיח על אודות הזיהום במפרץ חיפה היו נתוני החולי  של הילדים. בראש המחאות וההפגנות התייצבה כסמל למאבק לינוי סוסן-אז ילדה בת חמש, למודת סרטן אלים אשר כמעט גזל את חייה.

היא מתמודדת באומץ עם מחלתה, תודות לטיפולה המסור של המחלקה האונקולוגית לילדים ברמב"ם ולרוח האופטימית, האמונה והעוצמה שהפיחו בה הוריה.

כמוה, יש עוד הרבה ילדים ותינוקות, בני נוער ובוגרים הנלחמים בסרטן ומחלות קשות. אבל גם אלו לא מעניינים את ממשלת ישראל, שהוציאה היום דו"ח  המבוסס על סברות והשערות נבואיות, הקובעות שמצב הזיהום במפרץ חיפה – בסך הכל סביר.

נקבע שם כי אין סכנה לציבור, וכי מיליון איש על ילדיהם יכולים להמשיך לחיות בשלווה ובביטחה במצב הנתון. ממש כמו שבעיירה פריפיאט, בה התגוררו העובדים בצ'רנוביל, עמדו התושבים המוקסמים וצפו באורות המבהיקים שעלו מהמפעל הבוער, בעת שילדיהם שיחקו בשמחה בנשורת הגרעינית, בלי לדעת מה מחכה להם.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.