ועדת חקירה ממלכתית או פרלמנטרית? תחת הכסות של "אובדן אמון הציבור במערכת המשפט ובעומד בראשה" מתבשל לו מהלך ליכודי לחקיקת חוק, אשר יחייב כי אירועי ה-7/10 יחקרו בוועדה פרלמנטרית מיוחדת, ובה בלבד. זו הצעה אשר מה שמעניין בה הוא המבנה המוזר בו היא נבנתה. והשאלה היא – מדוע נדרש הליכוד למנגנון כה מסובך כדי להשיג תוצאה פשוטה כל-כך?

לכאורה, אם באמת היה הליכוד חושב כי העם איבד את אמונו באובייקטיביות מערכת המשפט, הרי שאין פשוט מלפנות לציבור ולשאול אותו במשאל עם. אבל האופציה הזו לא עלתה, והמעניין הוא כי היא לא עלתה גם מתוך האופוזיציה.

לכאורה, אם באמת היה הליכוד חושב כי העם איבד את אמונו באובייקטיביות מערכת המשפט, הרי שאין פשוט מלפנות לציבור ולשאול אותו במשאל עם. אבל האופציה הזו לא עלתה, גם לא מתוך האופוזיציה

למעשה, מעולם לא הוצא לערוך משאל כזה לגבי שום נושא שעל הפרק. השימוש ברעיון הוגבל לשמש כמוקש למניעת דיון בנושאים עתידיים (כמו במקרה של החזרת שטחים). התעלמות זו נובעת מהחשש להידרש לשיתוף הערבים בהחלטות לגורלה של המדינה. חשש לו שותפות כל המפלגות הציוניות.

במקום זאת נבנה מנגנון מסובך הרבה יותר. מנגנון מסלים תלת פאזי, כשהעניין המהותי בו הוא אופן בחירת חברי הוועדה. כך, בשלב הראשון נדרשת מליאת הכנסת לבחור את חברי הוועדה ברוב מוסכם בן 80 חברי כנסת לפחות. אם הכנסת תכשל בכך, אז, בפאזה שנייה, ייבחרו חברי הוועדה באופן בילטרלי, מחציתם בידי הקואליציה ומחציתם בידי האופוזיציה. ואם האופוזיציה לא תשתף פעולה? אז מופעלת הפאזה השלישית – סנקציה של איסור חקירה בשום מתכונת אחרת.

הסיכוי שחוק תחמני שכזה יחוקק הוא קטן, והסיכוי שאם יחוקק הוא יעבור את בג"ץ, ושוועדה אכן תקום במתכונת הזו, הוא פחות או יותר אפס. הרבה יותר סביר שמנסחי החוק יודעים זאת, והוא נכתב במטרה להטריל את המערכת ואת בג"ץ ולמסמס את האפשרויות לוועדת חקירה עניינית.

כך, לא היה שווה להכביר על החוק הזה מילים, אלא שמה שכן שווה להקדיש לו תשומת לב, הוא אותו מבנה מוזר בו הוא נבנה. מבנה, שכדי לכפות את רצון המיעוט על הרוב, הוא נדרש לדלג מעל קווי ההעתק בחברה הישראלית, ומתוך כך הוא מייצר לנו שיקוף ברזולוציה גבוהה של אותם קווי ההעתקים בין הקבוצות הפוליטיות שמרכיבות את החברה הישראלית. קווי ההעתק עליהם כן כדאי לדבר.

הסיכוי שחוק תחמני שכזה יחוקק ויעבור בג"ץ קטן, והסיכוי שוועדה תקום במתכונת זו, כמעט אפסי. סביר יותר שהחוק נוסח כדי להטריל את המערכת ואת בג"ץ ולמסמס את האפשרויות לוועדת חקירה עניינית

ראשית, כדאי לשים לב לרעיון הרוב המיוחס (80 חברי כנסת) הנדרש בפאזה הראשונה. העיקרון המוזר הזה, בו רוב רגיל מייצר חוק שרק רוב מיוחס יכול לבטלו הוא מנגנון לתקיעת "מסמר בלי ראש" – מסמר שנתקע מבלי שאפשר יהיה לשלפו. כך, במקרה שלנו נבראה הפאזה הבלתי אפשרית הזו לא כדי שתמומש, אלא כגשר לעבור מעל משוכת מראית העין של עצמאות בית המחוקקים כמייצג הציבור.

הגשר השני – פאזת הוועדה הבילטרלית, נבנה כדי לעבור מעל משוכת מראית העין של "ההסכמה הרחבה", כשסנקציית הפאזה השלישית מונחת לה כאקדח על השולחן לאלץ את האופוזיציה לשתף פעולה.

הרעיון אותו דוחף השלטון, כאילו פריטטיות בין האופוזיציה לקואליציה פירושה אחדות – הוא מסך עשן, וזאת משום שבניגוד לקואליציה המגובשת לה סביב מוטת השלטון, הרי שהאופוזיציה אינה גוף הומוגני, ואסור לה להיות כזו. אופוזיציה היא סלט קצוץ של השיירים מכל מגוון הקצוות של הקשת הפוליטית שנשארו מחוץ לדלתות השלטון. אוסף פלגים החלוקים ביניהם, וצריכים להיות כאלה בדמוקרטיה בריאה. כך, פריטטיות לכאורה אינה שוויון, אלא שהיא מנגנון כוח לקואליציה ההומוגנית מול חולשת ההטרוגניות של האופוזיציה.

במציאות, במבנה בו נבנתה הכנסת, עצמאות הרשות המחוקקת לא ממש קיימת, וגם תפיסת היותה גוף ייצוגי ל"רצון העם" – לא מלאה. אנחנו לא ממש ערים לכך, אבל הכנסת שלנו, שגובשה תחת שני תכתיבים ייחודיים, היא בית מחוקקים מאוד יוצא דופן.

במבנה בו נבנתה הכנסת, עצמאות הרשות המחוקקת לא ממש קיימת, וגם תפיסת היותה גוף ייצוגי ל"רצון העם" – לא מלאה. אנו לא ממש ערים לכך, אבל הכנסת שלנו, שהיא בית מחוקקים מאוד יוצא דופן

הכנסת שלנו היא כנראה בית החוקקים היחידי בעולם המערבי לו אין אזורי בחירה ששולחים אליו את נציגיהם. תכתיב שנקבע מסיבה טובה, והיא מידור הערבים.

העובדה שאוכלוסיית ערביי הארץ אינה מרוחה לה על פני המדינה בשכבה דקה, אלא מרוכזת באזורים ספציפיים של הגליל, "המשולשים" והנגב, בהם היא מהווה רוב, והרצון של מקימי המדינה להימנע מלייצר מוקדי כוח עוינים לרעיון המדינה היהודית – חייבו את בניית הכנסת במתכונתה הייחודית הזו. וזאת גם במחיר של שלילת עצמאות הרשות המחוקקת.

כך, בניגוד לפרלמנטים המערביים, בהם חברי הפרלמנט מחויבים קודם-כל לאזור הבחירה שלהם, ויכולים להצביע גם בניגוד לעמדת מפלגתם ולטובת אזור הבחירה שלהם, עצמאות אינה קיימת כיום לחברי כנסת ישראל בלא שיוטלו עליהם סנקציות קשות. ומחויבות לאזור בחירה כלל לא קיימת.

התכתיב השני שעיצב את המתכונת הייחודית של הדמוקרטיה שלנו מגיע מהצד השני, והוא מהקהילה החרדית. גם כאן אנו נוטים לשכוח את ההתנגדות החרדית ההיסטורית למדינה ציונית, וכי מסורתית, המפלגות החרדיות הוגדרו כלא ציוניות. כך, החותם המעצב שהם הטביעו על מבנה הדמוקרטיה שלנו היה הווטו שלהן על יצירת חוקה. היעדר חוקה הוא עוד מאפיין יוצא דופן לדמוקרטיה שלנו בנוף של הדמוקרטיות המערביות.

הלוחות הטקטוניים האלו שעיצבו את הדמוקרטיה שלנו השתנו לגמרי במשך השנים. בחברה הערבית של היום קיימת שאיפה אדירה להשתלבות, והחברה החרדית של היום ברובה היא ציונית. אבל אותם פגמים בשיטה נשארו, ואותן פרצות היסטוריות במבנה הדמוקרטי שלנו משמשות כיום את השלטון כדי לייצר את הכסות הדמוקרטית לכפיית רצון המיעוט על הרוב.

הלוחות הטקטוניים שעיצבו את הדמוקרטיה שלנו השתנו עם השנים, אך פגמי השיטה נשארו, והפרצות ההיסטוריות משמשות כיום את השלטון לייצור הכסות הדמוקרטית, לכפיית רצון המיעוט על הרוב

זו שיטה שרק משבר עמוק יוכל לזעזע אותה, ולקדם את המערכת הדמוקרטית שלנו למבנה שמתאים יותר לשקף את רצון הציבור כפי שהוא מתבטא כיום. נדע שמשבר כזה הגיע ביום בו מישהו יציע כבר משאל עם, ויפרוץ את השיטה.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.