לדעתי הלא-מלומדת, המחדל המודיעיני הוא לא האישיו כאן. מודיעין זה נושא חמקמק. אתה לעולם לא יודע הכל, ותמיד ייתכן שפספסת משהו. גם חוסר המוכנות בכוחות ובציוד זה נושא שחשוב שייחקר, אבל זה לא ממש האישיו כאן. הבעיה האמיתית, לדעתי, היא מחסור בתכנית חירום צבאית – כולל אימונים חוזרים – למקרה של התקפה כוללת. תמיד צריך להניח שיפתיעו אותך. ואז מה אתה עושה?

נגלוש רגע למחוזות הפנטזיה, ונניח שחצי שעה לפני ההתקפה הייתה מגיעה ידיעת זהב למאו"ג עזה. בעוד חצי שעה מסתערים עליך אלפי נוחבות. חצי שעה בלבד. אין זמן להביא את החיילים שיצאו הביתה. אין זמן לגיוס מילואים. אין זמן להזניק תותחנים מצאלים או טנקים מרמת הגולן. אתה נלחם רק עם מה שיש לך. כל החיילים מועפים מהמיטות בבעיטה. כל הטנקים עולים לעמדות. כל כיתות הכוננות מקבלות הקפצה דחופה. כל הסיורים בנקודות שולטות. כל החפ"קים בשטח. כולם מחכים עם אצבע על ההדק. ואז חמאס פולש. כמה מאות לוחמים מול אלפי טרוריסטים, שמאחוריהם עוד המוני תתי-אנוש אנסים ורוצחים. האם זה היה מספיק כדי לעצור את המתקפה?

אני חושב שהתשובה חיובית. לנוחבות לא היה סיכוי מולנו. החיילים שלנו הרבה יותר טובים בכל פרמטר. הציוד יותר טוב, האימון הרבה יותר טוב, רוח הלחימה טובה יותר. הם היו מעכבים את האויב כמה שעות, ואז חיל האויר היה מגיע. הטנקים היו מגיעים. היו מורידים כוחות לדרום, וגם כמובן מגייסים מילואים במקביל. ולכן הבעיה האמיתית היא שלא הייתה תכנית כזו. לא היו אימונים ברורים למקרה כזה. לא הייתה יכולת להכריז: "אנחנו במלחמה!". כאשר מייד באותה רגע נדרך מנגנון משומן היטב, שגורם לכל הטנקים לעלות לעמדות, לכל החיילים לעוף מהמיטות, לכיתות הכוננות האזרחיות לקבל מסר חירום, ולהודעה דחופה לגיוס מילואים.

תפקידו האמיתי של חייל הוא להיות מוכן למלחמה. מפקד שאין לו תכנית חירום למקרה של מלחמה פתאומית, הוא מועל בתפקידו. לדעתי זה הדבר החשוב שצריך לחקור באותו יום ארור.