התמונה של הנאשם נתניהו יושב על כיסא בחוף הים, מוקף במאבטחים, היא ארטיפקט אחד בסדרה אינסופית של ארטיפקטים שכולם יחד מהווים קמפיין נירנור (סוג של התעללות רגשית, מניפולציה פסיכולוגית שנועדה לערער את בטחון קורבנה בשפיותו, גזלייטינג) מתמשך. כזה שנועד להפוך את התוקף לקורבן ואת הקורבן לתוקף.

הקורבנות תמיד היתה הצד האפל של הישראליות. הביביזם לקח את הצל הזה והפך את הפתולוגיה לאידאולוגיה. נתניהו הוא הקורבן האולטימטיבי. היהודי הנרדף על ידי גלגולים שונים של רשע מטאפיזי: מהמצרים, היוונים, הרומאים, הספרדים, הגרמנים, ועכשיו מתנגדיו הפוליטיים.

הקורבנות תמיד היתה הצד האפל של הישראליות. הביביזם לקח את הצל הזה והפך את הפתולוגיה לאידאולוגיה. נתניהו הוא הקורבן האולטימטיבי. היהודי הנרדף על ידי גלגולים שונים של רשע מטאפיזי

זו משמעות השאלה שנתן ארתור פינקלשטיין לנאשם נתניהו במתנה, האם אתה יותר יהודי או יותר ישראלי. הישראליות ביקשה למחוק את תודעת הקורבנות של הגלות. החלוצים שעלו מאירופה בכו בלילה בשקט לתוך הכרית על ההורים והאחים שנספו בשואה, אבל נשכו את שפתם ולא העזו להתקרבן בפרהסיה. את ילדיהם גידלו להיות צברים.

הצברים גדלו, וניגבו את הדם של חבריהם מפניהם במלחמה, אבל גם הם לא העזו להתקרבן. יצחק רבין לא לבש באותו רביעי לנובמבר ארור אפוד מגן כי אפוד מגן זה להתקרבן. ומחנה השלום לא יצא למלחמת חרמה נגד המחנה הפוליטי שעשה את זה, כי להאשים זה להתקרבן.

בתמונה המהפנטת הקורבן מביט בתוגה אל הים כמו אילוסטרציה למזמור תהלים:

״עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן״.

מאבטחיו הרבים עומדים סביבו, תזכורת לצופים – שגם בלי לראות את האיום, ובלי שהוא אפילו יהיה קיים, הרי הוא שם.

צריך להבהיר, לעתים יש יתרונות עצומים בלהיות קורבן. קורבנות יכולה להיות כמו קלף ג׳וקר מוסרי שמאפשר לחרוג מחוקי המוסר הרגילים שחלים על כולם. קורבנות עלולה להיות עמדת שליטה. ולכן מי שעוסקים בנרנור נוהגים לשלוט בקורבנות שלהם על ידי היפוך מניפולטיבי של התפקידים.

כך עושה לנו ראש המשטר, הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. פעם אחר פעם אנחנו שומעים שהמיליונר, שלא לומר מולטי-מיליונר, שחי מעל עשור על חשבון משלם המיסים, הוא נכה כלכלי שבקושי סוגר את החודש. הלב מתכווץ, עוד רגע אנחנו מרימים למיליונר גמ״ח.

מיקי זוהר לקראת ההצבעה בועדת הכספים: "לא רוצים להגיע למצב שנתניהו מחפש איך לגמור את החודש"

האזינו לראיון המלא: https://t.co/uEKPCfVSjp#נכוןלהבוקר @zoharm7 @GLZRadio

— ישי שנרב (@IshayShnerb) June 23, 2020

השר דודי אמסלם טוען במליאת הכנסת: יש מלצרים שמרוויחים יותר מראש הממשלה. אגב שכר הברוטו של ראש הממשלה עומד על כ-54,000 ש״ח. pic.twitter.com/qAXf9fOi7V

— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) November 4, 2020

וכך הוא מסדר לעצמו מחיקת חוב של מיליון ש״ח למס הכנסה רטרואקטיבית 11 שנה אחורה, כשבמדינה שנשבע לה אמונים והתווה את מדיניותה באופן ריכוזי חסר תקדים – יש מיליון מובטלים. אבל הוא הקרבן. הם חמוצים.

כך הוא דורש ומקבל להעביר לאומה שידורים שקריים בלב משבר חמור, ללא שאלות מעיתונאים. אבל מגדף ומסית ומשמיץ את התקשורת שהם משקרים.

לעתים יש יתרונות עצומים בלהיות קורבן. קורבנות יכולה להיות קלף ג׳וקר מוסרי המאפשר לחרוג מחוקי המוסר שחלים על כולם. היא יכולה להיות עמדת שליטה. שליטה בקורבנות שלהם ע"י היפוך מניפולטיבי של התפקידים

כך הוא מאשים אזרחים שהם מפיצי מחלות, ומפיל את האחריות על התפשטות הקורונה בלעדית על אזרחים, אבל בעצמו, הוא וחברי הקואליציה שלו, מפרים פעם אחר פעם, בליל הסגר ובמקרים אחרים את ההנחיות והחוקים. הכנסת מלאה נדבקים, אבל הציבור אשם. אליו מתקשרים מכל העולם כדי ללמוד.

כך הוא מאשר מכירת צוללות מתקדמות ומטוסים מתקדמים על דעת עצמו לכאורה תוך ניגוד עניינים, אבל האזרחים שדורשים ועדת חקירה הם בוגדים ואנרכיסטים. הרי אבאל׳ה עובד מסביב לשעון! איך אתם מעזים להפגין?!

נתניהו עושה צעד נוסף לעבר הקיסרות, עם החזרי מס, ארוחות שף, מטוס פרטי – למה לעצור כאן? או לחילופין – מה? איזה מיתון? לא שמענו על שום מיתון הhttps://t.co/7cSc8Cd4n3 pic.twitter.com/UlHOop5v7K

— כלכליסט | Calcalist (@calcalist) June 23, 2020

בקמפיין נרנור הציבור – לא משנה כמה כסף וכח ומאבטחים יש לנאשם, הוא תמיד במרכז, והוא תמיד הקורבן. ובגלל הפתולוגיה הזו של הקורבנות בחברה הישראלית, אין רגישות סבירה להבדלים מהותיים ביחסי כח.

וכך אנשים תופסים מצב שבו אזרחים מפגינים מול מעון ראש הממשלה, אחד המקומות המאובטחים בעולם, כשווה למצב שבו מפגינים מול הבית של אזרח פרטי חסר הגנה כמו גונן בן יצחק. הרי אלו מפגינים ואלו מפגינים. זה בית וזה בית. סימטריה מזוייפת משטיחה במניפולציה פערי כח.

מצב בו אזרחים מפגינים מול מעון רה"מ, אחד המקומות המאובטחים בעולם, נתפס כשווה למצב שבו מפגינים מול בית אזרח פרטי חסר הגנה כגונן בן יצחק. הרי אלו מפגינים ואלו מפגינים. זה בית וזה בית. סימטריה מזוייפת משטיחה פערי כח

כך נדמה לאנשים שזה הגיוני שחברת כנסת תתבע אזרחית ועיתונאית שמותחת עליה ביקורת, כשאותה אזרחית לא יכולה לתבוע אותה כי יש לה חסינות. או שגוף עם כיסים עמוקים שממומן מכספי ציבור ישתיק ביקורת של אזרחים עם תביעות השתקה על סכומים אסטרונומיים שאין לאזרחים מהשורה.

הצילום של הקרבן והים הוא כל מה שיש לנאשם להציע. זה העבר. זה ההווה. זה העתיד.

ולכן הוא מבקש עכשיו אבטחה לעשרים שנה. כקשיש בן 90 ומעלה הוא מתכנן להמשיך לשבת ככה.

מעבר לגבולות התמונה, במציאות, מיליון מובטלים, מאות אלפי תלמידים בבית, קשישים נטושים, דיכאונות והתאבדויות. הוא לא רואה אותם. ולא יראה אותם לעולם.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is an innovation consultant, design thinking specialist and political activist. She served as Consulting Professor at the Hasso Plattner Institute of Design at Stanford University before returning to her homeland to find it unrecognisable. Nitzan lives in Hod Hashron with her husband and four children. https://twitter.com/NitzanWaisberg

דווקא ביום שבו מתרחש הירי בבית הספר, אני מפצחת סופסוף את מה שנתפס בעיני רבים כמרכיב החיוני ביותר של החלום האמריקאי. לבעלי ולי יש מעתה בית יפה בפרוורים, עם עצים גבוהים שמתנשאים מעליו. אין אמנם גדר לבנה, אבל יש מדשאה רחבת ידיים והמון מקום לרגליים קטנטנות לרוץ בו. תוך כדי החתימה על הניירת, כל אחד מאתנו מנענע בתורו את התינוקת שלנו בחיקו.

דווקא ביום שבו מתרחש הירי בבית הספר, אני מפצחת סופסוף את מה שנתפס בעיני רבים כמרכיב החיוני ביותר של החלום האמריקאי. לבעלי ולי יש מעתה בית יפה בפרוורים, עם עצים גבוהים שמתנשאים מעליו

הבית הזה הוא בשביל הילדים, כך אנחנו אומרים שוב ושוב. אם היינו רק שנינו, בהחלט היינו מסתפקים בדירה קטנה בברוקלין, וברחובות העיר במקום חצר אחורית. במקום זה, בחרנו להעניק להם חדרים מרווחים לגדול בהם, גג רעפים, מדשאה מטופחת וגינה שנוכל לנטוע ולהצמיח ביחד.

כמו משפחות כה רבות ביובלדי שבטקסס, גם אני מהגרת. הגעתי למדינה עם חלום להעניק לעצמי ולילדיי עתיד טוב יותר.

ואז, תוך כדי נהיגה הביתה, כשהתינוקת שלנו ישנה במושב האחורי, אנחנו שומעים את החדשות על 21 חלומות דומים שגדע בבת אחת רובה אוטומטי.

ממש כמו היורה בבית הספר היסודי ביובלדי, גם אני קיבלתי רובה בגיל 18 — אבל לא קניתי אותו, רק קיבלתי אותו בהשאלה, וכעבור כמה שבועות החזרתי אותו ואת כל מחסניות הקליעים לנשקייה. הרובה התחכך תמיד בבד הגס של מדי הירוק זית, ונצמד אל גופי כשישנתי אתו מתחת למזרן הצבאי שלי. כשיריתי במטווח הצבאי המאובק, לא יכולתי שלא לחשוב: אני צעירה מדי וטיפשה מדי בשביל הדבר הזה.

כשהייתי צעירה, מבוגרת רק במעט מגילו הנוכחי של בני הבכור, הובטח לי שכשאהיה גדולה, לא אצטרך ללכת כבר לצבא. וכשעברתי מישראל לארצות הברית, התנחמתי בעובדה שאת הבטחת השווא הזאת לא אצטרך להבטיח לילדיי.

אך במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מספקת הבטחת שווא מייסרת עוד יותר. מדי יום, כשאני שולחת את ילדיי לבית הספר, אני צריכה להבטיח להם שהם בטוחים, אבל בתוך תוכי אני יודעת שלא.

הרובה התחכך תמיד בבד הגס של מדי הירוק זית, ונצמד אל גופי כשישנתי אתו מתחת למזרן הצבאי שלי. כשיריתי במטווח הצבאי המאובק, לא יכולתי שלא לחשוב: אני צעירה מדי וטיפשה מדי בשביל הדבר הזה

גדלתי במדינה שבה פניהם של חיילים מתים מקדמות את פני התלמידים כל בוקר בכניסה לבית הספר, על קיר הנצחה שמוקדש לנופלים. מצד שני, ידעתי שאני מוגנת בין כותלי כיתתי.

אני באה ממקום שנקרא ארץ הקודש, אבל לא מסוגלת להבין איך אנשים מעדיפים מחשבות ותפילות על פני מעשים לשמירה על קדושת חייהם של ילדי בית הספר. אני באה ממדינה הידועה במעגל האלימות שהיא שרויה בו, ועם זאת, היא מעולם לא התייחסה לחייהם של צעירים באטימות שכזו.

אני באה ממדינה הידועה בכיבוש ובמלחמה, במקלטים ובפצצות, בירי טילים ובמתקפות רצחניות ברחובות הערים — ומכל הסיבות הללו, אני שמחה שילדיי גדלים לתוך עולם שונה.

מצד שני, זו מדינה שיש בה גם פיקוח על נשק וקשה מאוד להשיג רישיון לנשק אישי בישראל. מישהו ניסה פעם להאשים חלקית את הירי בבתי הספר במיליטריזציה ההולכת וגוברת של אמריקה, ואני ניסיתי להפריך את הטענה ולהסביר שאני מגיעה ממדינה מיליטריסטית הרבה יותר. נתקלתי בתגובה מזלזלת, אבל זה עדיין נכון — מתקפות ירי בבתי ספר פשוט לא קורות בישראל.

שבוע לפני הירי ביובלדי, שוחחתי עם הקומיקאי היהודי מייקל איאן בלק על ספרו A Better Man, מכתב פתוח לבנו שעוסק בילדות ובגבריות על רקע מתקפות של ירי בבתי ספר. הרגשתי שדעתי מוסחת בזמן הריאיון — הבן שלי היה חולה מאוד, והאפשרות שילדך עלול למות היא מחשבה מבעיתה ובלתי נתפסת.

מישהו ניסה פעם להאשים חלקית את הירי בבתיה"ס במיליטריזציה הגוברת של אמריקה, ואני ניסיתי להסביר שאני מגיעה ממדינה מיליטריסטית הרבה יותר, ומתקפות ירי בבתיה"ס פשוט לא קורות בישראל

אמרתי לו שהספר שלו רלוונטי מתמיד, גם שנתיים לאחר שראה אור ובמיוחד אחרי הירי בבפאלו שהתרחש שבוע קודם לכן. רגע לפני שסיימנו את השיחה, הוא ציין שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה שהספר שלו רלוונטי, שזה לא יהיה הירי ההמוני האחרון.

כמה נורא לגלות שהוא אכן צדק. כמה נורא להאמין שמקרי הירי הללו הם בלתי נמנעים. כמה נורא לעמוד שוב מול האפשרות הבלתי נתפסת שילדינו עלולים למות. אני חוזרת שוב ושוב לכותרת שקראתי באתר הסאטירי The Onion: "'אין שום דרך למנוע את זה', טוענת האומה היחידה בעולם שזה קורה בה דרך קבע". אני מגיעה ממדינה שמצליחה למנוע את זה — כמו מהגרים רבים כל כך שהגיעו למדינה הזאת. 21 קורבנות הירי ביובלדי אמורים היו להיות איתנו גם היום.

כן, בישראל אנחנו שולחים ילדים להגן על ארצנו, ומציידים אותם במדים וברובים — אבל הם לפחות יודעים שהם עלולים להיות בסכנה.

אבל בארץ הזאת, מדי יום ביומו, ילדים מגויסים למלחמה שהם כלל לא מודעים לקיומה — מלחמה צינית שמחרחרים פוליטיקאים ולובי הנשק. כמעט בכל מקרה של ירי המוני מעורבים רובים אוטומטיים, אבל אנחנו מסרבים להוציא אותם אל מחוץ לחוק; מקרי ירי כה רבים בוצעו בידי צעירים זועמים, אבל אנחנו מסרבים להגביל את הגישה שלהם לכלי נשק. גברים ונשים רבים מדי שנמצאים בעמדות של כוח שולחים לנו את המסר שרובים ואקדחים חשובים להם יותר מחייהם של ילדינו ושל המורים שלהם, אנשים שאמורים לטפח אותם, ולא להגן עליהם בגופם.

בישראל אנחנו שולחים ילדים להגן על ארצנו, והם לפחות יודעים שהם בסכנה. אבל בארץ הזאת, מדי יום, ילדים מגויסים למלחמה שהם כלל לא מודעים לקיומה — מלחמה צינית שמחרחרים פוליטיקאים ולובי הנשק

אני ילדתי את ילדיי במדינה הזאת, בין השאר מתוך תקווה להגן עליהם מפני אלימות. אבל כשאני מביטה בתמונות של אליתי׳ה רמירז ושל אירמה גארסיה — ושל כל קורבנות הירי ביובלדי ושל בני משפחותיהם, קהילה נוספת שנחרבה בגלל רובה אוטומטי — אני מבינה שאת החלום האמריקאי הזה אני עדיין לא יכולה להעניק להם.

הדעות והעמדות המובעות בכתבה זו הן של המחברת בלבד ואינן משקפות בהכרח את עמדותיה של JTA או של חברת האם שלה, 70 Faces Media.

פסקול שנות התשעים חוזר אלינו בכל פורמט אפשרי – מלבד באינטרנט. האם זה אומר שהוא מת? ואם כן – ממה? על קו התפר שבין דור ה-Y לדור ה-Z, נמצאת תשובה שלא בהכרח תמצא חן בעיני קוראינו הבומרים, אבל זה המצב.

פסקול שנות התשעים חוזר אלינו בכל פורמט אפשרי – מלבד באינטרנט. האם זה אומר שהוא מת? ואם כן – ממה? על קו התפר שבין דור ה-Y לדור ה-Z, נמצאת תשובה שלא בהכרח תמצא חן בעיני קוראינו הבומרים

לאחרונה הצליח השדה התרבותי המקומי לחלץ מתוכו כמה מחוות לשנות ה-90, משל היו הרעיון הגאוני הזה שחוצה את המוח של כמה אנשים במקביל בו זמנית. מהסדרה של אביב גפן בהוט "שנות הירח", שהושקה בקול תרועה רמה, דרך תערוכת רוק 90 בגלריה המשכן מאירוב בחולון, שנוצרה באמצעות ליקוט סיזיפי של פריטים מקוריים בקבוצות פייסבוק ודרך שת"פ עם אמנים, יוצרים וצלמים – ועד סרטו החדש של עמית איצקר שעתיד להיות מוקרן לראשונה היום בסינמטק תל אביב. כל אחת מאלו מצליחות להגיד משהו אחר לגמרי על אותה תקופה.

מתוך ההזמנה לתערוכת רוק 90

יומרות הרוקנרול הישראליות של אותה עת היו גבוהות מאד. הייתה דרמה באוויר. ד"ר אביבית אגם דאלי, אשר אצרה את תערוכת רוק 90 המוצגת בימים אלו (ועד ה-31 באוגוסט) מספרת:

"דרך שנת 1995 מחלקים את שנות ה-90 לשניים. ב-95 לא רק נרצח יצחק רבין, היה גם אסון ערד ובניהם פער של שלושה חודשים. שני אירועים שחקוקים בזיכרון והשפיעו גם על התחושות במרחב ומשם גם על היצירה בהמשך".

אביבית אגם דאלי על רקע התערוכה: "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית – רוק 90" (צילום: אלי נאמן)

מי שהושפעו מכך במישרין ונמצאים בין המציגים בתערוכה הם אסף אמדורסקי, ירמי קפלן, משינה, ערן צור ועוד רבים וטובים.

חולצות אוהדים, שילוט בצבעי ניאון למופעים וקטעים מצולמים מרוקסן ומהפינגווין, עליהם אומרת דאלי:

"אלה בעיקר ייצוגים של אנשים בחושך כי זה הרגיש נכון וזה מה שהיה באותה תקופה. הכל היה חשוך, גם בדיסקים וגם בתקליטים. שנה שלמה אספתי חומרים מאמנים, עיתונאים שמסרו שמות נוספים בדרך. לא מצאתי חומרים של משינה, אז היח"ץ הפנו אותי לקבוצת מעריצי פייסבוק, משם קיבלתי עוד חומרים. זה לא ארכיון סטנדרטי, זה טיול ברחבי ישראל. פגשתי את ניק מילר מסטלה מאריס ששמר בגדי הופעות שאבא שלו תפר לו".

ירמי קפלן בתל אביב בשנות התשעים (צילום: דינה קרטיס)

להקה נוספת שאוצרותיה נשתמרו במהלך הזמן היא "המכשפות". "הן שמרו על המון דברים בגלל שהיא (ענבל פרלמוטר ז"ל) מתה בפתאומיות בתאונת דרכים. הרבה ממה שנשמר נתרם לתערוכה", מספרת ד"ר דאלי בהתייחסות להון הסימבולי שהותירה אחריה סולנית הלהקה.

"לידן מוצגת הגיטרה שירמי קפלן קיבל מאבא שלו. גיטרה מ-1962. האבא היה מנגן עליה בארה"ב, שנים, לקהל יהודי בעיקר. מצאנו דברים פיזיים ממש מרגשים לדור (האיקס, אלה שנולדו בין 65-80) הזה שהיה בגיר בשנות ה-90. זה עולם אחר, עולם של פרינט, לא אינטרנט ורשתות חברתיות. מצאתי אפילו מכתבי מעריצות כתובים בעט שנשלחו לרם אוריון".

מצאנו דברים פיזיים ממש מרגשים לדור הזה שהיה בגיר בשנות ה-90. זה עולם אחר, עולם של פרינט, לא אינטרנט ורשתות חברתיות. מצאתי אפילו מכתבי מעריצות כתובים בעט שנשלחו לרם אוריון"

אסף אמדורסקי וג'נגו, מועדון רוקסט, 1990 (צילום: דינה קרטיס)

מול תערוכה שכזו, שנטוותה מזיכרונות קולקטיביים לצד דימויים פיזיים, הסדרה שאביב גפן הוציא לאחרונה בחסות HOT מספרת סיפור אחר לגמרי על אותה תקופה בדיוק.

נכון שהסדרה זכתה לביקורות לא נעימות, אבל בעיני רבים גפן בחר ו/או נבחר על ידי הגורל להיות הסמן התרבותי של אותה עת, כפועל יוצא מרצח רבין והקירבה בין השניים. גם היצירה שלו הושפעה מהרצח מאד וכל יתר הקריירה בהמשך.

לכן זה רק מתבקש שהסדרה תסופר מנקודת המבט שלו, מלווה בקטעי קול שלו, ושהשפה הכוללת שלה היא של שנות ה-90, עם כל הכיעור והיופי שלהן. זה אולי מרגיש מנייריסטי, אבל זה גם אותנטי בו זמנית.

את "עצבני ומהיר" סרטו החדש של עמית איצקר לעומת זאת, זכינו להכיר לראשונה כבר לפני כמה שנים, כשהוא עוד היה רק רעיון שלווה בקמפיין גיוס המונים ב-2018 ואיצקר נזרק חזרה לשנות ה-90 דרך "פאסט מיוזיק", לייבל מקומי שפעל במחצית השניה של שנות ה-90 עם עמיר ג'נגו רוסיאנו ובת זוגו עינב, ואמיר שור ובת זוגו נטעלי גבירץ.

מתוך הפעילות בלייבל נפתח מועדון "הפטיפון" ביצחק שדה פינת המסגר בתל אביב, חממת אינדי שמצטיירת כאנטי תזה לכל מה שממסדי והיה קיים בעולם באותו זמן. וגם כנישה פצפונת השמורה ליודעי חן, תושבי המרכז בטווח פעולה של חצי דור בערך.

מול תערוכה שכזו, שנטוותה מזיכרונות קולקטיביים לצד דימויים פיזיים, הסדרה שאביב גפן הוציא לאחרונה בחסות HOT מספרת סיפור אחר לגמרי על אותה תקופה בדיוק

לי זכור שבאותה תקופה אותו דבר קרה גם בקריות. לא ברמת לייבל מוזיקלי בוער אבל כן מועדונים שהיוו קרקע פוריה להתחרעות על גיטרות ותופים ולשבור את המקום ובלגן ולהקות. קבוצות של צעירים שעושות מוזיקה ומשתכרים, כנראה כמפלט מהתקופה האיומה ההיא. חלקם אפילו העריץ את סבווי סאקרס.

איצקר לא מתאמץ לשלב בין ישן וחדש, מחתרתי ומיינסטרימי. בסרט הוא מראיין מוזיקאים, יוצרים וחברי מועדון "הפטיפון". קטעי וידאו מהתקופה משולבים גם הם בסרט.

איסוף הנתונים מתבסס על ראיונות, וסרטוני וידאו שאת חלקם איצקר צילם אז בעצמו בוידאו. למרבה המזל כל משתתפי הסרט עוד חיים, טפו טפו, מה שהקל עליו מאד. הסרט יוקרן במהלך כל חודש יוני בסינמטק תל אביב.

מבחינת איסוף החומרים בשלושת המקרים, במבט לאחור, זה פשוט מפחיד לדמיין לאן אנחנו הולכים, אם כל כך הרבה השתנה בזמן כל כך קצר. בטווח זמן של חצי דור, 15-20 שנה שזה כלום וחולף בהרף, עברנו מצילום בפילם ופיתוח תמונות על גבי נייר צילום, שזו טכניקה שקיימת כבר מאתיים שנה, למצלמה דיגיטלית שיש בה גם וידאו תוך עשור, ועכשיו כבר יש מצלמה שנמצאת אצלנו בכיס כל הזמן, 24/7.

אני לא מחדשת כלום אבל זה בטח אומר המון על תפיסת הנראות והפוליטיקלי קורקט, ומכאן גם על כל מרחב היצירה. היום מוזיקאים נדרשים קודם כל להצליח ברשת, ואם הם יצליחו, זמן הפעילות שעומד לרשותם עד שיגיע הדבר החדש הבא הוא ברוב המקרים קצר מאד.

בהקשר הזה ספק אם יכול להיות בארץ עוד "רוקסטאר" כמו שאביב גפן היה, עם כל הכבוד לסטטיק ובן אל. אלה היו ימים אחרים.

וכל עניין ההפצה גם הוא השתנה. הכל קורה בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק. לא יהיו יותר קירות שנוצרים משכבות של שלטי פרסום להופעות, עד שמישהו בא ומגרד את זה או שהורסים את הבניין.

מבחינת איסוף החומרים בשלושת המקרים, במבט לאחור, מפחיד לדמיין לאן אנחנו הולכים, אם כל כך הרבה השתנה בזמן כ"כ קצר, בטווח חצי דור, 15-20 שנה, שזה כלום וחולף בהרף

ברוח הזמן הנוכחית, תוך הסתכלות לאחור של 25 שנה בסך הכל, משתקף עולם שנראה מיושן מדי וגם השינויים הבין-דוריים מורגשים מאד. זה בטח היה ככה תמיד, אבל הטכנולוגיה והרשתות האיצו את התהליך הזה פי שניים לפחות, מה שלכאורה קיצר את שנות הזוהר של דור ה-Y בחצי, והפך אותו אפילו יותר כנוע ומובס ממה שהוא היה מלכתחילה. כואב הלב.

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק"