כמו רבים אחרים, קמתי ביום שלמחרת ההצבעה על ביטול עילת הסבירות בתחושת עצב עמוק. קרני השמש שנראו מחלונות המטוס שהחזיר אותנו ארצה מחופשה משפחתית קצרה, סנוורו את עיניי באור מכאיב והתקשיתי לראות אופק מעבר להן. חדוות החופשה התחלפה במחשבות קשות כשהתבוננתי על עשרת הנכדים שפיזזו סביבי בהתלהבות ובשמחת החזרה אל הבית.

חשתי שהמוכר נקרע, רוסק ונמחץ בכוח. באותן שעות הרגשתי לבד בעולם אלים, פרוץ ולא מוגן. רק יומיים מאוחר יותר התחלתי לשמוע מאנשים רבים אחרים כי חוו תגובות דומות. כמו השיטפון במדבר המגיע תחילה כהד רחוק של רעשים ההולכים ומתחזקים עד שהם מתלכדים בעוצמה וזורמים לנחל שהיה קודם לכן שומם וצחיח, כך שמעתי את קולות הדיכאון המתלכדים יחד לאיכויות חדשות של פונקציה חברתית משקמת. המילה דיכאון נשארה בקליפתה הקודמת אך קיבלה מהות אחרת.

כמו שיטפון במדבר המגיע תחילה כהד רחוק של רעשים, המתחזקים עד שמתלכדים בעוצמה וזורמים לנחל שהיה קודם לכן שומם וצחיח, כך שמעתי את קולות הדיכאון המתלכדים יחד לאיכויות חדשות

באחת עברה בי המחשבה כי הכרתי את התופעה בימים שאחרי הפינוי מגוש קטיף. במסגרת עבודתי כפסיכולוגית חינוכית מחוזית סייעתי לתושבים שעברו לישובים זמניים בהתארגנות נפשית חברתית אחרי התהליך הקשה של הפינוי, או הגירוש והעקירה כפי שהם כינו אותו.

המצב תואר על ידי התושבים במושגים של אבל ודיכאון המאפיינים בדרך כלל את תגובות יחיד למצבי משבר. למרות שבספרות לא מוכר המושג "דיכאון חברתי" הוא הפך לשגור ויום יומי ונעשה בו שימוש כדי לתאר את החוויה המשותפת של המפונים.

כאנשי מקצוע שליוו את המתיישבים ראינו כיצד העצב העמוק ותחושת הדיכאון הפכו לחלק מהשיח החברתי וארגנו את חברי הקבוצה סביב חוויה רגשית משותפת, כאשר הם מאפשרים בסיס תקשורתי בעל פונקציה חברתית מחברת ומקשרת.

יתרה מזאת, דווקא ייצוגים אלה שנחוו כקשים כל כך, שירתו את עקורי הגוש כמנגנון הגנה חברתי. הכעס ותחושת ההפסד במאבק הגדול חיברו את התושבים שנאלצו לפעול בניגוד לדעתם, על פי החלטה שהם ראו אותה כמפרה את החוזה הבסיסי שלהם עם המדינה. הם חלקו יחד אמונות ויעדים שכללו גם עתיד חברתי קהילתי משותף.

העצב העמוק ותחושת הדיכאון הפכו לחלק מהשיח החברתי וארגנו את עקורי גוש קטיף סביב חוויה רגשית משותפת. הייצוגים, שנחוו כקשים כ"כ, שירתו אותם כמנגנון הגנה חברתי. הכעס ותחושת ההפסד במאבק חיברו ביניהם

דיכאון מוגדר כשינוי בתפקוד המאופיין על ידי אחד או יותר מהסימפטומים הבאים: מצב רוח קשה במשך רוב שעות היום, ירידה בולטת בעניין ובהנאה, נדודי שינה או שנת יתר, עייפות ואובדן אנרגיה, חוסר מרץ, רגשות חוסר ערך, ירידה ביכולת להתרכז, הססנות וקושי בקבלת החלטות. מלבד מצב הרוח עלולים להופיע פסימיות וחוסר תקווה, אובדן עניין, נסיגה חברתית עייפות כרונית, תחושת אשמה, נטייה לרוגז וזעם, וירידה בפעילות או בפרודוקטיביות.

הדמיון בין כוחניות החלטת הממשלה לפינוי גוש קטיף וההחלטות הקשורות ברפורמה חוזר ועולה במיוחד בקרב ציבור תומכי הרפורמה. לטענתי אכן קיים דמיון בתחושות רגשיות של המיעוט שחש כי החלטת הרוב שוללת את ההכרה בו, באמונותיו, בערכיו ובדרך בה הוא מבקש לנהל את חייו.

תומכי הדמוקרטיה המתנגדים לרפורמה עברו סביב יום חקיקת ביטול עילת הסבירות שבוע אינטנסיבי של הפגנות, שכלל בין השאר צעדה של שלושה ימים לירושלים בחום רב ובתנאים פיזיים קשים והסתיים בהפגנה גדולה מול הכנסת. בסופו של יום נדמה שהמאבק היה חסר כל ערך מול ההחלטה הנוקשה שהתקבלה וסלפי הניצחון של חברי הכנסת לאחר העברת החוק.

ברצוני לטעון כי קיומו המשותף של ייצוג הדיכאון, שראשיתו בתחושה אישית והמשכו כחוויה קבוצתית, מקבל ממדים פונקציונליים, המהווים חלק מבניית זהות הקבוצה הנלחמת למען המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

קיומו המשותף של ייצוג הדיכאון, שראשיתו בתחושה אישית והמשכו כחוויה קבוצתית, מקבל ממדים פונקציונליים, המהווים חלק מבניית זהות הקבוצה הנלחמת למען המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית

התחושה הסובייקטיביות של אדם אינה ניתנת לתיקוף על ידי תפיסה ישירה של מציאות חיצונית אלא בהשוואה להתנסות קולקטיבית משותפת עם אחרים ובאמצעות יחסי גומלין שבהם העולם נתפס "בעיניים של הקבוצה".

ייצוגים מתפשטים בחברה במהירות רבה ובעיקר בעידן המדיה המשתפת ברשתות. להזמנה לשיח של אנשי בריאות הנפש שאורגן על ידי יאיר (יאיא) פינק יומיים אחרי ההצבעה הוכן זום עבור 1000 משתתפים. בפועל הצטרפו לשידור החי ברשת עוד אלפים.

במפגש חלקו הדוברים השונים, מראשי המחאה, את החוויה הקשה שעברו, כאשר תחושת העצב הכעס והייאוש מדוברים כאובייקטים המכילים תקווה וכוח להמשך עשייה. מרגע שנאמרו על ידי הדוברים הם הפכו לתוכנית עבודה עתידית, כמו הילד המצויד במקלע ואבן שמהרגע שבו עזבה האבן את המקלע אין לו השפעה על מעופה הבליסטי. לאדם יש עמדה או כוונה אולם מרגע תחילת המעשה, הפעילות הממשית עוברת דרך אטמוספרה אנושית הכוללת פעילות מנטלית של חברים אחרים בקבוצה והיא יכולה להוביל למקומות שונים. הייצוגים החברתיים, ברגע שהם נוצרים, יש להם חיים משלהם: הם סובבים, מתחברים, מושכים ודוחים ומולידים ייצוגים חדשים.

מושג הדיכאון היה למבע לשוני מטאפורי, שקיבל חיים עצמאיים כאשר נפרד מהפסיכולוגיה של הפרט וקיבל ממד חברתי. ברגע שאנחנו מסוגלים לדבר על משהו ולהעריך אותו, אפילו בעמימות, אנחנו יכולים לייצג את הבלתי רגיל בתוך עולם מוכר.

התחושה הסובייקטיביות של אדם אינה ניתנת לתיקוף על ידי תפיסה ישירה של מציאות חיצונית אלא בהשוואה להתנסות קולקטיבית משותפת עם אחרים ובאמצעות יחסי גומלין שבהם העולם נתפס "בעיניים של הקבוצה"

ניתן לומר כי הדיכאון הוא ייצוג חברתי בעל פונקציות משמעותיות בחיים האישיים, החברתיים, בתהליך ההתארגנות, ועד כמה שהדבר נראה פרדוקסלי – גם בשיקומם. הוא אמצעי למתן מענה למתח רגשי ולאי איזון חברתי בכך שהוא לכאורה "מסביר" ו"מבהיר" את הקושי ונותן לו תבנית התנהגותית מוכרת.

טענה זאת אין בה כדי לגרוע במאום מהחוויה הקשה שמתנגדי הרפורמה חשו, אולם היא באה לתאר מצב שבו השימוש במושג דיכאון בתוך השיח החברתי, מטרתו להפוך מציאות בלתי מוכרת למוכרת.

חוקרים טוענים כי ייצוגים חברתיים הכרחיים לבניית זהות הקבוצה, מכיוון שרק דרך ייצוגים חברתיים משותפים יש לחברי הקבוצה "ראיית עולם" דומה, המאפשרת להם תחושת זהות משותפת. תפקידו של ייצוג חברתי לבנות את הקוד התקשורתי המשותף לחברי הקבוצה, המאפשר להם ליצור קבוצה בעלת זהות ותרבות המיוחדת לה, לאפשר אפיסטמולוגיה משותפת של הבנת העולם.

כאשר אנו עוקבים אחר ייצוגי השיח "בזמן אמת" ובאופן שבו מועברים הייצוגים בין חברי הקבוצה אנחנו נותנים ביטוי להתמודדות של חברי הקבוצה עם השינויים. שינויים אלה אומנם מגיעים בעקבות אירועים חיצוניים אולם בה בעת נבחנת באמצעותם המשמעות הפנימית שנותנים להם חברי הקבוצה.

הטענה המובאת כאן היא כי הייצוג דיכאון הנו פונקציונלי. מדובר בהבניה חדשה של מערכת הייצוגים של הקבוצה. המושג המדעי הופך להיות מושג חברתי ציבורי ומאבד את אופיו האישי, התוך נפשי. נהפוך הוא: איום חיצוני על קיומה של קבוצת מיעוט מביא לגיבוש אחדות של ייצוגים חברתיים בקרב חברי הקבוצה, כמו ארגון תשתיות הנהגתיות לטווח ארוך וסימון יעדים חדשים לפעולה.

איום חיצוני על קיומה של קבוצת מיעוט מביא לגיבוש אחדות של ייצוגים חברתיים בקרב חברי הקבוצה, כמו ארגון תשתיות הנהגתיות לטווח ארוך וסימון יעדים חדשים לפעולה

באופן זה ניתן יהיה לראות בדיעבד את הפונקציונליות של המושג דיכאון בתהליך הבנייה החברתית המחודשת של תנועות המחאה.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.