על עפרה חזה ז"ל כתבו הרבה מאוד, וגם אני רוצה להוסיף כאן כמה מילים. 21 שנים לאחר מותה רבים בעם ישראל וברחבי העולם אוהבים אותה ומתגעגעים אליה מאוד. מדינת ישראל והזמר העברי התימני־מסורתי נמצאים על מפת העולם הודות לזמרת עפרה חזה ולאמן והיוצר בצלאל אלוני, אשר הפיק וניהל אותה כל השנים ואף כתב לה עשרות להיטים גדולים: "תפילה", "הגשם", "יד ביד", "בית חם", "שיר אהבה לחייל", "אמן למילים", "אין זמן לתעות" ועוד. להיטים אלה ואחרים זיכו את השניים באלבומי זהב ופלטינה בישראל.

עפרה חזה ז"ל (צילום: אבי גנור)

שני התימנים האלה עשו בית ספר לכל העולם נגד כל הסיכויים.

אני זכיתי לגדול בשכונת החבאנים הקסומה בדרום־מזרח תל־אביב, ולמדתי בבית הספר היסודי עם דורין ואורית, בְּנוֹתֶיהָ של זהבה חזה־כהן (אחותה של עפרה) ועם אחייניותיה אופירה יוספי ז"ל, ורוית תבדל"א.

עפרה חזה ושרון הלל בהופעה (צילום: עמי חבאני)

אהבתי מאוד לשיר ואהבתי מאוד את עפרה חזה מהפעם הראשונה ששמעתי אותה. היא הייתה לבבית ויפה, והקול שלה נכנס לי ללב ולנשמה. בשנת 1981 זכיתי לפגוש אותה לראשונה בהופעה בשכונת התקווה. הייתה לנו שיחה מרגשת מאוד, ושמחתי לקבל ממנה חבילת גלויות לפרסום אלבומה השני "בוא נדבר".

שנה לאחר מכן, כשדודתי היקרה שושנה הציעה לי לגשת למבחני הקבלה לשירוויזיון, תחרות זמר ישראלית לילדים בשנת 1982 (שהפך לימים לפסטיגל), האמנתי בעצמי ורציתי לפגוש את עפרה חזה שוב. במבחני הקבלה שרתי את השיר שלה "תפילה" (מילים: בצלאל אלוני, לחן: הנרי ברטר). דוד קריבושה, מנהל המוזיקה שבחן אותי, התרשם מיכולות השירה שלי, ורצה הגורל ואת יום החזרות הראשון שלי העברתי עם עפרה חזה. היא התייחסה אליי כמו אל בן משפחה וגם בצלאל אלוני (שהיום חל יום הולדתו ה-81) תמיד התייחס אליי כאל בנו.

בצלאל אלוני ושרון הלל, 1982 (צילום: אבי אזוריס)

ואז גיליתי את הקסם הייחודי שלה. עפרה הרעיפה עליי המון אהבה ואף בישרה לי בהתרגשות גדולה שהשיר שלי "סבא מתושלח" (מילים: מוטי גלעדי, לחן: יורם צדוק) זכה במקום הראשון. "שרון הזמר", היא כינתה אותי כמחמאה.

מכתב מעפרה חזה ז"ל, 1984

כשהגעתי לגיל בר מצווה הזמינה אותי עפרה להופעה שלה במרכז הקהילתי נווה אליעזר כזמר אורח, ובעקבות כתבה שהתפרסמה אף זכיתי לקבל ממנה מכתב אישי בהפתעה.

מאז נקשרה נפשי בנפשם ונרקמה בינינו ידידות עמוקה. ליוויתי אותם להמון הופעות ואף זכיתי להתארח בביתם. רק את לווייתה, שיצאה מהשכונה, התקשיתי מאוד ללוות. התקשיתי לעכל את המוות הטרגי, ושנים רבות התקשיתי לעלות לקברה בבית העלמין ירקון.

מאז אני מקדיש זמן רב לפעילות ההנצחה שלה, משום שחשוב לי מאוד שיזכרו אותה, שיֵדעו שהיא הייתה נשמה טובה וטהורה ושהתרומה שלה לעם ישראל ומדינת ישראל עצומה.

במבחני הקבלה לשירוויזיון 1982 שרתי את השיר שלה "תפילה" (מילים: בצלאל אלוני, לחן: הנרי ברטר). רצה הגורל ואת יום החזרות הראשון שלי העברתי עם עפרה חזה. היא התייחסה אליי כמו אל בן משפחה

כשאומן ישראלי מצליח בחו"ל בימינו, כולנו שמחים וגאים בו, ונראה שמי שפרצה את הדרך להצלחה בין־לאומית הייתה עפרה חזה שביחד עם בצלאל אלוני כבשו את העולם ראשונים. בצלאל אלוני, האמן והיוצר, האיש שגילה את עפרה חזה, גידל, טיפח אותה וניהל את הקריירה הבין־לאומית המפוארת שלה, ממשיך ליצור כל הזמן ללא הפסקה.

עם השנים הסקרנות סביב עפרה חזה ז"ל גוברת והולכת. נראה שעפרה חזה ובצלאל אלוני הם בין הבודדים שעשו בחייהם את מה שכולנו יכולים רק לחלום עליו. והנה, עד היום אף זמרת ישראלית לא הגיעה לאן שעפרה חזה הגיעה. עד היום אף מנהל ומפיק אישי לא הגיע לאן שבצלאל אלוני הגיע, ושניהם הנכס הלְאומי שלנו.

עפרה חזה ז"ל הייתה הזמיר של שכונת התקווה. משכונת התקווה פרצה גבולות נגד כל הסיכויים והפכה לזמרת הבין־לאומית של מדינת ישראל ולזמרת הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל המועמדת לפרס הגראמי היוקרתי על אלבומה "קריה", בקטגוריית אלבום מוזיקת העולם הטוב ביותר.

עפרה חזה ז"ל ובצלאל אלוני יבדל"א סללו את הדרך ועשו היסטוריה בארץ ובעולם. בזכותם יוצרים צעירים הביאו את המוזיקה התימנית למיינסטרים ואמנים מקומיים רבים חזרו לשורשים שלהם. בעולם, כל אמצעי התקשורת וגם אומנים ידועים וחשובים כמו מייקל ג'קסון, מדונה, ברברה סטרייסנד וויטני יוסטון וטובים נוספים, הוקסמו מעפרה חזה ז"ל ובצלאל אלוני. יש לנו את כל הסיבות בעולם להתגאות בהם, ללמוד מהם, לדבר עליהם ולהנציח את פועלם.

בלכתה התאבלנו עליה כולנו. עפרה חזה הותירה אחריה חלל עצום והפכה לסמל תרבות ודמות מופת. עפרה חזה הייתה לזמרת הישראלית המצליחה ביותר בכל הזמנים, סיפור הצלחה, סמל וגאווה ישראלית־תימנית. ובצלאל אלוני, האיש שגילה אותה בילדותה, הפך לחלק בלתי נפרד ממנה ומהקריירה המפוארת שלה.

אני בחרתי להתמקד בהנצחתה של עפרה חזה ז"ל, כזמרת ודמות מופת בתולדות הזמר העברי והתרבות של מדינת ישראל, ללא מטרות רווח, מכל הלב והנשמה.

הזמיר משכונת התקווה פרצה גבולות נגד כל הסיכויים והפכה לזמרת הבין־לאומית של מדינת ישראל ולזמרת הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל המועמדת לפרס הגראמי היוקרתי על אלבומה "קריה"

עפרה הייתה נשמה טובה וטהורה. אחת, יחידה ומיוחדת מאד במינה. כולנו מתגעגעים אליה.

*תודה ליאיר בן־חור, עורך ספרות, עורך לשון, נקדן ומשורר.

שרון הלל מנציח את עפרה חזה משנת 2012 בכל דרך אפשרית. משנת 2014 הלל פונה לכל הרשויות במדינה לקרוא על שמה רחוב בכל עיר. לפי שעה רחובות עפרה חזה קיימים בערים: בְּאֵר שֶׁבַע, חוֹלוֹן, רַמְלָה, ראש העין, בית אריה עופרים, כפר סָבָא, רַעֲנַנָּה, נְתַנְיָה, קריית מוצקין, עכו. מועצת העיר קיבלה את בקשתו לקרוא על שמה רחובות גם בערים: בת ים, רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן, ירושלים, בית שאן, עֲפוּלָה, חיפה (קריית אליעזר). בעיר פתח תקווה שוכן מרכז תרבות על שמה. בעיר תל אביב יפו שוכן בית ספר יסודי על שמה.

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה היא סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקאי, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקאית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה הביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו ואת חבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

האסטרטגיה הרוסית ומהלכיה הלא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארה"ב מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן שכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי, שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה.

"הם היו 'האנשים הקטנים והירוקים' של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זו מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לפוטין. לחיזוק תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ.

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה. אחד הבולטים הוא המבצע בו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.