עופר דגן
הזמן של
עופר דגן

עופר דגן הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי. הוא ריכז את פעילות סיכוי בפרויקטים לקידום תשתיות ושירותים לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ולקידום יישום החלטת ממשלה 922. הוא התמחה בקידום מדיניות שוויונית עבור האזרחים הערבים והרשויות המקומיות הערביות והוביל תהליכי שינוי מדיניות בתחום. (צילום: עדי סגל)

יהודים, תפסיקו לפחד מהזהות הפלסטינית

ההתלקחות האלימה בין אזרחים ערבים יהודים בחודש מאי העלתה למרכז השיח הציבורי את שאלת ההיתכנות של חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. במהלך האירועים ואחריהם ראינו גורמים משמעותיים ובעלי עוצמה בשלטון המקומי, בחברות עסקיות, בארגוני העובדים, במערכת החינוך, באקדמיה ובגופים ציבוריים נוספים, שקראו לשמירה ואף להעמקת המאמצים לכינון מרקם חיים משותף.

ההתלקחות האלימה בין אזרחים ערבים יהודים במאי העלתה למרכז השיח הציבורי את שאלת היתכנות חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. גורמים משמעותיים קראו להעמקת המאמצים לכינון מרקם חיים משותף

זהו דפוס חדש שלא ראינו באף סבב קודם של הסלמה בין יהודים וערבים. הוא גם בדרך כלל לא מאפיין מצבים של הסלמה בקונפליקט לאומי, ובכל מקרה הוא היה חריג לטובה בהיקפו ובעוצמתו. אנחנו מעריכים שלאותם קולות ופעולות בעיצומו של המשבר היה תפקיד משמעותי בבלימת ההסלמה והאלימות ובמניעת קריסה של מערכת היחסים בין יהודים וערבים בישראל.

יש רקע לדברים. בשנים האחרונות ראינו את היווצרותם של יותר ויותר מרחבים ומוסדות ציבוריים בהם ערבים ויהודים נפגשים על בסיס יום-יומי, בעיקר במרחבי התעסוקה והאקדמיה. בחלק מהמקומות יש גם כניסה של אזרחים ערבים למוקדי הכוח וההשפעה.

בנוסף לכך, יותר ויותר גופים ציבוריים ומיזמים בחברה האזרחית דאגו להכליל אזרחים ערבים כשותפים, משתתפים ואף כמובילים בתוכניות שונות. מהלכים אלה התרחבו בקרב הציבור היהודי וקנו להם אחיזה משמעותית גם במעגלים ובגופים של המרכז.

אנו רואים בכך מגמה מבורכת, כי ככל שמלאכת בניית התשתית לחברה משותפת ליהודים וערבים תהיה נרחבת יותר ותכלול ציבורים גדולים ומגוונים יותר, וגופים רבים יותר במגזר הציבורי, הפרטי והשלישי, כך היסודות שלה יהיו רחבים ויציבים יותר, יהיה בכוחם לתמוך בגשרים שיש לבנות בין יהודים וערבים, ואולי אף לבלום תהליכי הסלמה עתידיים.

אך המגמה הזו נמצאת רק בתחילת דרכה וחשוב להרחיב ולהעמיק אותה כדי לייצר תשתית יציבה הרבה יותר לחברה משותפת.

יש רקע לדברים. בשנים האחרונות ראינו את היווצרותם של יותר ויותר מרחבים ומוסדות ציבוריים בהם ערבים ויהודים נפגשים על בסיס יום-יומי, בעיקר במרחבי התעסוקה והאקדמיה

כאנשים שפעילים שנים רבות מהצד היהודי של מהלכים לבניית שותפויות בין יהודים לערבים, אנו מבקשים להצביע על שלוש בעיות יסוד שפוגעות ומחלישות את היוזמות והמרחבים המשותפים, ולהציע למובילים של אותם מהלכים ומרחבים משותפים, כמה קווי יסוד להתמודדות עם אותן בעיות.

1

בעיית יסוד ראשונה שקיימת לעיתים בארגונים ובמרחבים המשותפים היא הציפיה, הלא תמיד מוצהרת, מהאזרחים הערבים לבצע בחירה בין זהותם האזרחית הישראלית לבין זהותם הלאומית הפלסטינית, ולהשאיר את זו האחרונה מחוץ למרחבים המשותפים או לכל הפחות להצניע אותה.

ציפייה זו הופכת גלויה בעיתות של עימות לאומי או מחאה אזרחית של החברה הערבית. במהלכן נשמעות לא אחת קריאות אכזבה או כעס על ההזדהות של האזרחים הערבים עם הדגל הפלסטיני, או על הבעת סולידריות של האזרחים הערבים עם בני עמם הפלסטיני בשטחים ובעזה. ראינו זאת בשנים האחרונות במהלך המחאות כנגד חוק הלאום ובכל סבב של אלימות בין ישראל לעזה.

מחקרים וסקרים מראים באופן עקבי שהזרם המרכזי בחברה הערבית בישראל מזדהה כפלסטיני, והמנהיגות הנבחרת של החברה הערבית היא פלסטינית באופן מובהק. האזרחים הערבים בישראל מתמודדים מעשה של יום ביומו עם המתח המובנה בין זהותם האזרחית הישראלית לבין זהותם הלאומית הפלסטינית, שכן מדינתם נמצאת מאז הקמתה במאבק אלים עם עמם.

בימים של מלחמה ואלימות, למשל כאשר צה"ל מפציץ את בני עמם ובני משפחותיהם בעזה, ההתמודדות הזו היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הציפייה מהאזרחים הערבים להיפרד מזהותם הפלסטינית דומה במידה מסוימת לציפייה של חלקים בחברה הערבית כי היהודים ייפרדו מזהותם הציונית. ובכל מקרה זו אינה ציפייה ריאלית. אנשים ועמים לא נפרדים מזהותם הלאומית, בטח ובטח לא בזמן קונפליקט לאומי.

הציפייה מאזרחים ערבים להיפרד מזהותם הפלסטינית דומה לציפייה מיהודים להפרד מזהותם הציונית. זו לא ציפייה ריאלית. אנשים ועמים לא נפרדים מזהותם הלאומית, בטח לא בזמן קונפליקט לאומי

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שתהליכים משמעותיים של שיתוף פעולה ושותפות בין קבוצות בקונפליקט קורים רק כאשר לכל צד יש בטחון בזהות שלו. הם לעולם לא קורים כאשר צד אחד מוותר על הנרטיב, הזהות והאתוס שלו. זאת ועוד, אתגור הזהות הלאומית מוביל לא מעט פעמים לאלימות.

כך שהציפייה היהודית משותפים ערבים לבצע בחירה בין רכיבי זהותם או להצניע את זהותם הפלסטינית, פוגעת באפשרות לכונן שותפות אמיתית רחבה ומוצקה ומייצרת תסכול וכעס אצל שותפים ערבים פוטנציאליים. בכך לא רק שאינה מסייעת, אלא אף פוגעת בבניית התשתית לחברה משותפת ליהודים וערבים.

היא גם מובילה לעיתים לכינון מהלכים ויוזמות משותפות עם זרמים שוליים בציבור הערבי. כך למשל, בשבועות האחרונים התקיים באבו גוש כנס יסוד של "פורום לחברה משותפת", שכולל רק ערבים שאינם מגדירים את עצמם כפלסטינים וחלקם אף נאבקים נגד הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים.

זו דוגמה למהלך שמבקש לראות עצמו כבונה חברה משותפת ליהודים וערבים אבל בפועל עושה את כל הטעויות האפשריות והלכה למעשה חותר כנגד האפשרות של שותפות אמיתית.

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת, שתהליכים משמעותיים של שת"פ ושותפות בין קבוצות בקונפליקט קורים רק כשלכל צד יש בטחון בזהות שלו. הם לעולם לא קורים כשצד אחד מוותר על הנרטיב, הזהות והאתוס שלו

במקום עמדת מוצא הדורשת מהערבים לבצע בחירה בלתי אפשרית בין מדינתם לעמם, אנחנו מציעים ליהודים לדבר עם הזרם המרכזי בחברה הערבית. להגיע לשותפות עם סקרנות באשר לאופן בו הערבים מצליחים ליישב את המתח, שמבחוץ נראה לפעמים כסתירה, בין האזרחות הישראלית והלאומיות הפלסטינית.

במקום לנסות לכונן שותפות על בסיס ההנחה והציפייה שאחד הצדדים בה – הערבי – נדרש לוותר או להצניע את זהותו הלאומית, אנחנו מציעים לבוא לשותפות זו מתוך הנחה שלשני הצדדים קיימת זהות לאומית מוצקה. שזהויות אלה, הציונית והפלסטינית, נמצאות בקונפליקט, ושאחת מהמטרות של השותפות היא לייצר הסכמות משני צדי הקונפליקט, לייצר דרכים לחיות עם הקונפליקט, לקיים מרחבי פעולה משותפים בצילו, ולקדם את פתרונו.

2

בעיה שניה היא הציפייה מהשותפים הערבים לקבל ולהסכים ללא סייג עם המסגרת הפוליטית הקיימת. קרי להסכים להגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

חשוב לזכור שיהודים שנכנסים למרחבים משותפים עושים זאת במציאות שבה הזכויות הקולקטיביות שלהם כחברה וכלאום מעוגנות ומוגנות במדינה ובמוסדותיה. לעומת זאת, אותם מוסדות בדיוק, שבחלקם מבטיחים לאזרחים הערבים זכויות פרט שוות (אם כי פעמים רבות אינם מקיימים), מבוססים על שלילה והדרה של זהותם הקולקטיבית והלאומית.

במציאות זו, הציפייה מהאזרחים הערבים לאמץ ולהסכים עם המסגרות המוסדיות הקיימות כתנאי לשותפות, משכפלת את אי השוויון של המציאות הפוליטית לתוך המהלכים המשותפים.

בהקשר זה חשוב לציין שאי ההסכמה של חלקים רחבים בחברה הערבית ושל הנהגתה עם הגדרתה של מדינת ישראל אינה שוות ערך להתכחשות לזכויות הקולקטיביות והלאומיות של העם היהודי והציבור היהודי בישראל.

במציאות זו, הציפייה מהאזרחים הערבים לאמץ ולהסכים עם המסגרות המוסדיות הקיימות כתנאי לשותפות, משכפלת את אי השוויון של המציאות הפוליטית לתוך המהלכים המשותפים

במקום הציפיה הלא הוגנת מהשותפים הערבים להישבע אמונים למגילת העצמאות ו/או להגדרת המדינה כיהודית, כפי שלצערנו דורשים חלק מהמובילים היהודים במרחבים המשותפים, אנחנו מציעים לבסס מהלכים ושותפויות יהודיות-ערביות על הכרה הדדית בזכויות הקולקטיביות של שני העמים – היהודי והפלסטיני, ולהשאיר את אופיה של המסגרת או המסגרות הפוליטיות המאפשרות הגנה על זכויות אלה כסוגיה שבמחלוקת.

3

בעיה שלישית טמונה בהתעלמות והמניעה מעיסוק בהיבט הכי מרכזי ובוער של הסכסוך הישראלי פלסטיני – הכיבוש הישראלי בגדה המערבית והמצור על עזה.

התעלמות מהמימד הכי בולט של הדיכוי של הפלסטינים מגביל מאוד את מרחב השיח הלגיטימי של אזרחים ערבים במרחבים משותפים, את האפשרות לכונן שותפות יהודית-ערבית מהותית ואת היכולת של אותה שותפות לקדם חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. זאת כיוון שאי אפשר להגיע לחברה משותפת תוך כדי שלילת זכויותיהם של בני עמם של האזרחים הערבים.

אין לנו ציפייה שחברות הייטק, רשתות מזון, בתי חולים ומקומות עבודה נוספים בהם עובדים יהודים וערבים יקיימו סדנאות דיאלוג בנושא הכיבוש או יגבשו עמדה ארגונית בנושא. גם אין לנו ציפייה שכל שותפות ערבית-יהודית תעסוק באופן ישיר בסוגיית הכיבוש. אך חיוני לייצר באותם מרחבים ומסגרות לגיטימציה לדבר על סוגיות שנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל הבעת עמדות שמתנגדות לכיבוש. לא צריך לפחד מחוסר ההסכמה שהרבה פעמים קיימת בנושא הזה, אלא להבין שהיא חלק ממרקם החיים המשותף שלנו כל עוד הסכסוך הישראלי פלסטיני נמשך.

האירועים הקשים של חודש מאי היו תזכורת כואבת לכך שהשסע הכי עמוק ומסוכן בחברה בישראל הוא השסע הלאומי בין האזרחים היהודים והערבים. במקומות אחרים בעולם שסעים מסוג אלה הובילו למלחמות אזרחים, שגבו קורבנות רבים בנפש והחריבו מדינות וחברות.

בעיה שלישית טמונה בהתעלמות מהכיבוש הישראלי בגדה המצור על עזה. התעלמות מהמימד הכי בולט של דיכוי הפלסטינים מגביל מאוד את מרחב השיח הלגיטימי של אזרחים ערבים

מלאכת הבנייה של חברה משותפת היא אחת החשובות והגורליות ביותר בחברה בישראל. כדי שחברה משותפת תהיה בת קיימא ותצליח להתמודד בהצלחה עם מציאות של סכסוך לאומי, ואף לקדם את פתרונו, היא חייבת להיבנות באופן שוויוני ומתוך הכרה הדדית בזהויות ובזכויות של שני העמים שחיים פה.

עופר דגן הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי. הוא ריכז את פעילות סיכוי בפרויקטים לקידום תשתיות ושירותים לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ולקידום יישום החלטת ממשלה 922. הוא התמחה בקידום מדיניות שוויונית עבור האזרחים הערבים והרשויות המקומיות הערביות והוביל תהליכי שינוי מדיניות בתחום. (צילום: עדי סגל)

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,289 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 19 בספטמבר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי דורון נפטר בשנה שעברה במהלך ערעור על הרשעתו לבית המשפט העליון ● בסופו, קיבלו השופטים החלטה תקדימית לזכות את הרב לאחר שסנגורו הצליח לעורר ספק סביר בשאלת כשירותו לעמוד לדין ● הפרקליטות לא ויתרה וביקשה דיון נוסף ● אולי ברוח ימי הסליחות, החליטת הנשיאה אסתר חיות לדחות את הבקשה והרב הלך לעולמו חף מביצוע עבירה ● פרשנות

עוד 843 מילים

איראן מתקדמת דרמטית בהעשרה אבל עודנה רחוקה מפצצה

לאור רצף הפרסומים על סטטוס תוכנית הגרעין האיראנית, על רקע דו"חות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית המעידים על ההתקדמות חסרת התקדים של איראן בתחום ההעשרה, חשוב לעשות סדר בכל הנוגע ליכולותיה ולכוונותיה של איראן באשר לתוכניתה הגרעינית.

קצת היסטוריה: תוכנית הגרעין האיראנית נולדה עוד במוחו של השאה הפרסי, רזה פהלווי, אשר ביקש להשיג יכולת גרעינית לחיזוק עוצמתה וכסימן ליכולותיה המדעיות הגבוהות של איראן. השינוי הדרמטי התחולל בסוף שנות ה-90, כאשר מנהיג איראן, ח'אמנאי, ביקש להשיג פצצת גרעין כדי להבטיח את הישרדותה של המהפכה האסלאמית (במיוחד לאחר המלחמה עם עיראק, כאשר לפחות בשלביה הראשנים איראן היתה קרובה לתבוסה) וכעדות להפיכתה של איראן למעצמה.

השינוי הדרמטי בתכנית הגרעין האיראנית התחולל בסוף שנות ה-90, כשמנהיג איראן, ח'אמנאי, ביקש להשיג פצצת גרעין כדי להבטיח את הישרדות המהפכה האסלאמית וכעדות להפיכתה של איראן למעצמה

לאחר פלישת ארה"ב לעיראק, ולאור הגילויים בדבר מתקניה הגרעיניים של איראן, החליט מנהיג איראן לעצור את ההתקדמות לעבר פצצה, התקדמות שהובלה על-ידי מחסן פח'ריזאדה שעמד בראש פרויקט "אמאד".

בעקבות "שינוי האסטרטגיה", איראן אמנם החלה להרחיב את יכולות ההעשרה האזרחיות שלה, אבל קבוצת הנשק חדלה מפעילות שמטרתה המוצהרת הינה פיתוח נשק גרעיני, ועברה לפיתוחים טכנולוגיים שונים.

חוסר שתוף הפעולה של איראן עם הקהילה הבינלאומית, ההסתרה של אתר ההעשרה בפורדו (שגם הוא נחשף בסופו של דבר) הובילו, בין השאר, לגל סנקציות חסר תקדים כנגד איראן, שהסתיים עם ההגעה להסכם הגרעין ב-2015. ההסכם גלגל אחורה בצורה משמעותית את תוכנית הגרעין האיראנית והרחיק אותה הלכה למעשה מפצצה.

בתגובה ליציאת ארה"ב מההסכם, וביתר שאת לאחר מותו של פח'ריזאדה (ולקראת סיום תקופת נשיאותו של רוחאני), החלה איראן להפר בבוטות את ההסכם, ולהתקדם בתחום ההעשרה בצורה שהיא לא עשתה בעבר.

לקראת הבחירות לנשיאות ולאחריהן החלה איראן להעשיר אורניום לרמה גבוהה (60%), להתקין צנטריפוגות מתקדמות ולשמור חומר מועשר בכמות נרחבת ואף לייצר אורניום מתכתי, צעד שהוא מבחינה טכנולוגית "על הגבול" שבין תוכנית גרעין אזרחית לצבאית.

לאחר יציאת ארה"ב מההסכם, וביתר שאת לאחר מותו של פח'ריזאדה (ולקראת סיום תקופת נשיאותו של רוחאני), החלה איראן להפר בבוטות את ההסכם, ולהתקדם בתחום ההעשרה בצורה שהיא לא עשתה בעבר

יחד עם זאת, לצד ההתקדמות המטאורית של איראן בתחום ההעשרה, קבוצת הנשק (קבוצת ספ'נד שהיא הגלגול של "אמאד") אמנם עסקה במחקר מדעי, אבל נראה כי לפי דברי בכירים במערכת הבטחון, מחקר זה לא נוגע במישרין לייצור פצצת גרעין. זו גם הסיבה שאיראן עודנה רחוקה (לפי אמ"ן) שנתיים לפחות מפצצה.

מה איראן מנסה להשיג? נדמה כי איראן "מעלה את סכום ההימור" מול המעצמות, ומנסה להציב את עצמה בעמדה טובה יותר לקראת חידוש שיחות הגרעין, תוך צבירת קלפים משמעותיים אל מול המעצמות. זאת, במטרה לחייב אותן להתחשב בהישגי איראן מאז עזיבת ארה"ב את הסכם הגרעין.

זו גם הסיבה שאיראן איננה "רצה בקו ישר" ומנסה להעשיר אורניום לרמה צבאית של 90%. כמובן שאיראן יכולה לעשות זאת טכנית (בכירים איראנים רמזו לכך בעבר), אבל לא ברור האם מדינית נכון לה לעשות צעד זה, שהוא התרסה אל מול הקהילה הבינלאומית ועלול לייצר אי נוחות גם בקרב המעצמות שתומכות באיראן

אם נסכם, איראן התקדמה משמעותית בתחום ההעשרה באופן שמעורר ספקות באשר ליכולת לגלגל את התוכנית אחורה שלא באמצעות הסכם. טהראן כבר "חצתה" את הרוביקון בכל הנוגע ליכולתה להעשיר אורניום לרמה צבאית (אם תחפוץ בכך), וחמור מכך: איראן שולטת במעגל ההעשרה באופן מלא (מהכריה ועד העשרה לרמה גבוהה בצנטריפוגות מתקדמות). לכן, ספק רב אם פעולות עלומות כאלו ואחרות יכולות אפילו לעכב זאת. כנראה שבתחום זה אנחנו כבר אחרי נקודת האל חזור.

טהראן חצתה את הרוביקון באשר לכולתה להעשיר אורניום לרמה צבאית וחמור מכך: היא שולטת במעגל ההעשרה באופן מלא. לכן ספק רב אם פעולות עלומות יכולות אפילו לעכב זאת. נראה שאנו כבר אחרי נקודת האל חזור

יחד עם זאת, בתחום קבוצת הנשק – איראן עוד רחוקה, ולפי הערכת אמ"ן המעודכנת מדובר במרחק של שנתיים לפחות מרגע קבלת החלטה. המרחק הזה משמעותי שכן מקבל ההחלטות האיראני כיום לא בטוח ביכולתו להשיג פצצה. שהרי טהראן יכולה להיחשף ולהיות נתונה לסנקציות או אפילו תקיפה (וכבר הוכח בעבר שאיראן מתקשה להסתיר את פעילותה בתחום הגרעין בפני ארגוני ביון מערביים).

ולכן – הדאגה במקומה, אבל לא ההיסטריה. יש עוד זמן, שכן כאמור גם אם מנהיג איראן יחליט היום להשיג פצצה, הוא יצטרך לחכות שנתיים ליכולת שכזו (במקרה הטוב).

מבחינת האסטרטגיה הישראלית – צריך להודות – ישראל נכשלה כשלון עמוק במערכה מול אתרי הגרעין והמדענים האיראנים. הדחיפה של הממשל האמריקני לצאת מהסכם הגרעין תוך התבססות על לחץ כלכלי ופעולות עלומות, לא הביאו לתוצאה המקווה. להיפך– מהלכים אלו, רק יצרו קונצנזוס בהנהגה האיראנית באשר לצורך לקדם משמעותית את תוכנית הגרעין, פגעו קשות במשטר הפיקוח על אתרי הגרעין האיראנים, והכי חמור – יצרו את האשליה כאילו ניתן לגלגל לאחור את תוכניתה הגרעינית של איראן בצעדים אלו.

אך נראה כי בישראל ישנה התפכחות מהמדיניות השגויה הזו. הנכונות הישראלית לקבל חזרה אמריקנית להסכם הגרעין, והנכונות הישראלית שלא לתקוף את האמריקנים סביב נושא זה, מהווים הכרה כי איראן בתחום ההעשרה נמצאת בנקודת האל חזור, והפתרון היחידי לגלגל את התוכנית לאחור הוא חזרה להסכם הגרעין.

אסטרטגית, ישראל נכשלה כשלון עמוק במערכה הזו. דחיפת הממשל האמריקני לצאת מהסכם הגרעין תוך התבססות על לחץ כלכלי ופעולות עלומות, לא הביאו לתוצאה המקווה. להיפך

על ישראל להזהר שלא לעמוד בחזית הבמה במערכה מול הגרעין האיראני. כמעט בכל תרחיש, בין אם זה חזרה להסכם או בוודאי אם המציאות ההסכמית בין איראן והמעצמות תתמוטט, ישראל תצטרך את עזרת המעצמות, ובוודאי את זו של ארצות הברית. לכן כל פעילות שתדחוף את ישראל לקדמת הבמה, לאו דווקא תסייע לה לגייס את העולם למערכה מול הגרעין האיראני.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. היה חוקר עמית במכון לדיפלומטיה בינלאומית על שם אבא אבן וכיום חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS).

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 846 מילים

בנט: מודה לכוחות הביטחון - את מה שהתקלקל אפשר לתקן

על פי הדיווחים איהם קממג'י ומונאדל אינפיעאת לא התנגדו למעצר ● בר-לב: ועדת הבדיקה תצא לדרכה בימים הקרובים ● סטרוק: כדי לתקן מה שהתקלקל - צריך לשלול את זכויות היתר של המחבלים ● מתן כהנא: אם היינו יכולים להקים ממשלה ימנית היא היתה קמה - בנט האדם הכי רחוק מנוכל שאני יכול לדמיין ● יאיר גולן: בנט יפגש היום עם בכירים לשעבר במערכת הביטחון בנושא הצוללות

עוד 11 עדכונים

למקרה שפיספסת

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

הכול ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן

השיר הפך בשנות התשעים לאחד המושמעים ביותר בימי זיכרון ואבל לאומי, אבל נתן יונתן כתב את "החול יזכור" ב-1962 דווקא כקינה על קץ הנעורים ● השיר הוא אחד מעשרות רבות משיריו של נתן יונתן שנחום היימן הלחין ● "אבא בעצם תרגם את נתן יונתן להמונים", אומרת סי היימן, בתו של נחום היימן, "הם היו שילוב מטורף"

עוד 1,213 מילים

מה זוכרים ילדים, מה רוצים לדעת מבוגרים

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות. האחר אמר שבהתחלה כלל לא חשובים לתינוק כל אותם ציודים ממותגים מחנויות התינוקות, ופעם כשיצא עם משפחתו ותינוקו הקטן לאכול ב״מסעדה מזרחית״ אף הניחוֹ על גבי השולחן, מעל מצע פיתות רכות.

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות

אינני בטוחה שכך אכן פעלו, אך אני כן בטוחה ששני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״, והתייאש. ואילו השני, בהנחה שהדברים שתוארו נעשו באחריות ובבטחה ובנוכחות שמחה, קלט ככל הנראה הֵמיה נעימה שאפפה אותו, בלוּלה בריחות טובים.

נזכרתי בדברים לנוכח החלטה תקדימית של שופטת לאחרונה במשפט מסעיר וחשוב במקרה של אלימות בבית, בו הורשע אב בניסיון ברצח אשתו ובהתעללות בבנם כבן השנתיים שנכח באירוע.

קטונתי מלתת את הדעת על משמעותה החוקית והמשפטית של ההחלטה, אך לנוכח תקדים משפטי זה, אולי חשוב להתייחס לנושא המוכַּר, השחוק אך הבלתי-מובן מאליו של משמעותה הרגשית של ההתנסות הילדית, והאחריותיות שנגזרת מכך על התנהלות המבוגרים בחיי הילד.

שני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״

איננו זוכרים את שנות חיינו הראשונות, כותבת הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג: ״לכל היותר משתיירים בזיכרוננו הדים עמומים ומעורפלים, קומץ תמונות מטושטשות ומעוּותות, שזכו משום מה להיחרת בדמיוננו. תקופה ראשונה זו של הילדות, חמש השנים הראשונות בקירוב, דומָה לעיר ששקעה במעמקי האדמה, וכאשר אנו חוזרים בדמיוננו לזמנים אלה, אנו מתהלכים בה כזרים ובקושי מוצאים שם את ידינו ואת רגלינו״.

עוד לפניה דימה פרויד את הנפש לעיר היסטורית, כמו רומא. אך בניגוד לעיר בה טמונות שכבות קדומות מתחת לאלו שבאו אחריהן, בַּנפש דָרוֹת כל השכבות בכפיפה אחת, בו-זמנית בממשותה, מעֵבֵר לחוקי הזמן והמרחב. מאורעות טראומטיים הפורצים בעוצמה פתאומית את השכבה שמגינה על הנפש מפני עודף גירויים, ״מסתובבים בנפש״ באופן חווייתי חזרתי וחסר-פשר, מבלי שימצאו את מקומם כחוויה שניתן להבין, לזכור ולשאת, מוסיף פרויד.

פסיכואנליטיקאים רבים עסקו באופן בו נחוות ומקודדות חוויות טראומטיות. דונלד וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מפני התמוטטות עמומה שצפויה לקרות.

אך בעצם, לפיו, מדובר בהתמוטטות שכבר קרתה, רק שהאדם לא באמת היה שם עדיין כדי שזה יקרה לו. לדבריו, ביחסים טיפוליים מתבטאים ניואנסים חווייתיים שמאפשרים לגעת בחוויה הקשה ש״התרחשה אך לא קרתה לאדם עצמו״, וכך לארגן ולהכיל אותה בהדרגה.

וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מהתמוטטות עמומה הצפויה לקרות

אך אין צורך להמתין לטיפול פסיכולוגי עתידי כדי להשגיח בחותמם של אירועים מערערים וקשים בחיי תינוקות ופעוטות. מספיק להתבונן בהם: הם כבר יראו סימנים לַשֵבר שפקד אותם. הם יַראו אם קשה להם רגשית בזה הרגע, ויאותתו אם עברו חוויה קשה ומערערת.

למשל, מחקרי היקשרות (Attachment) מראים כיצד מגיבים פעוטות בני 12-20 חודשים למצב בו יוצאת אמם מהחדר והם נותרים לרגע במחיצת אישה זרה, למצב בו שבה האם לחדר: ילדים שסגנון ההיקשרות שלהם אינו בטוח אינם מתאוששים ומתנחמים עם שובה, אלא מפגינים כעס וחרדה או לחילופין נתק, התעלמות ואדישות יוצאי-דופן.

מחקרים אחרים מראים שפעוטות שאמם מתַקְשֵרֵת עמם ופתאום קופא מבטה מגיבים תחילה בהפתעה; אחר-כך הם מנסים לעורר את תשומת-ליבה וכשאינם מצליחים בכך הם מוחים, ולבסוף מתייאשים ונהיים אפאטיים. עוד מראים מחקרים שילדים משגיחים במבוגר שכועס על מישהו אחר לידם, ומשנים את התנהגותם כדי שלא לעורר עוד את חמתו.

מחקרים שעקבו אחר פעוטות שבעבר היו מתאשפזים בבתי-חולים לבדם, ללא השגחת הוריהם, כנהוג בשנות החמישים, הראו שתחילה מבטאים הילדים כאב ודרישה לנוכחות ההורה המוכר, אך במהירה הם מוותרים ונהיים אֲפאטיים.

פרייברג מתארת תינוקות נטולי-אהבה שגדלים במוסדות. הם אמנם מתפתחים מהבחינה המוטורית אך נותרים מעוכבים בתחומי ההתפתחות המנטליים, שתלויים בקשר עם סביבה מיטיבה. הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים.

הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים

מחקרים מראים גם שתינוקות ופעוטות אשר נחשפו לאירועים טראומטיים, שכללו סכנה להם או לאחרים קרובים, חוו הצפה במנגנוני ההתמודדות שלהם, שהובילה להתנהלות חסרת-אונים או לחילופין להתנהגות בלתי-מאורגנת ונסערת.

הזיכרון האוטוביוגרפי נחקק בעוצמה מיוחדת במצבים טעוני-רגש: זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים אינם מקודדים באופן נהיר וזמין, אלא כאוסף רשמי-חושים פוגעניים שצצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות.

כלומר, ידע מחקרי וקליני עשיר שקצה-קצהו תואר פה מלמד, שפעוטות ואפילו תינוקות קולטים ומרגישים מה קורה להם ומה קורה סביבם. הם אולי לא מבינים מה בדיוק אירע, ואף לא יֵידעו לספר על כך, אך כן יבטאו את רשמי החוויה בהתנהגותם, ולבטח יישאו אותה בנפשם.

תמיד מפתיע אם כן מחדש לגלות שמקבלי-ההחלטות לא מביאים בחשבון את המידע הקריטי הזה בתהליכי קבלת החלטות פרלמנטריות, תקציביות וממסדיות, למשל בדאגה למערך פסיכולוגי מבוסס שילווה מסגרות לגיל הרך.

לפי תיאוריית שלבי ההתפתחות הפסיכו-חברתית שתיאר הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, המשימה ההתפתחותית הבסיסית הראשונה והקריטית שניצבת בפני התינוק היא לכונן תחושת אמון בסיסי בעולם. התפתחות זו תלויה בקיומה של סביבה בטוחה ומהימנה בחיי התינוק.

זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים צצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות

ממשמעותה הרגשית הקריטית של ההתנסות היַלְדִית נגזרת אכן אחריותיוּת עצומה על התנהלות המבוגרים בחיי הילד. ההחלטה השיפוטית שהביאה בחשבון את הצורך הרגשי המובן-מאליו של פעוט לזכות בסביבה בטוחה ומוגנת, עשויה לתרום משהו לתחושת האמון-הבסיסי הציבורית במהימנותן של המערכות שמנהלות את חיינו.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 929 מילים
עודכן לפני 6 שעות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

עלייה במספר החולים שבמצב קשה; 67% מהם לא מחוסנים

מנכ"ל משרד הבריאות אש על החלטת ה-FDA שלא להמליץ לכלל האוכלוסייה הבוגרת להתחסן במנת החיסון השלישית נגד קורונה: "ההחלטות שהתקבלו כאן תואמות את המצב האפידמיולוגי כאן"; בנט: "אני מעריך שה-FDA יאשר בהדרגה את הרחבת החיסון לעוד קבוצות גיל" ● בר-לב: ועדת הבדיקה לבריחת מהכלא לא תסתפק בבדיקת האירוע עצמו, אלא תבדוק גם "מכלול היבטים מערכתיים"

עוד 15 עדכונים

ראיון "מה שהתחיל כאגדה הסתיים בסרט אימה"

כל העולם אהב את הנסיכה דיאנה, אבל אף אחד לא ידע מה באמת עובר עליה ● הסרט החדש "ספנסר", עם קריסטן סטיוארט בתפקיד הנסיכה, מציג את הרגעים הקטנים והמורכבויות הלא פשוטות בחיי ליידי די, כולל אלה שיביכו קשות את בית המלוכה ● בפסטיבל ונציה, עמנואל לוי התיישב לשיחה עם השחקנית הראשית והבמאי - על האתגרים בסרט ועל מחיר התהילה

עוד 1,612 מילים

הביקור ההיסטורי של בנט במצרים הוא הישג משמעותי ליחסי החוץ של ישראל, אך לא במקרה הוא חפף ליום השנה להסכמי אברהם ● שש שנים להתערבות הרוסית בסוריה, אסד הפך לברירת מחדל ● איראן מנסה להציל את לבנון ממחסור בדלק ● ראפר איראני נעצר בגלל שיר שהביע ביקורת על משטר האייתוללות ● ובלבנון מציינים 39 שנה לרצח בשיר ג'ומאייל ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזה"ת

עוד 1,344 מילים
אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

שכר שכר אשתה היום ומחר יאכלוני הדגים

"סורו מני" לא היה מפסגת יצירתו של אלכסנדר פן, אבל השיר הפך ללהיט הגדול ביותר והמוכר ביותר שכתב ● בין אלו שהקליטו אותו היו "צלילי הכרם", של דקלון ובן מוש, ו"צלילי העוד" של רמי דנוך ● "בשכונות הבינו שכשמגיע שיר משוררים זה 'ממלכתי'. ו'צלילי העוד' ו'צלילי הכרם' ניסו להיות מאוד ממלכתיים", אומר רון כחלילי, שגם מסביר למה המוזיקה המזרחית לא התחברה מאז לשירי משוררים

עוד 1,539 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

האקליפטוסים העתיקים ניצלו

הגלובוס הירוק מוענק השבוע לפקיד היערות הראשי, שהכריע כי שדרת האקליפטוסים העתיקים בכביש בין עכו לבוסתן הגליל לא תיכרת, וחברת נתיבי ישראל תיאלץ למצוא חלופה אחרת למסלול המטרונית ● הגלובוס הרע הולך לישראלי המזהם, שהותיר פי אלף (!) יותר פריטי פסולת בקרקעית מפרץ אילת מאשר בים התיכון ● והטיפ: לכו לטייל ב"שביל יונתן" החדש, בצד הרמת גני של נחל הירקון

עוד 892 מילים

חשיפה שראפובה של הקטמונים

רק בת תשע, סימונה שומסקי כבר מציתה את הדמיון של באי מרכז הטניס בירושלים ● בת למשפחה עם שמונה ילדים, וכשמאחוריה יוסי (ז'וז'ו) ליזמי - חתיכת טיפוס עם סיפור חיים, שאימן גם את אנדי רם - היא לא עוצרת ● "אנשים ישתגעו בגללה, ישפשפו את העיניים. אחרי 40 שנה אני יודע מי אלוף ומי לא", משוכנע המאמן הוותיק ● ווימבלדון 2030, סימונה וז'וז'ו כבר בדרך

עוד 1,484 מילים ו-2 תגובות

דיווח: נתניהו נפגש עם גנץ והציע לו להתמנות לרה״מ מיד

מעל שלושה מיליון ישראלים התחסנו במנה השלישית ● בנט: בזכותכם כולנו בטוחים ובריאים, והמדינה פתוחה בחגים ● הורוביץ: כבוד לצוותים שלנו שעושים עבודה מדהימה ● בלינקן: יש להשתמש בהסכמי אברהם לקידום שלום בין ישראל לפלסטינים ● מיקי זוהר: "אנחנו באופוזיציה כי עשינו כל טעות אפשרית" ● אביר קארה: אתם באופוזיציה כי דאגתם לאדם במקום למדינה

עוד 32 עדכונים

גורם פלסטיני: "תוכנית לפיד - זה אוסלו חדש"

"כלכלה תמורת ביטחון" אולי נשמעת כמו סיסמה שחוקה שנתקלת בהתנגדות אוטומטית אצל הפלסטינים, אך יש מי שלא ממהרים לדחות את תוכנית לפיד ואפילו רואים בה התחלה של משהו חדש ● בישראל מקווים לגרום לציבור העזתי להבין את מחיר ההפסד ולהתעמת עם חמאס ● אבל אסור לשכוח שחמאס לא ימהר לשחרר את תושבי הרצועה ממחסום הפחד ● פרשנות

עוד 837 מילים ו-1 תגובות

ראיון "נדדנו מכפר לכפר, וזה לא היה רומנטי. היינו שתי שורדות"

הן הוציאו אחת את השנייה מהכלים, התווכחו ללא הפסקה, אבל היו "להקת צועניות" מגובשת ואוהבת ● 17 שנים אחרי מותה של נעמי שמר, מספרת בתה ללי איך זה להיות "הבת של", למה שופט קנס את אמה בעוון טיפשות, על היחס של נעמי לכסף, ההומור בשיריה, המשברים הפוליטיים, ועל מה דיברו רגע לפני הסוף ● וגם, איך לא, היא סוגרת מעגל עם אבנר הופשטיין על סאגת "ירושלים של זהב"

עוד 5,339 מילים ו-1 תגובות

חודש אחרי השרפה הגדולה בהרי ירושלים, נציב שירותי הכבאות הכריז שהיא פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת ● התיק עבר למשטרה, אבל בכלל לא בטוח שהיא תצליח לשים יד על האשמים ● ובינתיים יימשך הוויכוח בין אלו שמייחסים הכל למשבר האקלים ואלו שמשוכנעים כי מדובר בפיגוע ● אבל זהו ויכוח מטופש ומיותר, כי האיום הבטחוני והאיום האקלימי כלל לא סותרים זה את זה ● פרשנות

עוד 846 מילים ו-3 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה